מטולה



    מידע שימושי

קצת רקע

מאת מוריה גבסי מורת דרך בישראל
רמטולה, המושבה הצפונית ביותר בישראל. מוקפת משלושת צידיה בגבול הלבנון. 

הוקמה בשנת 1896 על אדמות שרכש הברון רוטשילד. 
שם המושבה בא משם הכפר הערבי אום טאלה שפירושו "משקיף על הסביבה".‏ 
ברחוב הראשי של המושבה מטולה – רחוב הראשונים עוד אפשר לראות בתי איכר מקוריים. 
חלקם של  בתי הראשונים נהרסו ונבנו מחדש, חלקם אפילו נבנו בשנות ה-30 בסגנון הבאוהאוס, ולא נותר הרבה מהבתים המקוריים של המושבה.

בהליכה ברחוב הראשונים אפשר לראות את אחת מעמדות השמירה שהוקמו בקצה המושבה בשנות ה-30 
ימי המרד הערבי הגדול - על מנת ליצור מערך הגנה סביב המושבה. 
עמדות הבטון הוקמו בקצות המושבה.

בזמן הקמתה לא עבר הגבול שכן כל המרחב היה תחת שלטון עות'מאני. 
רק אחרי מלחמת העולם הראשונה מטולה במסגרת בהסכמי פולה-ניוקומב (1923) בין צרפת לבריטניה, נכללה בתחומי א"י. 
הגבול של ארץ ישראל נקבע במרחק של 30 מ' בלבד מהבתים הצפוניים של מטולה. 
ייתכן והיא אף השפיעה על קביעת קו הגבול. חלק מאדמות הישוב שבעמק עיון נותרו מעבר לגבול.

במלחמת העצמאות כבש צה"ל שטחים בלבנון עד נהר הליטני. במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם לבנון ב- 1949, נסוג צה"ל והגבול חזר אל בתיה הצפוניים של המושבה. בשנות החמישים והשישים נהנתה מטולה משקט ביטחוני מוחלט, מה שאיפשר לה לגדול ולהתפתח.


בסוף שנות השישים חזרה המתיחות הביטחונית לגבול זה, לאחר שאירגוני המחבלים השתלטו על שטחים בדרום לבנון והקימו מעין מדינה שקיבלה את הכינוי 'פתחלנד'. מאז החלה תקופה ממושכת של עימות צבאי לאורך הגבול הלבנוני. ב- 1975 נפתחה "הגדר הטובה" כמחווה הומניטרית לתושבי דרום לבנון שנקלעו למצוקה. 
אלפי לבנונים עברו כאן מדי יום בדרכם לעבודה בישראל ומעבר סחורות לתושבי אזור דרום לבנון. 
ב- 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל, ובמשך 18 שנים שהה צה"ל בלבנון עד לנסיגה המוחלטת בשנת 2000. מאז נשמר לאורך הגבול שקט מתוח.

למרות התכנון של הברון ופקידיו והניסיון שהביאו עימם האיכרים הוותיקים, המושבה עדיין סבלה מבעיות, ובעיית המים היתה הראשונה במעלה. מעבר לכך המושבה סבלה מבעיות ותחלואים חברתיים רבים אחרים - אופיים הקשה של התושבים, בעיות של שטחים חקלאיים ועוד. למעשה אפשר לומר שהעליות והמורדות בתולדותיה של מטולה נמשכות עד עצם היום הזה. 
בתקריות עם לבנון, מטולה היתה אחד המקומות הראשונים שנפגעו, והדבר גרם להגירה שלילית ממנה. בתקופות שבהן שרר שקט, נוצרה רצועת ביטחון סבירה ולא נורו יריות לכיוון המושבה, התנאים הטובים של המקום פעלו את פעילותם.
בניגוד למושבות אחרות במרכז הארץ, כמו ראשון לציון שגדלה והפכה לעיר גדולה, מטולה נותרה עד עצם היום הזה די דומה במימדיה למושבה שקמה כאן בסוף המאה ה-19.

















רכישת אדמות מטולה מהבדווים ע"י אוסוביצקי מראש פינה ויסודה של מטולה – לאור נסיון המושבות הותיקות בעליה הראשונה

המושבה קמה בשנת 1896, ובמקביל אליה קמה מושבה נוספת בדרום הרחוק - באר טוביה (קסטינה). באותה שנה שבה הוקמה באר טוביה בדרום, הוקמה כאן, על אדמות הכפר הדרוזי אום טולה, מושבה ביוזמת הברון, שנועדה לשמש מושבה לדוגמא.

פקיד הברון של ראש פינה, יהושע אוסוביצקי, קנה מבעל האדמות של הכפר שהיה תושב צידון את אדמות הכפר אומטולה ובידיו היו מסמכים חוקיים למהלך רכישת הקרקעות כדת וכדין. 
תושבי הכפר הדרוזים סירבו להכיר במתיישבי מטולה כבעלי הקרקעות (כ- 10.000 דונם) . וסירבו לשתף עימם פעולה בהעברת הקרקעות לבעליהם החדשים  - היהודית המתיישבים הראשונים במטולה, ואף איימו על מי שיעז להתקרב לכפר. 
אוסוביצקי במהלך נדיר ואמיץ הגיע בדהירה מהירה על סוס אציל ביחד עם בן זוג נוסף, עצרו את הסוסים  מול בית המוכתר ונכנסו עימו למשא ומתן ופתרו את המחלוקת. הדרוזים המופתעים שהעריכו את 
הפריצה האמיצה לכפרם ואת אומץ ליבם, החלו לשתף עימם פעולה ובהמשך עיבדו ביחד את אדמות האזור. 
במרד הדרוזי הגדול ב- 1895 הצטרפו רבים מהם לאחיהם הדרוזים בסוריה למאבק נגד השלטון הצרפתי ומאז לא שבו. אדמות מטולה עברו רשמית לידי המתיישבים.

עד סוף המאה ה-19 קמו בנוף א"י למעלה מ-20 מושבות, שצברו ניסיון רב בהתיישבות ובחקלאות. הניסיון הזה שצברו המושבות הוותיקות נועד להוות את הבסיס בהקמת מושבות מוצלחות יותר, בינהן - מטולה.

אחד הדברים שנלמדו מהניסיון של המושבות הראשונות היה שהתבססות על משק של מטעים 
מצריך הרבה מאד כוח אדם - הרבה ידיים עובדות, ובין היתר היה צריך להפעיל הרבה פועלים ערבים שגוייסו מהסביבה או שהיו החראתים (פלחים חארת' בערבית  - חורש אדמה) שמהם נקנתה האדמה. 
הדבר יצר לט מעט חיכוכים ותלות של האיכרים בפועלים.

הדבר היה למגינת ליבם של כל הנוגעים בדבר, משום שהאיכר היה אמור לייצג את האדם החדש שחי מיגיע כפיו, אולם בפועל הוא הפך למין אפנדי ששולט בפועלים שלו ותלוי בעבודה שלהם.

כבר בסוף המאה ה-19 אבל בעיקר בשנים הראשונות של המאה ה-20 התהוותה מגמה של הקמת 
מושבות פלחה - עיבודים שניתן לעבד בעזרת מיכון משוכלל ובעזרת מעט מאד כוח אדם, כמו זריעה וקציר. 
זהו גידול שניתן בעזרתו לעבד שטחים מאד נרחבים בעזרת כוח אדם מאד מצומצם. זו היתה המטרה בהקמת המושבה מטולה. מעבר לכך, אחד הדברים שנלמדו, היה שלא כל האנשים מתאימים 
להתאכר (להיות איכרים), כי לא לכולם יש את התכונות הבסיסיות שנדרשות לאיכר, כמו סבלנות וכוח רצון והתמדה. לכן המגמה של הברון ושל פקידיו היתה למצוא את הטיפוס של האיכר האיכותי, ואיתו לבנות את 
המושבות החדשות. 
מטבע הדברים כוח האדם המיומן והמנוסה יותר היה במושבות הוותיקות, שם אפשר היה לראות את הישגי האיכרים.




מטולה, מושבה לדוגמא – בעיה חברתית של יחסי שכנות גרועים וחיכוכים בין המתיישבים

כאשר התקבלה ההחלטה להקים כאן את המושבה מטולה כמושבה לדוגמא, התקבלה יחד איתה ההחלטה לפיה המתיישבים כאן יהיו מתיישבים שפקידי הברון יבחרו מקרב בני המושבות הוותיקות: בניהם של המתיישבים הראשונים שכבר בגרו וחיפשו להם נחלה, או משפחות שעבדו כשכירות אצל משפחות אחרות בעלות קרקעות ומשקים, וחיפשו מקום להתאכר בו (כמו פייקוביץ', אביו של יגאל אלון, שישב אצל אלתר שוורץ וחיפש מקום להקים ישוב, ועבר למחניים, ולאחר שמחניים נכשלה- עבר לכפר תבור וקיבל שם נחלה משלו).

בעיתון "הצבי" מתאריך י' בסיון תתכ"ז נכתב: "נבחרו להתיישבות במושבה מטולה מזיכרון יעקב. 
הודיעונו כי ביום ערב ראש חודש סיוון נקראו לבית הפקידות שמונה-עשר מפועלי המושבה, אחד-עשר אשכנזים ושבעה ספרדים ופקיד המושבה, האדון בן שמעון, והודיעם כי הם נבחרו לאיכרים במושבה החדשה מטולה. כמעט פג ליבם של המאושרים הללו מפני שמחתם על הבשורה הטובה הזאת".

אחד השיקולים בבחירת האיכרים שיעלו למטולה היה לא לבחור אנשים משכילים מדי. חיפשו את הפועל הטבעי, שיהיה דומה עד כמה שניתן לאיכר הרוסי או לפלאח הערבי. 
לימים דווקא תכונה זו שחיפשו, תהיה בעוכריהן של המושבות. 
נוצרה חברה קשה וקטנונית מאד בכל הנוגע ליחסים בין אדם ושכנו, קהילה לא אורגנית בעליל, והמושבות הללו לא הצליחו ליצור חיי קהילה יפים כמו שנוצרו בזיכרון יעקב או ראש פינה או ראשון לציון. 
זוהי מושבה ספרטנואית קשת יום. 
בעיה חברתית בעיקר, שהלכה והעמיקה בגלל הישיבה באזור הספר ובגלל בעיית הקרקעות. נבחרו בסה"כ כמה עשרות משפחות שהיו אמורות להקים כאן את המושבה.

בעיה נוספת, במקום ישבו האריסים הדרוזים ואלו לא היו מוכנים לעזוב את המקום ונשארו עד 1901, עובדה שיצרה חיכוכים ובעיות. בשנותיה הראשונות סבלה המושבה מהתנכלויות קשות וב-1920 אף פונתה מתושביה לזמן מה.


בית משפחת לישנסקי – סיפורו חייו המרתק של יוסף לישנסקי מקים  אגודת "המגן" בריתו למצרים ותלייתו בדמשק

בנוי בסגנון הבאוהאוס. כאשר משפחת לישנסקי עלתה לארץ בתקופת העלייה הראשונה הבן הבכור של המשפחה התיישב במטולה. 
אביו, שהגיע קצת יותר מאוחר עם הבן הצעיר יוסף לישנסקי, לא מצא את מקומו בארץ ובא להתיישב כאן אצל בנו הבכור יחד עם הבן הצעיר.

האב נעלם יום אחד כאשר נסע ממטולה לירושלים, ויוסף לישנסקי, האח הצעיר, נשאר במטולה בבית אחיו הבכור וגדל כאן. 
הוא התגלה כאדם מוכשר מאד, והברון מימן עבורו לימודי אגרונומיה, אולם הוא נאלץ לחזור בגלל קשיים כלכליים של המשפחה ולעזור בפרנסת המשפחה. הוא המשיך יחד עם אחיו ובני משפחתו בעבודה החקלאית במטולה, נישא לבת המושבה יבנאל ועבר ליבנאל, שם נולדה לו בת.

כפי הנראה יוסף לישנסקי היה טיפוס שנוי במחלוקת- איש אמיץ לב ומלא התלהבות ציונית מצד אחד, אך מצד שני כנראה פזיז מאד. בשנת 1912 הוא החליט להצטרף לאגודת 'השומר', שהיתה אגודה קשה ביותר מבחינת האנשים שהיו חברים בה. 
אנשים שהסתכלו בזכוכית מגדלת על מי שקיבלו לאגודה וערכו להם מבחנים קשים ביותר. 
לישנסקי הצטרף לאגודה, אך במהלך שנת 1915 המושבה יבנאל הותקפה על ידי שודדים, לישנסקי גילה אומץ לב נדיר בהגנה על המושבה אך תוך כדי ההגנה ירה ברובהו והרג את אחד הפורעים, מה שגרם לסילוקו מאגודת השומר, שניסו להקפיד על אי שפיכות דמים.

 לישנסקי החליט להקים אגודת שמירה אחרת, חלופית, שלא תתחרה ב'השומר'. האגודה שהקים נקראה 'המגן', והיא ניסתה לתפוס את השמירה באותן מושבות שבהן לאנשי 'השומר' לא היו חוזים, בעיקר מושבות באזור יהודה. בכל זאת אנשי 'השומר' ראו בו אויב.

כאשר במהלך מלחמת העולם הראשונה הוקמה מחתרת ניל"י ע"י בני המשפחות הוותיקות במושבות, לישנסקי הצטרף למחתרת והפך לאחד האנשים שעסקו בריגול לטובת הבריטים.

זכור בעיקר מסעו למצרים עם אבשלום פיינברג, כאשר ניתק הקשר עם האוניה הבריטית 'מנגם'. הם ניסו לחדש את הקשר דרך היבשה. 
במהלך אותו ניסיון להגיע למצרים אבשלום פיינברג מצא את מותו כאשר בדואים פתחו עליהם באש. לישנסקי נפצע אך הצליח, התגלה פצוע ע"י פטרול בריטי, הגיע למצרים והחלים מפציעתו. לאחר מכן חזר ארצה והצטרף לשרה אהרונסון בניהול רשת ניל"י עד נפילתה כאשר התגלתה ע"י התורכים.

לישנסקי הצליח להסתתר מספר ימים באיזור זיכרון יעקב ולאחר מכן יצא בדרכו אל הגליל. באזור כרכור, שם הסתתר מספר ימים, פגש מספר אנשי 'השומר' שעלו אל הגליל, וביקש מהנהגים לקחת אותו עימם לגליל. לאחר התלבטויות הם הסכימו ולקחו אותו אל הגליל.

בגליל הסתתר ונדד ממקום למקום. בשלב מסוים אנשי 'השומר' ניסו לחסל אותו - ירו בו ופצעו אותו, ולאחר מכן טענו שהם ניסו להגן על הישוב מידיו של השלטון התורכי. לישנסקי הצליח לברוח כשהוא פצוע וניסה להגיע דרומה אל הקווים הבריטיים בסיני, ולא רחוק מגבול מצרים ניסה לגנוב גמל ממאהל בדואי. הבדואים תפסו אותו ומסרוהו למשטרה התורכית ברמלה, המושל התורכי בירושלים ירד לקבל את האסיר, שהיה מבוקש מאד.

לאחר משפט ועינויים קשים הועבר לדמשק ושם נתלה יחד עם נעמן בלקינד. בנאומו האחרון בפני הקהל שעמד בכיכר (דיבר ערבית טובה) הוא קרא: "כריתי לך קבר, עות'מאניה הבזויה. 
בשעה שאתם עסוקים בתליית אנשים הכוחות האנגלים נכנסים אל העיר הקדושה שלנו ואתם, התורכים, נמלטים מפניהם כמוגי לב". כשתרגמו לתליין התורכי את דבריו לתורכית, הוא ציווה להפסיק את הנאום והוציא אותו להורג. 
הוא נקבר בבית הקברות בדמשק, בשלב מאוחר יותר הועברו עצמותיו לארץ. יש הטוענים שנעשה לו רצח אופי, ורק לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977 נעשה טקס רשמי של הכרה בו, ועצמותיו הועברו לקבורה בהר הרצל. הבית שעמד כאן הוא הבית בו גדל יוסף לישנסקי. משפחת לישנסקי עדיין גרה פה וכאן הסתתר יוסף לישנסקי לפני שיצא דרומה לכיוון הבריטים.










בית הראשונים

 בית הראשונים – בית המורים – "השאלה הנעלמה" של המחנך יצחק אפשטיין

מבנה שלא שמר על צורתו המקורית, אלא עבר שינויים רבים. 
המבנה שימש כבית הספר הראשון של מטולה משנת 2002. המבנה משמש כיום כספריה מקומית ואיזורית המשמשת גם את ישובי הסביבה המבנה משמש גם כמתנ"ס ובית יד לבנים.

המבנה הוקם ביחד עם בתיה הראשונים של המושבה. בביה"ס היו ארבע כיתות, כאשר בכל כיתה למדו שלשה שנתונים, היו שני מורים שלימדו בראש פינה וגם כאן.

סביב שש שנות המאבק בין הדרוזים המפונים ובין המתיישבים הראשונים, כתב המחנך יצחק אפשטיין את התזה 'השאלה הנעלמה', שהתפרסם בשנת 1907 בעיתון 'השילוח'. 
במאמר נכתב בין היתר: "בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת יחסינו אל הערבים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלויה תקומת תקוותינו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה 
כליל מן הציונים, ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו. אמנם בשנים האחרונות נמלטו מפי סופרים אחדים דברים מקוטעים בנידון זה, אבל אלה היו טענות הארציים שבאו להוכיח את אי האפשרות של כל פעולה ממשית בארץ. 

הציונים הנאמנים לא נגעו עד עתה בשאלה: מה צריך להיות יחסינו אל הערבים כשאנו באים לקנות קרקעות בארץ ישראל, לייסד מושבות ובכלל- ליישב את הארץ? ודאי לא נתכוונו הציונים לעבור בשתיקה 
על אחד מעיקרי תנאי הישוב. הם לא הרגישו במציאותו מחוסר דעתם את המדינה ואת יושביה, ועוד יותר- מהיעדר חוש עממי ומדיני".

כאמור, יצחק אפשטיין כתב את מאמרו זה לקראת הקונגרס הציוני, על רקע המאבק בין הדרוזים ובין המתיישבים הראשונים כאן במטולה.



מגדל המים


בעיית המים ובנית מגדל המים במטולה

עד שנות ה-30 תושבי מטולה ירדו אל המעיין של אום טאלה כדי למלא מים. הם מילאו מים בכלים, העמיסו אותם על גבי חמורים או סחבו אותם ברגל ועלו אל בתיהם. 
הריטואל הזה של הבאת מים פעם-פעמיים ביום הפך לריטואל חברתי, אך הקשה מאד על חיי המתיישבים.

בשנות ה-30 החליטו פקידי פיק"א לבנות מגדל מים שיספק מים לתושבי מטולה בעזרת משאבה וגרביטציה: המשאבה מפמפמת ומעלה את המים למגדל במשך היום, ובערב, כשהמגדל מלא, מזרימים את המים בצינורות אל הבתים. 
אבל גם כמות המים שבמגדל לא הספיקה לתושבי מטולה, ומצוקת המים היתה קשה. 

רק עשרות שנים מאוחר יותר, כשהביאו משאבות גדולות יותר והתחילו לשאוב מים ממעיין הסוכרה שבנחל עיון, מצב המים במטולה השתפר והמושבה התחילה לקבל מים בכמויות סבירות..




בתים במטולה

 

בית האיכר

הבית מקיף חצר ומאחוריו יש בית נוסף שבעבר שימש כאורווה ורפת, וסמוך לו חיה גם משפחה של פועלים, בד"כ דרוזים או ערבים. המבנה נמצא ברחוב הראשונים. 
במוזיאון ניתן לשמוע על ימי המתיישבים הראשונים ולמצוא תיעוד נדיר מהתקופה ההיא: כלי בית וכלים חקלאיים ששימשו את המתיישבים בראשית ימי הישוב. הכניסה בתשלום - 5 ₪.



בית הכנסת ובית הרב הרב

בבית הכנסת המקורי לא היה הגמלון שרואים כיום. בית הכנסת בנוי כאחד מבתי המגורים בצניעות רבה. בנוי בציר צפון דרום ובעל גג דו שיפועי.

אחד מבתי הציבור של המושבה שנושא את התאריך 1902- התאריך שבו קם רחוב הראשונים. 
הבית שימש את רב המושבה ששימש גם כשוחט ובודק. מאחור נמצא גם המקווה, ובית הרב. לא בכדי הבית מצוי בין בית הכנסת מחד ובית הפקידות מנגד (בית הפקידות משמש כיום כבית המועצה) במקום מוזיאון קטן לתולדות המושבה.



בית הפקידות –  גננים, פקידים, אהרון אהרונסון

הבית הראשון שנבנה במושבה החדשה עוד בשנת 1897- כחמש שנים לפני בניית בתי המגורים, כשהמתיישבים עוד התגוררו באום טאלה. כאן היו משרדי הפקידות וכאן גר 'הגנן', ששימש גם כמנהל המושבה. הראשון בסדרה של גננים-פקידים היה אהרון אהרונסון, שלאחר שנה בתפקיד החליט להתפטר עקב חילוקי דעות רבים בינו ובין פקידי הברון ועזב את מטולה.


בית הפקידות צנוע מאד, בוודאי ובוודאי בהשוואה לבית הפקידות בזיכרון יעקב או אפילו בראש פינה. הבית פשוט ונעדר קישוטים ועיטורים. גרם מדרגות כפול עולה מימין ומשמאל אל הקומה השנייה של המבנה.



  צימרים ואירוח










אטרקציות באזור










  מה עוד באזור



מה יש עוד באזור












Save on your hotel - www.hotelscombined.com













האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים