ספר טיסה רומן מתח                                       






הרכבת האטה את מהירותה וקרבה אל שדה התעופה 'בן גוריון'. ככל

שהתקדמה הרכבת, כך האיץ ליבה את קצב פעימותיו, זיעה בצבצה ברקותיה

היא חשה כאילו כל נוסעי הרכבת הם רודפים סמויים אחריה.

מיד תעצור הרכבת בתוך השדה, וכל הנוסעים יתנפלו עליה ויעשו בה שפטים.

אך מאום לא קרה, נועה הרימה את תיק הגב אותו ארזה בחופזה

ושמה פעמיה למדרגות הנעות. היא הורידה את מבטה כמו מנסה להסתתר

שמא יש מישהו מהנוסעים המכיר אותה.

'אני חייבת להירגע' חשבה לעצמה

'מתח לא יעזור לי עכשיו'. נועה קפלן שטפה את פניה בשירותים סרקה באצבעות ידיה את שערה והסדירה את קצב נשימתה.

היא עברה את הבידוק ללא בעיות מיוחדות, אך ידעה היטב כי המבחן האמיתי הראשון שלה ,יהיה בעמדת ביקורת הדרכונים.

החשש שמא הוצא כנגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ הטריד את מנוחתה.

היא הכינה לעצמה תוכנית חלופית למקרה כזה.

בצעדים מהירים צעדה אל עמדות בדיקת הדרכונים הביומטריות, הוציאה

את הכרטיס הנושא את שמה, העבירה אותו  והכניסה את  אצבעותיה

במקום המסומן במכשיר.

היא נשמה לרווחה כשראתה בצג המכשיר את הכיתוב 'מדפיס אישור'.

נועה לקחה את האישור והתקדמה במהירות אל קבוצת האנשים  אשר מסרה

לשוטרת את האישור היא לא הביטה בשוטרת כשמסרה לה את האישור.

נועה צעדה בשדרה הארוכה המובילה לחנויות הפטורות ממכס, היא

רצתה רק דבר אחד, היא רצתה שהמטוס ימריא שהכול יהיה מאחוריה. 

זמן קצר לאחר מכן החל המטוס לרוץ על המסלול, היא הביטה מהחלון

הבתים מתחתיה הלכו והתרחקו. המטוס חצה את קו החוף של תל-אביב

היה זה כמו סימן של פורקן, אשר נשאה זמן רב על ליבה פרץ של דמעות הציף את עיניה כשחצה המטוס את קו החוף של

תל-אביב היא טסה אל האי-ודאות מששרה הכול מאחוריה.                                                                                                                                   

 


 

ימים אחדים בהם לא מצאה נועה קפלן מנוחה לנפשה. 

המראות והקולות אותם ראתה ושמעה לפני מספר ימים בסניף הבנק, לא נתן לה מנוח.

שוב ושוב הרהרה בדברים, לא האמינה באמיתותם אלמלא ראתה ושמעה אותם בעצמה.

היא שחזרה בעיני רוחה, בעודה עושה דרכה במכונית לכיוון בית-האבות העירוני.

היה לה קשה, התמונות כמו ריצדו מעל הזגוגית של מכוניתה.

היה זה לפני מספר ימים, בשעות שלקראת סגירת הסניף, נועה קפלן אשר עבדה ככספרית בסניף הבנק, מצאה עצמה  בקומת הקרקע  כמעט לבדה באותה משמרת ערב.

מכיוון משרדו של אבי מנהל הסניף בקעו קולות רמים, תריס ונציאני כיסה את קירות הזכוכית, אך מעמדתמושבה ניתן היה להבחין בשלושת האנשים אשר ישבו מול אבי המנהל.

גבר בשנות החמישים לחייו, כך העריכה שיבה זרקה בשערו, במרכז ישבה אישה קשישה גווה כפוף, לבושה בשמלה פרחונית ישנה ועלובה ולשמאלה אישה אשר נועה ראתה רק את גבה.

היא ניסתה להתרכז בסגירת קופה ובבדיקה שהדו"חות אצלה מאוזנים, אך הקולות והדברים אשר נאמרו שם הוציאו אותה מריכוז.

 "אנחנו הילדים שלך אם לא לנו תתני את הכסף אז למי?" ניסתה הבחורה להמשיך במסע השכנוע לאישההמבוגרת,אך זו המשיכה לעמוד בסירובה .

"אני ממש מצטער" נשמע קולו של אבי מנהל הסניף.

"אתם תוכלו להשתמש בכסף רק אם אימא שלכם תסכים לצרף אתכם כבעלי זכות חוקית בחשבון וכרגע  לא נראה לי שזה הולך לכיוון שאתם רוצים".

"אני לא מבינה אותך אין לך אף אחד חוץ מאתנו, למי את רוצה לתת את הכסף? למי את רוצה לשמור את הכסף למי? " קולה של האישה הצעירה עלה בטונים, לטונים  גבוהים .

נראה היה שעוצמת הכסף החומק, סנוורה  את עינם וגרמה להם  להתעלם מהסביבה.

 קשה היה לה לנועה שלא לשמוע את דבריה של האישה הקשישה.

"אתם לא יכולים לקרוא לעצמכם ילדים שלי" אמרה לפתע האישה הקשישה ושוב שתקה.

"שרה" שאל אבי "את מעוניינת לצרף את הילדים שלך כבעלי זכות בחשבון? " 

 "לא" ענתה אותה קשישה שענתה לשם שרה שטיין.

"מה? " קולו של הבחור שככל הנראה היה בנה עלה לצעקה "מה זאת אומרת לא? מה את מתכוונת לעשות עם הכסף אם לא לתת אותו לילדים שלך? "שאל בכעס

שרה שטיין הביטה בבנה במבט כעוס

"מעולם לא התנהגתם כמו ילדים שלי שכחתם שיש לכם אימא" קולה רעד.

אבי הגיש לה ספל פלסטיק עם מים קרים היא לגמה והמשיכה.

"בחגים אפילו לא טרחתם להתקשר ולאומר לי חג שמח, אני לא מדברת על דאגה לכך שמישהו יארח אותי בחג או בשבתטלפון

כמעט עשרים שנים לא הרמתם, ופתאום כששמעתם שיש לי כסף

אתם רוצים לקחת אותו". היא הפסיקה לשנייה, נועה עשתה אוזנה כאפרכסת.

"טוב" אמר הבחור כשבקולו נשמע  ייאוש.

"את לא רוצה לא צריך, תתפגרי בבית אבות ייקח קצת זמן, אם לא תעבירי את הכסף בטוב, תעבירי אותו ברע" נימת איום נשמעה בקולו

"אתרום את הכסף לנזקקים ולצדקה ואתם לא תראו אגורה

אמרה שרה בהחלטיות.

 אבי החל להרגיש שזמנו קצר וסיים את הפגישה נועה הורידה את מבטה לכיוון המגירה כדי שלא לתת לאנשים  את התחושה שהייתה עדה לנאמר שם.

היא הספיקה לראות  את גבם בעודם יוצאים מסניף הבנק

 היא ניגשה אל אבי להחתים אותו על טופס.

"קשה" אמר לה בחיוך "אנשים מאבדים את כל הערכים שלהם בשביל כסף" הוא חתם על המסמך.

 נועה לא הצליחה להוציא את הדברים ממוחה, היא לא האמינה שמישהו יכול לדבר בצורה כזו בוטה.

 בימים שלאחר הפגישה עשתה מספר בדיקות עד שהצליחה לאתר את שרה ,היא התאכסנה בבית האבות העירוני.

 

 

 

 

 

2.  מאתיים העובדים אשר חששו לאבד את עבודתם התבצרו זה היום השני במפעל.

עשן שחור היתמר למרחוק, צובע  את השמים בגוון שחור כהה .

ניידות השידור של ערוצי הטלביזיה והעיתונאים התמקמו לא הרחק משעריו של המפעל הסגור,הם הגיעו לעיירה הצפונית, רק כשהחלו הידיעות להגיע כי עובדים מתבצרים במפעל  שעומד להיסגר.

כל אחד מהכתבים התמקם בעמדה נוחה כדי שהמצלמה תוכל לקלוט את השער הנעול בשרשרת עבה ואת העובדים המסוגרים מאחור וכמובן את האש שבערה מהצמיגים שהובערו בשטח המפעל.

בתחילה טפטפו הידיעות  אל העובדים על הקשיים בהם נמצא המפעל , התחושות הלכו והתחזקו כשהחלו המשכורות להתעכב, אך למרות הכול שולמו לבסוף.

עד אותו יום מר בו נתבקשו העובדים להתרכז ברחבה שלפני המפעל.

אחד מבעלי המפעל איש בשנות החמישים לחייו עמד על במה מאולתרת חנוט בחליפה יוקרתית  כמו מנותקת מהמציאות של האנשים הלבושים בסרבלים ובגדי עבודה .

הוא אחז במגה-פון נייד וקרא אל העובדים.

"לצערי המפעל נקלע לקשיים,אנחנו נמצאים בחובות עצומים ובימים הקרובים יגיש הבנק המרכזי לבית -המשפט בקשה לכינוס נכסים..."

הוא לא הספיק לסיים את המשפט כשיו"ר ועד העובדים, קרא בקול רם מתוך הקהל  "חברים אם הבקשה תאושר נאבד את כל הזכויות שצברנו במשך שנים והמפעל ייסגר".

רחש של חרדה והנהוני הסכמה עבר אצל כל העובדים " לצערי זה נכון" אמר בעל המפעל ומרגע זה כמו נפרץ סכר החלו העובדים לזעוק ולהשתולל.

מנהל המפעל סייע בידו לרדת מעל המשטח המוגבה, הוא נכנס לרכב המפואר שחנה בסמוך והפליג אל משרדיו בתל- אביב, מתחמק בזמן מהעובדים הזועמים שקראו לעברו קריאות גנאי.

המכונית הספיקה להתרחק כבר כברת דרך מהמפעל

יוסף אדרי העביר את הלילה בתוך המפעל, גשום וקר היה, אך הדבר התגמד מול מה שחש בתוכוהוא היה המפרנס היחיד, המחשבות  הסתחררו במוחו זמן רב,  כולו תקווה שהבשורה המרה תחלוף,ארבעה ילדים, תשלומיםמשכנתא כלכלה ארנונה, חשמל, ביטוחים ,ככל שהמשיך לחשוב שקע עוד ועוד במרה שחורה והשכר עומד להעלם.

ביוזמת יו"ר ועד העובדים שהוביל את המאבק ניגש יוסף אדרי לחזית המפעל ומצא עצמו קורא בקול ניחר למנהל המפעל עם שאר העובדים "ארי הביתה - לחם עבודה".

כתב  החדשות  שהוכנס לרחבה צילם אותו בתקריב, כל המדינה ראתה את יוסף אדרי עם דמעות בעיניים קורא בקול ניחר "אני פונה בתחנונים לממשלה לחברי-הכנסת לעזור לנו " הדברים יצאו ממנו בכאב עצום."רק לפני שלושה חודשים, הם התייצבו אצלנו כאן בעיירה, ביקשו שנצביע למפלגה שלהם הבטיחו לנו הבטחות בעבודה בחינוך, בקרוב יזרקו אותנו הביתה, אני לא יודע איך להסתכל לילדים שלי בעיניים 

דמעות זלגו מעיניו ללא מעצור כשעשרות עובדים שעמדו  מאחוריו מעודדים אותו להמשיך הם ליטפו אתגבו בעידוד שנראה כי היו זקוקים לו לא פחות ממנו.

"איך אסתכל להם בעיניים? " המשיך  "שאני כאבא  לא יכול להעניק להם את הצרכים הבסיסיים את הדבר היפה פה בעיירה שלנו רוצים  להרוס אנשים שעובדים כאן שלושים שנה... " 

 הוא לא יכול להמשיך הבכי חנק את גרונו של יוסף אדרי

 

 

 

 

3. מכשיר הניווט הלוויני שהותקן ברכבה הורה לה את  כיוון הנסיעה, היא התקדמה באטיות בפקקים הארוכים כאשר אט אט החלה להגביר את

מהירותה ככל שהתקדמה ויצאה מתוך השטח העירוני.

בית-האבות העירוני היה מרוחק  כמחצית השעה בנסיעה שלווה,

המבנה היה כמו נטוע בתוך חורש ,מדשאה רחבת ידייםאנשים  לבושים במדי בית-חולים התהלכו בשבילים בין העציםחלקם ישב על

הספסלים הפזורים במדשאות.

היא הביטה באותם קשישים , אנשים שבעבר הלא רחוק היו בשיא אונם. תוך כדי נהיגה הביטה בהם, כמו מהופנטת לאחר שהחנתה את רכבה ניגשה לעמדת המודיעין וביררה  פרטים.

"בנין חמש חדר 3 " אמר לה האיש שישב בדלפק המודיעין.

ריח חריף של סירחון עלה באפה כאשר נכנסה לתוך הבניין. היה זה תמהיל של ריח רע, סירחון המעורב בריח חריף של חומר ניקוי זול.

נועה התקדמה מביטה בזווית עינה אל תוך החדרים בהם שכבו אנשים, אנשים קשישים, היא התקדמה אל דלפק האחיות, ליבה נחמץ מן המראה הקשה שלא הייתה מורגלת בו.

"שלום" אמרה לשתי הנשים שישבו מעבר לדלפק   "אני מחפשת את הגברת שרה שטיין" האחות ועובדת כוח עזר הביטו אל הבחורה הצעירה במבט מופתע.

"היא בחדר שלוש" ענתה האחות והורתה בידה לכוון החדר

נועה התקדמה בפרוזדור הריח הרע גרם לה לתחושה לא נוחה.

בחדר היו שלוש מיטות  בשתיים מתוכן שכבו נשים, לא היא לא ידעה מי זו שרה שטיין. כל שהכירה היה רק את גבה. היא בדקה את השמות על דופן המיטות, שרה שטיין שכבה במיטה האחרונה הקרובה לחלון.

היא חשה רעד וחולשה אותה לא יכלה להגדיר מלבד תחושה לא נעימה, תחושת גועל היא ראתה את הזקנה שאותה ראתה רק לפני מספר ימים בבנק.

אישה בשנות השבעים המאוחרות לחייה, עיניה היו עצומות, היא ישנה. שיערה הלבן נראה כאילו לא סורק יובלות, מפיה יצאו הברות חלושות חוזרות ונשנות לא ברורות.

נשמעו כהברות של סבל, קולות של כאב.

עיניה סרקו את האישה שלבשה פיג'מה בצבע תכלת. 

לא קשה היה להבחין בבליטה שבמכנסיה נועה ידעה ככל הנראה, האישה הזו לא שולטת בצרכיה ולכן היא עטופה במפשעה בטיטול לאנשים מבוגרים.

הריח הרע גרם לה לנועה לחולשה, היא הביטה בכתמים הגדולים, ניתן היה להבחין בנוזלים שיצאו מהטיטול ונספגו במכנסיה של הקשישה.

ברגליה היו סימנים כחולים, היא סבלה אין ספק שסבלה.

נועה הביטה בתמונה המזעזעת  שנגלתה לה ועשתה את צעדיה לכיוון פתח החדר. שנייה אחת עמדה ביציאה המחדר, חוככת בדעתה.

"סליחה" פנתה לשתי הנשים  שישבו מעבר  לדלפק .

"אני חושבת שהגברת שרה סובלת, אולי אפשר להחליף לה טיטול, או לעזור לה בצורה כלשהיא" ניסתה נועה לעורר את תשומת ליבן, לאותה אישה.

 "אנחנו  מטפלים בכולם ואין לך  מה לדאוג" ענתה  הבכירה שבין השתיים שפגשה קודם. קולה היה תקיף משהוא, היא סלדה מאותם בני משפחה המגיחים  כמו מתוך החשיכה, אחת לפרקי זמן ארוכים ומשאירים אחריהם הוראות.

נועה שהייתה מופתעת  מעוצמת תגובתה של האחות סבה על עומדה ויצאה לכיוון הרכב.

רע היה לה, הביקור השפיע עליה לרעה. 

דמעות זלגו במורד  לחייה האישה חסרת הישע  ששכבה שם במיטה,  נגעה לה במקומות הכי רגישים בנימי נפשה.

השעה הייתה  שש בערב, כשנועה ישבה אל מול הטלוויזיה צופה בתוכנית חדשות הערב.

צלצול הטלפון הסלולארי אילץ אותה לקום מהספה ולגשת אל המטבח שם היה מונח, היא הביטה על הצג, הייתה זו אסתר, מנהלת מחלקת עו"ש בסניף בו עבדה.

"שלום אסתר מה שלומך?" שאלה.

 "אני בסדר גמור,אני מצטערת  להפריע לך נועה, אך כרגע  התקשר אלי אבי מנהל הסניף שלנו וביקש שמחר בשעה תשע בבוקר תגיעי למשרד של מנהל המחוז" אמרה אסתר.

"אני? למה מה קרה?" שאלה נועה , כשנימת דאגה התגנבה בקולה.

"אין לי שום מושג, כרגע התקשר אלי אבי הוא בפגישה במחוז אני ממש מצטערת אבל אני ממש לא יודעת ".

המחשבות  רצו  במוחה  של  נועה  שהייתה   מאוד מופתעת.

"אולי עשיתי טעות כלשהיא" חשבה לעצמה מנסה לחשוב על תקלות אפשריות "הרי כל יום  אני סוגרת קופה והמצב מאוזן על אגורה". אמרה לבעלה יגאל בערב כשחזר מעבודתו.

"נסי לשחזר לאחור פעולות שעשית, תגובה שונה אצל מנהל הסניף" אמר לה יגאל בעלה. הוא עצמו שימש כיועץ השקעות בבנק המרכזי.

היא הייתה מודאגת בשעה שהתייצבה במשרדי המחוז של הבנק ,כמחצית השעה לפני הזמן.

בדיוק בתשע, קראה לה המזכירה להיכנס למשרדו של מנהל המחוז, באיטיות ובחשש לקראת הבאות נכנסה פנימה מוכנה לקבלת הנזיפה וככל הנראה אולי גם תפוטר מהבנק.

היא הכינה עצמה לכל. 

שולחן משרדי רחב ידיים  עמד במרכז החדר,  שני כיסאות לאורחים מצדו האחד וכיסא גבוה של מנהל המחוז מעברו השני, דלפק עם ספרים ותמונתו של מנהל המחוז עם בני משפחתו.

ליד אחד מהכיסאות עמד  גם מנהל הסניף שלה אבי.

"שלום נועה, שבי" מנהל המחוז  החווה בידו לכיוון הכיסא הריק מוציא אותה מהרהוריה כשבחנה את משרדו.

היא התיישבה מולו ולצידו של מנהל הסניף.

"נועה כמה זמן את עובדת אצלנו בבנק?" שאל מנה המחוז .

"אני ארבע שנים וחצי" הייתה התשובה.

מנהל המחוז השתהה מעט, "אני רוצה לומר  לך  שאנו  מאד מרוצים מעבודתך, את עובדת מסורה, נאמנה, דייקנית וחרוצה..." אמר  לה והיא הייתה בהלם לא מבינה במה מדובר.

והוא המשיך.

"אנחנו  מאד מוקירים  את  עבודתך ואני שמח  בתאום עם  אבי מנהל הסניף שלך לבשר לך  כי החלטנו לקדם אותך-לתפקיד מנהלת מחלקת  עובר ושב בסניף שלך, את תחליפי את אסתר שיוצאת לגמלאות".

"מה?" היא לא יכלה להוציא מפיה שום מילה מלבד קריאת הפתעה

שנפלטה מפיה.

"אני מנהלת מחלקת עובר ושב במקום אסתר?" אמרה שאלה ספק לעצמה ספק לנוכחים בחדר.

"כן" אמר אבי מנהל הסניף "אני מאוד מעריך את העבודה שלך והחלטנו לקדם אותך"

מנהל המחוז פתח את המגירה שלשמאלו שלף מסמך והגיש לה.

"זהו כתב המינוי שלך לתפקיד" הוא קם מכיסאו הושיט לה את המסמך ואת ידו ללחיצה.

נרגשת לחצה את ידם של השניים, ברגליים כושלות מהתרגשות עשתה את דרכה לכוון הרכב שלה, ממנו התקשרה לבעלה.

שיחת הטלפון הבאה הייתה לבית הוריה, אימה שענתה לשיחה התרגשה עד עמקי נשמתה, לשמוע את הבשורה המשמחת מביתה.

האישה הפשוטה שהחיים ברוב המקרים לא חייכו אליה חשה כי משהו מתחיל להשתנות היא ראתה את ילדיה שגדלו במחסור מתמיד, פורצים לעצמאות איש איש בדרכו.

הגברת מזל שמחה מאוד לשמוע את הבשורה מביתה נועה היא חיפשה נחמה בבשורה.

עצוב היה לה עצוב, ביתה נועה נשואה מספר שנים ועדיין לא זכתה לתינוק. היא ניגבה את הדמעה מעיניה, כשנועה סיימה את השיחה בברכות ונשיקה לאימה, שנמצאה הרחק ממנה. 

בבוקר למחרת, אפופה בהתרגשות, התיישבה בכיסא מנהלת מחלקת עובר ושב, לאחר שיחת תיאום ציפיות לעתיד עם אבי מנהל הסניף.

אט אט לאחר לילה ללא שינה ,החלה לחלחל אצלה, ההבנה לגודל האחריות הרובצת לפתחה.

אך למרות כל ההתרגשות הטבעית ,מהיום  הראשון בתפקיד הבכיר, עבר עליה היום  הזה, כמו הימים הבאים  ללא  אירועים  מיוחדים.

נועה  אהבה  בעיקר  את  האפשרות  להיות  פנויה  לתכנון  עבודתה,  לייעל תהליכים, לחדש, לפתור בעיות שנמשכו זמן רב.

לא היה יותר, לפחות לעת עתה, הלחץ  הקבוע  שלא  לקוחות  האחד אחרי השני.

היא אישרה חריגות, מי שהיה  בסמכותה, ומי שלא  פנתה לאישורו  של אבי מנהל הסניף, שסמך עליה ועל שיקול דעתה, הוא  היה מרוצה מהבחירה  בה

לתפקיד.

 כשישבו ושוחחו, והיא הציעה הצעות לשיפור ולקדם את סניף הבנק.

אבי חש בשינוי המגמה החיובי שחל בסניפו, הוא קיבל מחמאות על שיפור השרות בסניף ממנהל המחוז. 

והרבה הרבה בזכותה של  נועה מנהלת מחלקת עובר ושב.

במשך הזמן ,היא למדה להכיר את   בעלי-החשבונות  'הכבדים' כפי שאבי המנהל נהג לקרוא ללקוחות שהייה בחשבונם כסף רב.

היא למדה להכיר את הלקוחות, הפעילים והפחות פעילים, היא הכירה כמעט באופן אישי את כל  אחד ממאות לקוחות הבנק.

לחלקם היא חשה אמפטיה, בעיקר למיעוטי היכולת, וניסתה לעזור להם ככל יכולתה, והם הכירו לה תודה. 

 

 

 

4. המכתב והפיטורין היו בשורה עגומה ליוסף אדרי, חוויה מלחיצה.

הימים שבאו לאחר סגירת המפעל מצאו אותו  כשהוא מנסה להציל

את  מצבו הכלכלי.

מקומות  עבודה  בעיירה  הצפונית  לא היו  בנמצא, יחד איתו  פוטרו עוד 200 עובדים שגם הם מצאו את עצמם בבית.

חשבונות התשלום החלו להיערם על השולחן, לאחר שהפיצויים החלו להסתיים, מיום ליום מצא את עצמו אובד עצות, הוא ניגש בצערו אל

מנהל מחלקת העו"ש בבנק , ביקש התחנן לעזרה לכמה ימים.

דמעות עמדו בעניו, כשהאיש שישב מעבר לדלפק  נראה  כמו מנותק מהדברים שהאיש המסכן מדבר אליו, כאב לו הזלזול, וחוסר ההתייחסות של מנהל העו"ש .

"אין לך בטחונות" אמר "ולכן  אני לא אאשר, וגם לא אמליץ לאשר לך חריגה, אני לא ידוע מאיפה תביא וזה גם לא מעניין אותי, אם לא תסגור את חוב החריגה  שלך, נאלץ לפנות להוצאה לפועל" איים  מנהל  מחלקת  העו"ש.

הוא קם מיואש, יחד עם אשתו וביתו הקטנה, שהצטרפה אליהם וישבה בכיסאות ההמתנה מאחור והייתה עדה למתרחש, כאב לה על

אביה, היא חיפשה במוחה הצעיר דרכים לעזור למשפחה.

החובות והמצוקה  איימו  למוטט את חייו של יוסף אדרי, הוא  נשבר כשראה את ביתו ובנו הצעירים  אוספים  בקבוקים ופחיות ריקות למחזור, 

בכדי  לקבל כמה  שקלים, ואשתו תוכל לרכוש מצרכים.

בעל המכולת כבר לא  נתן  לו  בהקפה.

לא היו לו את היכולת והכלים להתמודד עם העוני והדלות והרעב שנחתו עליו ביום בהיר. 

לבושתו הרבה ניגש לעמותה המחלקת מזון לנזקקים, מעולם לא ראה את עצמו שם, הוא היה בפגישה עם מנהל מחלקת  הרווחה במועצה, שהכיר את סיפורם של העובדים המפוטרים מהמפעל, אך  ידו

הייתה  קצרה  מלהושיע, מלבד לציידו באישור לעומתה שעזרה לנזקקים.

מנהל העמותה הכיר את יוסף אדרי, והכניס אותו למשרדו, יוסף ישב נשבר והתייפח.

"אין לי במה להאכיל את הילדים שלי, אני בעצמי כבר לא אכלתי שלושה ימים המקרר ריק, אני כל היום מחפש פתרונות, אני מפחד להרים ידיים".

מנהל העמותה צייד אתו בארגז מזון, יוסף השפיל את  מבטו כשאחז בארגז ויצא מהבנה הישן של העמותה, אך זו  הייתה  כמו טיפה במים.

הימים הבאים החלו להיות עבור יוסף  אדרי ובני משפחתו, קשים הרבה יותר, כשדפקו על דלתו, והגישו לו דו"ח לתשלום מיידי בעבור הבנק  "ואם  לא תפונה מהדירה", אמר לו  הבחור שלווה  בשוטר.

הוא תלש שאת הדו"ח ,החתים את יוסף אדרי המיואש, הוא נפנה לתוך הבית, שם עמדו אשתו וביתו, עיניו היו כבויות  מיואשות

"הם  רוצים לפנות אותנו מהבית"  אמר בלחש הייאוש והפחד  נשמעו בקולו.

 

 

 

 

 

5. השמיים שכוסו בעננים אפורים ומזג האוויר המעונן, כאילו הוזמנו בצורה מתוכננת למצב רוחה העגום, הביקור אצל הקשישה השפיע עליה.

היה לה קשה להירדם בלילות השיער המדובלל של האישה שלא הכירה, החרחורים מתוך שינה, הסימנים הכחולים שעל הרגליים,בגדיה המלוכלכים והריח הרע, אוי הריח הרע שנדף מתוך מכנסיה.

אותו טיטול, שהיה אמור לספוג את צרכיה של הקשישה, בטוחה הייתה שלא הוחלף מזה זמן רב, נדמה היה לה כאילו הריח דבק בה.

חרחוריה וההברות שנפלטו מפיה קדחו במוחה שוב ושוב.

"את נראית חיוורת" הוציאה אותה ענת מתוך המחשבות, היא ישבה בסמוך אליה.

"אני לא חשה בטוב" אמרה.

"אולי תיסעי הביתה, תנוחי במיטה עם כוס תה"

 "כן ענתה נועה זה מה שאעשה".

היא לא יכלה להסתכל על הדוחות, הלקוח  שעזב דקות  ספורות קודם חש שהיא לא מרוכזת בדבריו, איחל לה בריאות שלמה והלך.

 

דמות האישה שלא הכירה - שרה לא משה ממוחה, בלא אומר החלה לארוז את  הסלולארי והמפתחות, שהיו מונחים על שולחנה, נכנסה

שוב למערכת המחשב,  בדקה שאין דברים חריגים, סרקה  את שולחנה ואת פח הניירות שמימינה, הוא היה ריק.

"גם כשאני לא מרוכזת אני חייבת לבדוק את עצמי" חשבה לעצמה.

היא לא נסעה לביתה, הגשם בחוץ החל בטפטופים דקים, ועד מהרה הפך לגשם עז שניתך ארצה.

תוך פרק זמן קצר מצאה את עצמה שוב כמו אמש בבית החולים.

האישה שאותה לא הכירה, שכבה באותה תנוחה, כמו יום אמש, החלון שלשמאלה היה פתוח ורוח קרה חדרה ממנו.

נראה היה כי הקור צמרר את גופה של הזקנה שרעד. סדין דק כיסה את גופה החלש.

נועה ניסתה להתעלם מהריח הרע שנדף מתוך המיטה. האישה הביטה בה, המבט שבעיניה לא ממש היה ברור לנועה.

היה זה תמהיל של פחד, כאב, תחינה ותודה.

"שלום אני נועה" האישה רק הביטה בה, כשנועה  ניגשה וסגרה את החלון, וסובבה את כפתור המיזוג שהיה קבוע מצד דלת הכניסה, למצב חימום.

נראה שחודשים ארוכים גם בחורף ,היה  המזגן במצב קירור ולאיש  מהצוות זה לא ממש הפריע.

תוך פרק זמן קצר ניתן היה לחוש בחמימות נעימה שפשטה בחדר, בניגוד לצינה  שהייתה דקות  קודם  לכן.

'המצפון לא נותן לי להשאיר אותה במצב הזה'  חשבה לעצמה.

היא ניגשה  בצעדים  מהירים אל הדלפק שם ישבו נשים אחרות.

"שלום, אני קרובה של שרה שטיין, אוכל לקבל עזרה, אני מבקשת מדים נקיים, טיטול נקי לטובת הצרכים של האישה, אני רוצה לקלח

אותה".

עובדת כוח העזר שישבה שם, שמחה על הסיוע מכוון בלתי צפוי ולכן מהרה לארגן לנועה את בקשתה.

"יש כאן קנטינה?" שאלה והעובדת הורתה לה את הכיוון.

היא רכשה לשרה מצרכי היגיינה.

זמן לא רב לאחר מכן ובסיוע של אחות כוח העזר, מצאה שרה שטיין את עצמה נקייה עם מדים נקיים.

מוזר היה לה לאחות לראות את הבחורה הצעירה, מסייעת לאישה, שאיש מעולם לא התעניין בה.

מבט של תודה היה לה לשרה, כשנועה אחזה בזרועה והלכה אתה צעדים מספר, בקצב איטי, אל מחוץ למבנה לעבר המדשאה רחבת הידיים.

הם התקדמו בצעדים קטנים, משהחלה נועה לחוש כי האישה המבוגרת מתקשה מעט בהליכה, למרות שהמרחק היה פחות משלושים מטרים.

שרה צעדה  בכבדות, כשידה שלובה בידה של נועה.

איש לא סייע בידה מעולם כמו הצעירה האלמונית, שאתה ולא הסירה את מבטה ממנה.

הן התיישבו על ספסל במדשאה, סמוך למקום עומדם, קצת פחות ממחצית השעה ישבו עד שגשם החל לרדת.

"בואי שרה" אמרה נועה, מסייעת בידה לקום.

"ניכנס יורד גשם" הקשישה קמה ללא אומר והמשיכה לאחוז בידה של נועה, כמו רוצה לאמר "תישארי איתי, אל תעזבי" הן צעדו יחד לכוון החדר.

"אל תדאגי שרה אבוא לבקר אותך" אמרה נועה לשרה כשסייעה לה לשכב במיטה וסדרה לה את הכר בצורה נוחה למראשותיה.

כשעמדה לצאת מהחדר הפנתה נועה את פניה אל שרה השוכבת  במיטה.

"תודה"  אמרה שרה בלחש, לא היה קשה היה להבחין בדמעה שזלגה במורד פניה.

 

 

היא התיישבה הביטה  בדו"ח, היא ידעה מה יש  בחשבון, היא בדקה את החשבון במשך הימים האחרונים, הכירה אותו בעל –פה.

נועה לקחה טופס הלוואה ומילאה את הפרטים, חתמה במקומות המתאימים, הלקוחה שבטופס, ביקשה הלוואה על סך של עשרים אלף שקלים,תחילת התשלומים בעוד שלושה חודשים.

היה זה בתחום סמכותה והיא אישרה את ההלוואה.

היא הקלידה את בקשת ההלוואה במחשב, היא ידעהשהאישור יגיע מהמחשב המרכזי לאישור הלוואה תוך שניות ספורות.

 

זיעה  בצבצה ברקותיה, ידיה רעדו, היא חשה ששפתיה ייבשו, היא קמה וניגשה לשירותים, שטפה את פניה, שתתה מי  והסדירה את קצב נשימתה ושבה לכיסאה.

שוב הדליקה את המחשב, נכנסה לסעיף המתאים, אישור על ההלוואה היה כפי שציפתה.

היא הדפיסה צ'ק בנקאי על סכום ההלוואה, חתמה עליו, לא היה איש מולה, לא היה שום לקוח ,הייתה זו המעילה הראשונה, של נועה קפלן,

מהבנק המרכזי לישראל.

היא כיבתה את המחשב, שמה את הצ'ק עמוק בתוך תיקה וניגשה למשרדו של אבי מנהל הסניף, היא ביקשה לצאת מוקדם יותר כתוצאה

מחולשה.

אבי נענה ברצון. 

כשיצאה, שמה פעמיה אל הרכב במהירות ונעלה את הרכב מפנים, תחושה כאילו כל העולם רודף אחריה.

בעשר דקות האחרונות  עשתה מה שמעולם לא העזה.

היא השעינה את ראשה לאחור על משענת הראש במושב הרכב, ליבה הלם בחזה בפראות, היא נסעה משם.

'התוכנית שלי תעבוד' הרגיעה את עצמה כשנכנסה לסניף בנק בבני ברק, היא הייתה בקיאה בפרטים ובדרכי עבודתו של הבנק.

הצ'ק הופקד ובחשבון היו כעת עשרים אלף שקלים.

משם שמה פעמיה לחוף הים, ישבה על החול מכונסת בתוך עצמה, בהתה בגלים הנשברים על החוף.

היא הביטה בהם מהורהרת מתחבטת במחשבות, היא חצתה גבול, היא גנבה מהבנק, דמעה זלגה מעיניה.

"איך עבר עלייך היום?" שאל יגאל בעלה כשנכנס הביתה.

"שגרתי" שיקרה.

הם התיישבו לאכול ארוחת ערב ונכנסה לישון מוקדם מהרגיל, מתרצת זאת בעייפות, יגאל היה מופתע מעט.

 

היא ברכה את העובדים הראשונים שהגיעו לסניף בבוקר טוב והתיישבה בכיסאה, דבר בתגובתם של העובדים לא היה שונה מהשגרה, הניחה את תיקה לצידה הרימה את ראשה והביטה לכוון משרדו של אבי מנהל הסניף.

מבטם נפגשו,לרגע נרתעה ממבטו אך הוא הקדים אותה, מעבר לקיר הזכוכית שבמשרדו הרים את ידו לשלום וברך אותה.

היא חייכה אליו והשיבה

'הכול כשורה' הרגיעה את עצמה אין לאיש מה לחשוד בי הניירת נמצאת רק אצלי לאיש אין מגע עם הניירת, במיליוני פעולות המחשב המתבצעות מידי יום במחשב המרכזי של הבנק, אין סיכוי למישהו להצליח ולגלות את המעילה, יש לה עדיין חודשיים ועוד עשרים ותשעה ימים.

זמן מספיק כדי לבצע עוד כמה פעולות להוציא כסף מהבנק.

הלקוח שישב מולה חש שאינה מקשיבה לדבריו.

"נועה את לא מרגישה טוב?" שאל האיש.

לרגע נרתעה, "אני חייבת לשירותים" השיבה ויצאה, הלקוח המתין לה בהבנה.

היא  נכנסה  לשירותים ואילצה עצמה לחזור לתפקוד כשורה.

'אין  לי הרבה זמן' חשבה לעצמה, היא שבה אל הלקוח מחויכת.

"עכשיו אני מרגישה יותר טוב" אמרה "במה  אוכל  לעזור לך אמור לי שנית בבקשה".

היא טיפלה בו ביעילות.

שעה לפני סגירת הבנק להפסקת הצהריים, פחתו הלקוחות,אצלה לא היה איש.

היא הביטה, כל הכספרים והעובדים היו מרוכזים במסכי המחשב שלפניהם.

היא ניגשה לארון מאחוריה הוציאה טפסי הלוואה.

שוב חזר על עצמו התהליך, היא ידעה מאיזה חשבון לבצע את ההלוואה, הכול ארך דקות ספורות.

כשנועה מצאה את עצמה נותנת פקודה להדפסת צ'ק בנקאי על סך 45,000 שקלים.

 

היא הסתירה את הניירת בתיקה, מחקה מהמחשב כל פרט שיכול לזהות את הפעולה שביצעה.

נועה ניגשה לאבי כשבידה ערימה של טפסים לאישור וחתימה, אבי חתם על המסמכים, מבלי לשאול למהותם,מורגל 

היה לחתום באופן קבוע על המסמכים וצ'קים בנקאים שהגיעו אליו, כחלק מתהליך העבודה שלו כמנהל הסניף.

הוא לא שאל  כשחתם על הצ'ק.

נרגשת  משהו, הביטה על ערימת הניירות שהייתה מונחת על השולחן כשהעביר את הדפים וחתם במקומות

שסימנה לו, כמו גם על הצ'ק.

 

 

 

6 . הגב' גיטה וולברג המתינה לתורה בסניף הבנק שברחוב אבן גבירול היא ישבה שם,לצידה בחורה צעירה, הן נראו הדורות למראה, לא

קשה היה על- פי לבושן, להבחין כי באו מהמגזר החרדי.

האישה המבוגרת פיאה נוכרית עוטפת את ראשה, לבושה היה שמרני.

גם את הצעירה שאתה עיטרה פאה בשיער מדוד, פיאה שהגיעה עד לכתפיה,לגופה חליפת חצאית אופנתית.

תורן היגיע.

הן התיישבו מול הפקיד האחראי על המחלקה העסקית.

"שלום במה אוכל לעזור לכן ? " שאל .

האישה המבוגרת,לקחה את זכות הדיבור "שמי גיטה וולברג וזוהי כלתי הגב' שרה וולברג, אנו תושבות ארצות-הברית מברוקלין ליתר דיוק".

"במה אוכל לסייע לכן?" שאל.

"ברצוני  להפקיד כאן  את כספי משפחתי ואת כל חסכונותינו"

"בקשה " אמר הפקיד "אשמח  לעזור, לדעתי  אני  לא  הכתובת, לדעתי  תצטרכו לפתוח  חשבון אצל  הכספר".

אמר והושיט את ידו להראות את  מיקומם של הכספרים.

"אני מבינה" ענתה  הגברת  גיטה "אך לא  מדובר  בסכום פעוט אנו מעוניינות בחשבון עסקי להשקעות".

"באיזה סכום  מדובר ?" שאל

"כרגע אתן הוראה לבנק  שלנו בשוויץ להעביר לכאן סכום של לפחות עשרה מיליון  שקלים..." היא  לא סיימה לדבר והפקיד שנשען על מסעד  הכיסא הגבוה, כמעט ונפל לאחור מששמע את הסכום.

"כמה?"  שאל כשגופו נשען קדימה כלפי שתי הנשים שישבו מולו.

"לפחות עשרה מיליון שקלים אני מבקשת לפתוח חשבון ומחר אתן הוראה לבנק שלי בשוויץ להעביר את הכסף, אך קודם

אנו מבקשות לדעת מהי התמורה שאקבל תמורת כספי? " אמרה שאלה.

היא כחכחה מעט בגרונה שייבש מעט, הפקיד מיהר והביא להן מים קרים.

מבטו תגובתו ואופן דיבור השתנו לחלוטין.

"אני מבקש מכן להמתין רגע, אני ניגש למנהל הסניף, סכומים כאלה הם בסמכותו הבלעדית של המנהל". אמר ויצא במהירות, שרה חייכה

אל כלתה גיטה וולברג.

מנהל הסנף הגיע אליהן בתוך פחות מדקה.

"שלום גבירותיי אשמח באם תכנסו למשרדי ואוכל להציע לכן הצעות טובות בעבור כספכן" אמר, ובעיני רוחו ראה כבר את השיחה למנהל המחוז על הלקוחות שיעבירו לסניפו את כל כספן.

'לפחות  עשרה מיליון שקלים בשלב הראשון' חשב לעצמו מחייך מדושן עונג "ראשית נצטרך לדאוג לכמה עניינים קטנים" אמר

מנהל הסניף, שהציג  את עצמו כמנחם.

"כמו לפתוח ראשית חשבון בנק ולאמת נתונים"

הוא התקשר בטלפון שהיה מונח לשמאלו ונתן  מספר הנחיות לאחת הפקידות.

היא הופיעה במשרדו תוך זמן קצר, לבקשתו הגישו  לו את המסמכים המזהים שלהם "הכספים הללו הם כספים שמופקדים במספר בנקים ויש בכוונתנו להעביר את כל הכספים לארץ" אמרה גיטה וולברג.

הם מילאו טפסים לפתיחת חשבון בנק על שמה של גיטה וולברג.

"ראשית אבקש לדעת מהם אפיקי ההשקעה בהם יושקעו הכספים שלנו. ודבר נוסף אצטרך לדעת מהו קוד הסוויפט של הבנק שלכם"                      "בוודאי בוודאי" אמר מנהל הסניף, הוא ידע כי עליו לתת לגברת את הקוד להעברת כספים מחו"ל,לכל בנק יש קוד זיהוי אישי.

מנהל הסניף הבין, כי הנשים החרדיות שישבו מלו הבינו דבר אחד או שניים בכספים.

זמן קצר לאחר מכן הזמין למשרדו את מנהל מחלקת ההשקעות.

"בכמה כסף אתן מעריכות שתעבירו לארץ?" שאל מנהל מחקת ההשקעות.

"אני מעריכה שנעביר לכאן בסך הכול חמישה מיליון דולר" אמרה גיטה "הבט אני אישה אלמנה, מזה כחמש עשרה שנים, בעלי היה איש עסקים ולאחר מותו השאיר כספים רבים שהיו פזורים בבנקים במקומות שונים בעולם, בני שנשוי לשרה" היא הפסיקה דבריה והצביע על שרה " הוא בן ישיבה, שכסף אינו מעניין אותו ולכן יש בכוונתנו להעביר את כל הכספים לארץ, איני רוצה שלאחר מותי הכספים ייעלמו בכל מיני סניפי בנקים בעולם,אני מבקשת שהכסף שלנו יושקע בארץ ישראל " אמרה.

מנחם הנהן בראשו, לאות הבנה והסכמה עם דבריה של האישה המבוגרת.

 

מבטו של אבי מנהל הסניף לא בישר טובות, הוא קרב ממשרדו לכיוון הדלפק בו ישבה, היה זה לאחר שסיים שיחת טלפון ארוכה במיוחד.

כשמרבית השיחה הביט לכיוונה במבט נדהם וזועף.

"תיכנסי  למשרדי" פקד עליה בקול רועם.

היא חששה  מהבאות, כיבתה  את המחשב, סגרה את תיקה, וברגליים רועדות  מהתרגשות ניגשה למשרדו של אבי מנהל הסניף, היא

התיישבה מולו  נרגשת, מהעתיד לבוא.

"אני לא יודע מהיכן להתחיל "אמר לה, הוא היה נסער.

"אני  מאוד מקווה ומתפלל שמה שאני עומד לאומר לך אינו אמיתי ויש לך הסברים מתאימים למה שמתרחש אצלך בתקופה האחרונה" .

"על  מה  אתה  מדבר אבי ?" שאלה  בדאגה.

"אתמול הוזעקתי בדחיפות, למנהל מחוז לפגישה דחופה, ישב שם  נציג ממחלקת הביקורת הפנימית של הבנק הוא הציג לי את הדו"ח הזה"

אבי מנהל הסניף, הרים מעל השולחן דף נייר.

"את יודעת מה יש בדו"ח הזה?" שאל.

"לא" השיבה.

"בדוח הזה" קולו עלה לטונים של  צעקה  "בדו"ח הזה יש פעולות בניגוד לנהלים החוקיים של הבנק".

הוא התנשם עמוקות

"בדו"ח הזה יש חריגה לא  מוסברת שבוצעה באישור שלך ובחתימתך וצ'ק בסכום של  230,000 ₪".

הוא דיבר ברצף, חש  מחנק בגרונו.

הוא הרגיש שרוצה להוציא את כל הרפש החוצה ולהטיח בה את הדברים שידע.

הוא קיווה, הוא התפלל בסתר ליבו, לאחר לילה ללא שינה, כי יהיו לה תשובות מתאימות  שיפיגו  את  החשדות.

הוא המשיך במתקפה חריפה  כנגדה.

"אני  מבקש לדעת ותעני לי" הוא צעק "האם מעלת בכספי הבנק?האם גנבת  את הכסף של הבנק?" 

פניה התכרכמו בבעתה.

"על מה אתה מדבר?" שאלה בהלם.

"אני  מדבר על  זה"  הוא צעק והניח והטיח על השולחן את הדו"ח.

"חסר כסף אנחנו מנסים מאתמול יחד עם מחלקת הביקורת להבין, להיכן הוא נעלם לידיעתך ואני מעדכן אותך בדברים שאמר לי מנהל המחוז  בשיחה מלפני כמה דקות, אם התשובות  שלך  לא יהיו מספקות בצורה סבירה,אנחנו נאלץ היום לפנות  למשטרה, וזה בהוראה של המנהל הכללי של הבנק מר פורת".

דמעות הציפו את עיניה, היא הליטה את ראשה בידיה והתייפחה.

"אני מבקש לדעת  "גנבת כסף מהבנק?"  אבי מנהל הסניף צעק בקול ניחר.

העובדים כמו הלקוחות הראשונים שנכחו בבנק לא יכלו שלא  לשמוע  את הטחת האשמות, כולם  נאלמו  דום.

הם העריכו וכיבדו אותה, כולם חשו כאילו מים צוננים נשפכים עליהם.

היא מחתה את הדמעות מעיניה, והביטה אל אבי " אני לא אדבר איתך, אדבר רק לאחר שאתייעץ עם עורך-דין".

הוא ציפה לכך.

"אם כך כדאי - שתעשי זאת מהר מאחר ואנו נאלץ לפנות למשטרה.

היא לא הקשיבה, בעיניים אדומות מבכי מתעלמת מהמבטים של כל הנוכחים  בבנק, הרימה  את תיקה ויצאה מהבנק.  

היא הייתה מבולבלת נסערת ומפוחדת, הניעה את הרכב ויצאה ממגרש החנייה.

היא החליטה לאסוף את עצמה, מבינה שלהיכנס למרה שחורה  לא יסייע בידה במיוחד.

התקשרה לבית הוריה שם ענתה לה האם, הגברת מזל שנבהלה כששמעה את ביתה בוכייה "בואי  לכאן תירגעי".

היא החליטה לשים פעמיה לבית הוריה תוך כדי נסיעה ניסתה לחייג לבעלה יגאל ולספר לו את שהתרחש.

לא הייתה תשובה ממנו, היא לא ציפתה שיענה, ידעה שהוא בהשתלמות,  ובכל  זאת ניסתה.

נועה נהגה במכוניתה כשהיא משתרכת בפקק ארוך שהתנהל באטיות, כשהשמש  החלה לשקוע במערב.

היא הספיקה לבקר את אמה ובבית האבות.

היא שוחחה  עם  הנשים  החשובות בחייה.

הטלפון הסלולארי הקבוע ברכבה צלצל וקטע את חוט מחשבותיה.

היה זה בעלה יגאל, קולו נשמע נסער, "נועה היכן את ?" שאל קולו נשמע שונה  מבוהל משהוא.

" בדרכי הביתה ביקרתי את שרה".

"נועה,  הגיעו כרגע הביתה שני שוטרים והשאירו צו הזמנה מחר לחקירה במה מדובר? איזו  חקירה? מה עשית? " הוא  ירה את השאלות ללא סדר.

"יגאל אני  מגיעה  מיד  הביתה ואסביר לך הכול" אמרה.

והיא סיפרה לו את הכול, כיצד  מילאה  את הטפסים לבקשת הלוואה, עם התחלת תשלומים בדחייה של כמה חודשים קדימה.

כיצד הכינה צ'קים בנקאים והפקידה אותם בחשבון אחר, בבנק אחר, היא סיפה לו כשהיא ממרת בבכי.

"מעדתי יגאל, אני מצטערת" אמרה בגרון ניחר מבכי.

"מצטערת" נזעק  "את  מבינה מה  שעשית? את  תכנסי לכלא ואני  בטח אצטרך להיחקר על הגניבות שלך, כאילו שאני שותף, אני קרוב לוודאי

יושעה  מהעבודה..."הוא  דיבר  ברצף  פולט את  דבריו ללא  סדר.

"יגאל, יגאל " הוא  לא  הקשיב לה, כשהיא  קוראת  לו שוב ושוב.

הוא רצה לדבר, להבין, לצעוק לשאול הוא היה בטירוף חושים עולמו חרב.

"יגאל אני צריכה אותך עכשיו נכון עשיתי טעות אבל אם תטיח בי האשמות בלי  הפסקה זה לא יעזור עכשיו".

"לא יעזור? את מטורפת את גנבת מהבנק את לא שפויה" הוא צעק

" מה היה חסר לך? למה עשית את זה?" שאל שוב ושוב.

"יגאל- תקשיב..."   ניסתה  שוב  נועה  לדבר אל בעלה.

"למה לא סיפרת לי את זה כשזה קרה ?" קטע אותה "נסעת לאימא שלך, נסעת לשרה, זה היה יותר חשוב לך מאשר להתקשר ולספר לי או שחיכית שאקבל את הבומבה הזו" הוא דיבר שוב בשטף.

"ניסיתי כל היום יגאל תבדוק את הסלולארי שלך, יגאל אני בבעיה, אנחנו לא מתקדמים לשום מקום, במקום להטיח בי האשמות בו נראה מה אפשר לעשות"

"לי אין מה לעשות אני מצטער" אמר לאחר חמש דקות בהם ישב על הספה כשראשו אחוז בין ידיו מביט לרצפה ושותק.

"אני לא רוצה להיות שותף לפארסה הזו אני לא רוצה להיות חלק מהגניבה" הוא הביט לה בעיניים לשנייה ארוכה.

"אני לא רוצה להיות נשוי לגנבת" אמר וקם הוא לקח תיק ארז בו מספר בגדים וכלי רחצה.

היא ניסתה להניא אותו מהמעשה" יגאל בבקשה אל תלך אני צריכה אותך יגאל" התייפחה.

"אין לי מה לעשות איתך אני רוצה להתגרש ממך את פושעת ואני לא רוצה לחיות עם פושעים" הוא צעק בטרוף, פתח את הדלת ויצא כשהוא טורק את הדלת אחריו בכוח.

"יגאל "צעקה אחריו "יגאל אל תלך".

לאחר שעה של ניסיונות חיוג נענתה השיחה, לא היה זה יגאל, היה זה אביו אילן קפלן.

"נועה "אמר לה אילן חמיה שלא חיבב אותה במיוחד. 

"נועה ,יגאל סיפר לנו את מה שהתרחש, הוא שבור, את פשוט אדם לא שפוי, את גנבת מהבנק, אני מבקש ממך להתמודד עם זה לבד,אין לנו כוונה להיות שותפים למעשים שלך, אני מתאר לעצמי שהולכת להיות לנו תקופה לא נעימה בקרוב בגללך ולכן בבקשה ממך, תני לנו מנוח התמודדי עם הדייסה שבישלת לבד" הוא ניתק את השיחה.

היא ישבה מהורהרת, אוחזת בידה את צו הזימון של המשטרה לחקירה.

שוב ניסתה לחייג ליגאל לסלולארי, אך מאום, לא הייתה תשובה ממנו.

היא שבה וקראה את צו הזימון לחקירה, קוראת את השורות המזמינות אותה להגיע לתחנת המשטרה מחר בשעה 00: 11.

לא היא לא התכוונה להגיע לחקירה.

 

 

7. לשיחה הזו לא ציפה עורך העיתון רפי גלעד, הוא היה שקוע עם מנהל מחלקת העיצוב בעימוד העיתון כשהטלפון צלצל במשרדו.

"רפי בחורה בשם נועה מבקשת לדבר איתך" אמרה הפקידה.

"מי?" שאל רפי גלעד.

"נועה אין לי  מושג  היא אמרה שזה קצת חשוב".

"שתתקשר מאוחר יותר אני עסוק כרגע" הוא הניף את ידו בביטול.

מחצית הדקה עברה כשהטלפון שוב צלצל במשרדו.

"כן מה עכשיו?" אמר בקול זועף, הוא לא הצליח להבין מדוע הפקידה שלו לא מצליחה לסנן  את השיחות שאותם לא היה מעוניין לקבל.

 "רפי אני חושבת שזה חשוב הייתי מציעה שתענה לשיחה".

"תעבירי" אמר כשהוא עדיין  כועס.

 "שלום אדוני, האם אני מדברת עם רפי גלעד עורך העיתון 'חדשות-היום' ?"

"כן" עם מי יש לי הכבוד?"

"שמי נועה  קפלן אני מניחה שבוודאי שמעת את שמי בעבר" אמרה האישה  שמעבר לקו.

רפי  גלעד  הרגיש  כאילו הכיסא עליו ישב עומד  ליפול לאחור "נועה  קפלן מהמעילה של הבנק?"

"אני ולא אחרת".

"במה אוכל לעזור לך גברתי?"  נימת קולו השתנתה, הוא הרגיש כי סיפור חם ככל הנראה רובץ לפתחו של העיתון. 
"אתה  זוכר את הסיפור  שלי?"

"בוודאי" ענה קשה היה לשכוח את הסיפור של האישה שמעלה בכספי הבנק. 'נכון עברו כשלוש שנים'  חשב לעצמו אך הפרשה הכתה גלים בכלי התקשורת. גם בעיתון שלו תפס הסיפור כותרות מרכזיות עד שרצף האירועים במדינה הוריד אט אט את סיפור המעילה של פקידת הבנק מהכותרות המרכזיות.

היה שקט מעבר לקו לשניות ארוכות עד אשר נשמע קולה.

"אני רוצה לספר את הסיפור שלי לעיתון שלך" אמרה נועה.

"את בטוחה? וכיצד אדע שזו את נועה קפלן האמיתית? אולי את עובדת עלי?" שאל בזהירות.

"אני מניחה שאתה רוצה הוכחה שזו אני" אמרה.

"כן"

"בצדק" השיבה לו "גם אני הייתי נוהגת כמוך תן לי את המייל שלך או את מספר הטלפון הסלולארי שלך"

לשם מה"

"אצלם את עצמי ואשלח לך,מר גלעד אני מציע שתהיה פחות נוקשה ותיתן אמון, אני חושבת שבישראל ישנם לפחות שני עיתוני ערב גדולים שהיו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לקבל את שיחת הטלפון  הזו".

הוא נתן לה את מספר הטלפון הסלולארי היא הבטיחה להתקשר מאוחר יותר.

זמן לא רב לאחר מכן צפצף הטלפון הסלולארי של רפי גלעד והודיע על קבלת הודעת מולטימדיה.

הוא פתח את תפריט ההודעות התמונה אכן הייתה שם.

נועה קפלן המפורסמת עמדה על רקע מבנה הקולוסאום ברומא.

הוא  הביט  בתמונה בחן אותה מכל זווית אפשרית כן זוהי נועה קפלן.רפי  גלעד החליט להמתין לשיחה ממנה.

לא בשלב זה הוא לא יפנה לספר למשטרה על השיחה שקיבל.

הוא קיבל את דבריה לפני שניתקה את השיחה, כשאמרה לו כי במידה ויעדכן את המשטרה בשיחה שקיבל ממנה תנתק ממנו את הקשר ותפנה לאחד מעיתוני הערב האחרים.

שיחת הטלפון הבאה תפסה את רפי  כשהיה ברכב בדרכו הביתה לאחר יום עבודה, השיחה הייתה לא מזוהה.

"ערב טוב רפי" נשמע  קולה  לאחר  שענה לשיחת הטלפון.

"ערב טוב נועה".

"בלי שמות בבקשה, אתה ברכב אני מבינה אתה לבד? " 

"כן" 

 "אני מנתקת אתקשר אליך מאוחר יותר תענה לי מהנייד" ביקשה והנחתה באותה נשימה.

הקו נותק.

רפי לא ידע למה לצפות, היא לא התקשרה באותו ערב, הוא חש רגשות מעורבים.

המשיכה הזו, ההתקשרויות המסתוריות והניתוקים לא היו לרוחו, מאידך חש כי העיתון עומד לקבל סיפור  גדול.

היא התקשרה שוב בשעה 00: 10 לנייד.

"אני מצטערת שלא חזרתי אליך אתמול אתה חייב להבין שאני צריכה לנקוט באמצעי זהירות, יש עדיין אנשים שמחפשים אותי".

"אני יודע" ענה בהבנה.

"רפי כפי שאמרתי לך אם אתה מעוניין בסיפור שלי אני מוכנה לתת לך אותו, אני מבטיחה לך ישתלם לך מאוד, יש לי עדויות מסמכים ניירות, שכשתראו אותם המדינה תרעש אני יכולה לאומר לך כרגע רק שכל מה שהוצג בתקשורת רובו ככולו לא מדויק " אמרה.

"ומה עלי לעשות כדי לקבל את הסיפור שלך? מה הדרישות הכספיות שלך" הוא ציפה לקבל תשובה ממנה, היא המתינה שניות מספר.

"אני לא מעוניינת בכסף אם הייתי רוצה כסף הייתי פונה לעיתונים הגדולים, כסף לא בדיוק חסר לי, כפי  שאתה  בוודאי יכול לשער"

"אז מה את מבקשת?"

שוב שתיקה, של כמה שניות, הוא נאלץ לקרוא לה מחשש שמא הקו נותק.

"יש אצלך במערכת כתב בשם ירון אפריאט"?

 "כן" הייתה התשובה.

"אני אדבר רק עם הכתב הזה" אמרה והמשיכה  

"אני רוצה להיפגש אתו, אספר לו את כל מה שהתרחש את כל האמת."

"ומה עם הכסף? את תספרי לירון היכן העלמת את כל המיליונים ?" שאל אותה.

זיק של תקווה היה בליבו לשמוע את התשובה שרצה, אם כי מוחו שידר לו באלפית השנייה -אל תצפה.

התשובה לא  איחרה  לבוא.

"כן אני אמסור לו היכן נמצא כל הכסף."

"את עובדת עלי נכון? בואי נפסיק כאן אני מתאר לעצמי שהזמן של שנינו יקר", ניסה תרגיל הפוך.

"אם  אתה רוצה לקחת  את הסיכון שתפסיד את סיפור חייך כעיתונאי בבקשה אין לי בעיה, אלך עם  הסיפור ל..."

היא לא הצליחה להשלים את המשפט כשרפי גלעד העורך קרא "היכן את רוצה לפגוש את ירון? " הייתה השאלה.

"ברומא"

"וכיצד אדע שאת לא מוכרת לי סיפורים? שזו לא מתיחה כלשהיא".

"החיים רוויים בסיכונים וסיכויים,ירון יגיע לרומא?".

"כן" הייתה התשובה.

"אעדכן אותך בפרטים בהמשך ומר גלעד אני מבקשת לשמור על חיסיון המקורות העיתונאיים שלך, עד שאודיע לך אחרת".

"בסדר גמור, את יכולה לסמוך עלי בעניין הזה, איש לא ידע עלייך אני מקווה שלא אתאכזב מהסיפור "אמר.

"תנסה כפי שאמרתי החיים מלאים סיכונים וסיכויים".

הקו נותק.

 

 

 

 

 

8. ירון אפריאט הביט מחלון המטוס אל עבר המרחקים, הוא התחבט עם עצמו בימים האחרונים, מדוע מכל הכתבים בארץ,בחרה נועה קפלן,

לספר את סיפורה רק לו.

הוא הופתע  כשרפי  גלעד הזעיק אותו אל המשרד, הוא הופתע כשרפי סיפר לו על שיחת הטלפון מנועה קפלן.

הוא זכר את הסיפור.

קשה היה שלא לזכור, את הסיפור, על מנהלת מחלקה בבנק- שגנבה כסף מהבנק ונעלמה משאירה הכל מאחוריה.

ימים אחרי היעלמותה, דווח על פצצה שזעזע את המדינה, נועה קפלן  נעלמה ויחד אתה נעלמו מיליוני  דולרים מכספי הבנק ולא  כמה

עשרות  אלפי שקלים,כפי שדווח בעיתונים ובטלביזיה בהתחלה. 

מיליוני דולרים זה מה שהיא גנבה והיא הבטיחה לרפי -שתספר הכל, אפילו היכן נמצא הכסף, אבל תספר רק לירון אפריאט הכתב,זה מה

שרפי אמר לו.

והוא התקשה להאמין.

"אני מניח שקרוב לוודאי יהיו לה תשובות לכל השאלות" חשב לעצמו, בעיני רוחו, ראה את כתבות התחקיר שלו, מתפרסמות על פני כמה

שבועות ,כדי לתת לה נופך דרמטי.

עיתונאים יראיינו אותו, הוא יופיע בטלוויזיה ויעמוד בקו הראשון של העיתונאים בארץ.

מחשבותיו הופנו כעת לאפיקים נוספים, כשהמטוס החל להנמיך לקראת נחיתה, בשדה-התעופה פיומיצ'ינו שליד רומא.

 

"באיזה מלון אתה מתארח" שאלה נועה , שחייגה מהטלפון הסלולארי למספר שלו - למספר שנתנה לו.

הוא אמר לה.

"תנוח צא לטיול קצר בעיר, תהנה מרומא ואתקשר אליך יותר מאוחר" אמרה לו וניתקה  את השיחה.

ירון יצא מחוץ לטרמינל.

זמן קצר לאחר מכן שוב צלצל הטלפון שלו.

"תאכל משהו ותעלה  על  האוטובוס התיירים שעושה  את הסיור בשעה שש בערב, יש לך מספיק זמן".

היא דיברה  בשקט בקול  מדוד.

 "אבל אני לא מבין..."

"אין מה להבין- בשעה שש  אתה עולה על האוטובוס ויוצא לסיור תרבותי ברומא" הקו נותק.

הוא הביט בשעונו מבולבל השעה הייתה שבע וארבעים.  

הוא לא הבין, הוא עלה לאוטובוס כפי שהנחתה אותו, האוטובוס עשה סיבוב באתרים המפורסמים של העיר המוארת . 

ומאום לא קרה כל מהלך הנסיעה.

                                                                                       

הטלפון שעל השידה צלצל, הוא הושיט את ידו  "בוקר טוב,איך ישנת?".

היתה זו נועה. הוא פשפש את עיניו.

 "תתארגן ותאכל, אתקשר אליך מאוחר יותר", אמרה וניתקה.

הוא התהפך באיטיות המיטתו טרם שקם לכיוון המקלחת, משראה עצמו במראה, הבחין עד כמה זקוק הוא לגילוח.  

מחצית השעה  לאחר סיום ארוחת הבוקר שוב חייגה.

 

"ירון שים-לב למה שאומר לך, אתה יורד לקבלה, מחכה לך שם מעטפה,קח אותה ואז תעשה צ'ק אאוט, הוא קטע אותה.

"צ'ק אאוט?" קרא מופתע.

"כן" השיבה "ואל תפריע  בבקשה עד שאסיים, לאחר שתעשה צ'ק אאוט, תיגש לתחנת הרכבת טרמיני בה היית אתמול, היכנס אל תוך התחנה,  תראה מצד ימין עמדות טלפונים ציבוריים, תעמוד ליד הטלפון הימני, טלפון יצלצל -תענה לשיחה, בעשר וחצי בדיוק, אל תפתח את המעטפה ואל  תשכח  לקחת את המזוודה.

"אבל נועה אני לא מבין,למה צ'ק  אאוט" הקו נותק.

מרחק  המלון מהתחנה היה פחות משלוש מאות מטרים לא היה טעם להזמין מונית ומה  גם שהיה זמן עד לעשר וחצי.

הוא  גרר את המזוודה הקטנה והגיע לתחנת הרכבת,לאחר שהזדכה על החדר.

פנה  לכיוון  הטלפונים הציבוריים.

בדיוק בעשר וחצי צלצל הטלפון, כנשוך נחש הושיט ידו וענה "הלו"?

"שלום ירון שים-לב מימין  אתה  רואה את הארונות לאחסנה אישית?" שאלה.

 "כן" קח ביד את הטלפון הסלולארי שלך, ותוציא את הכרטיס הSIM שבתוכו".  

"בשביל מה?" שאל.

היא לא ענתה.

"תוציא את כרטיס ה SIM"  המשיכה כאילו לא הפריע לה. "פתח את המעטפה שקיבלת מפקיד הקבלה,יש לך שם מפתח ,הוא מתאים לתא מספר 68 תניח את  ה  SIM  בתוך הארונית. קח את המעטפה שבארונית, תניח את השפורפרת  במקומה, וכשתסיים תחזור לעמוד ליד הטלפון"

היא ניתקה.

הוא  מיהר לעשות את מה שאמרה.

שוב צלצל הטלפון, "עשית את  מה שאמרתי לך?" 

"כן" השיב לה

"פתח את המעטפה שמצאת בארונית" הוא תפס את שפורפרת הטלפון

בשקע שבין הכתף לצוואר ופתח את המעטפה בשתי ידיו.

"את כרטיס ה SIM  שבמעטפה, שים בתוך מכשיר הטלפון שלך לאחר שאנתק תיגש לרציף מספר 4, בשעה 11:00 שזה בעוד

עשרים דקות, אתה עולה על הרכבת שנוסעת למילנו".

הייתה השתהות קצרה בטרם המשיכה.

"יש לך במעטפה כרטיס  למחלקה ראשונה וכשתגיע לשם אתקשר אליך, שים-לב, אתה לא מתקשר לאיש בארץ. במידה ותחליט בכל שלב כי לא מקובל עליך,תמיד תוכל לחזור לארץ. אני מניחה כי יהיו הרבה עיתונאים  אחרים, שירצו לקבל ממני את התשובה לאן נעלמו מיליוני דולרים מהבנק המרכזי".

"אבל מה עם ה SIM  ?" הוא קטע אותה

"אתה תאחר את הרכבת" הקו נותק.

הוא ניגש לרציף הרכבת שכבר המתינה ברציף, הוא הציג את הכרטיס שהיה לו, והופנה למחלקה הראשונה, שהייתה מפוארת מאוד.

"יפה מאד מצידה שדאגה לי למחלקה הראשונה" חשב  לעצמו.

                                                                              

הוא הניח את ראשו על מסעד הכיסא הרחב, היו לפניו שש שעות של נסיעה מייגעת.

את מרביתם העביר בשינה.

הרכבת האטה את מהירותה כשנכנסה לתוך מילנו ועוד יותר משקרבה לתחנה עד  שנעצרה סופית.

הוא גרר את המזוודה ויצא לכיוון אולם הנוסעים, לא היה לא מושג להיכן  לפנות, מלבד להמתין לשיחת הטלפון ממנה.

במהלך הנסיעה חשב וניסה להבין את פשר ההתנהגות שלה,התשובה

היחידה שמצא לעצמו, החשש שלה, שהמשטרה תגיע יחד איתו  לאיטליה והיא נוקטת אמצעי זהירות.

 

אט אט חדרה למוחו הידיעה, כי כדאי לבצע  את הנחיותיה ולהיות העיתונאי היחיד בארץ, שזוכה לקבל  את ה"סקופ" הגדול ביותר

שהיה במדינה בשנים האחרונות. כך לפחות היא הבטיחה  לו.

הוא התיישב על ספסל והמתין.

"צא מחוץ  לאולם הנוסעים" אמרה לו, כשהתקשרה לאחר מחצית כמחצית השעה.

"תביט ימינה"  הוא הביט

"אתה רואה את המונית?"

"כן"  

"גש לשם" אמרה.

הוא שם את פעמיו  לכיוון המונית, שהייתה מרוחקת עשרים מטר ממנו.

הנהג שככל הנראה תודרך ,יצא לקראתו, אחז במזוודתו ותחב אותה בתא המטען מאחור.

ירון התיישב מאחור, הנהג התיישב בכיסאו, הניע ויצא מהתחנה.

הנסיעה נמשכה עשר דקות, כשלפתע עצר הנהג. 

מצודה עצומת ממדים, מזרקה ענקית התיזה מים לגבהים מרשימים, הוא הביט במחזה המרהיב.

"קסטלו  ספורצה" אמר לו הנהג אשר שתק כל מהלך הנסיעה.

הטלפון שוב צלצל.

"תביט לכיוון ההפוך מהמצודה, רואה  את

הפסל  של האיש  הרוכב על הסוס?" שאלה.

"כן ".

"צא מהמונית גש לשם, עמוד ליד הפסל חמש  דקות,מולך תראה מדרחוב שנקרא ויטוריו עמנואלה, תלך  לאורכו

עד שמשמאל, תראה רחבה גדולה מולך,  תראה את  הקתדרלה, תיגש לשם,כשפניך נמצאים מול הקתדלרה,  תראה   משמאל

מתחם חנויות, גלריה מפוארת מקורה בזכוכית, תפנה  לפתח הכניסה, שם תראה  בית –קפה ששמו  אוטוגריל, עמוד לפני בית הקפה והמתן."

הוא ירד מהמונית ומיהר למלא את הנחייתה.

הרחוב היה עשיר בחנויות אלגנטיות, בוטיקים בתי-כלבו, מסעדות וגלידריות לרוב.

הוא לא נתן דעתו לכך, הוא לא הגיע לכאן לטיול.

במהירות חצה את המדרחוב, בתוך כעשר דקות מצא את עצמו ברחבת הקתדרלה, השלט שהורה לכיוון נקרא הדואומו, שהיה

פלא של שיש לבן, קתדראלה  עטורה במגדלי פעמונים, פסלים ותגליפים. וגג הקתדראלה משובץ היה באלפי פסלים.

הוא נעמד נפעם מהמבנה המרשים, אך מהר מאד התעשת ופנה שמאלה לכיוון  הגלריה.

מבנה מקורה מרשים ביופיו, מיד זיהה את בית- הקפה שעליו דיברה ה 'אוטוגריל'.

הוא נעמד שם, כפי שאמרה אוחז את הסלולארי מצפה לקבל שיחה.

הוא לא שם ליבו לנער שקרב אליו רכוב על אופניים, הנער הושיט לו בצורה מהירה את ידו, מסר לו מעטפה ונעלם, כלעומת שבא,ירון מופתע הביט אחרי הנער, שחום  העור המתרחק  על אופניו.

הוא פתח את המעטפה, היה שם פתק בו היה כתוב "עצור

מונית וסע למלון  CANADA  ברח'  ויאה  סנטה מספר 16,תעשה צ'ק אין, תמתין להוראות ואל תתקשר

לאיש".

הוא מיהר לחזור למצודה, למונית שעזב זמן קצר קודם.

מזוודתו נותרה במונית, כשהגיע ל 'מצודת ספורצה' כפי שקרא לה נהג המונית, למונית זכר.

הוא מיהר לעצור מונית, מסר לנהג את  הכתובת, לאחר  נסיעה

של כעשר דקות, עצרה המונית בפתח המלון.

ירון מסר לנהג המונית שטר של 20 אירו, ולא חיכה לקבלת עודף, פתח את דלת המונית ונכנס למלון.

חדר הוזמן בעבורו, המזוודה חיכתה בחדרו.

הריהוט שבחדר הצטמצם למיטה ודלפק, עליו הייתה מונחת טלוויזיה קטנה, על הקיר עותק מתמונותיו של הצייר רפאל.

מעלתו הייתה הניקיון אשר שרר שם, עייף מהיום הארוך נשכב ירון על המיטה ונרדם.

הטלפון שבחדרו צלצל, הצלצול היה ארוך עקשני משהוא.

הוא ענה.

"בוקר טוב אדוני, הוזמנה בעבורך השכמה" קול נשי מעבר לקו דיבר באנגלית במבטא איטלקי כבד.

הוא הביט בשעון, השעה הייתה קצת אחרי שמונה בבוקר, הוא הודה לפקידת הקבלה, והניח את

השפופרת, התקלח וירד לארוחת בוקר, כשבסיומה התיישב בלובי הקטן  של המלון, אוחז את הטלפון הסלולארי, מחכה לשיחה.

"מר אפריאט" הוא הפנה את מבטו,  לקול שקרא לו ,הייתה זו פקידת הקבלה.

"כן"? "

"יש לך שיחה" אמרה הפקידה, והרימה מעט את השפופרת.

"בוקר טוב ירון" נשמע קולה  של נועה.

"בוקר טוב".

אתה רואה את הדלת שלשמאלך ? " הוא הפנה את מבטו.

"כן"

"גש לשם כעת צא לרחוב מימין תמתין לך מונית אשר תיקח אותך לטיול בעיר ותמתין לשיחה ממני" היא ניתקה.

ירון עשה כדבריה ויצא מהדלת האחורית ומצא עצמו ברחוב צדדי.

כדבריה הפנה מבטו ימינה ואכן מונית עמדה שם,הנהג עמד בסמוך למוניתו ומשזיהה את ירון נופף בידו כאות וסימן.

ירון עלה למונית והם הפליגו לדרכם.

שיחת  הטלפון  ממנה  תפסה את ירון אפריאט בשעות אחה"צ המוקדמות, כשהוא סוקר את החנויות ב'ויאה מונטה נפולאונה

רחוב מעצבי היוקרה עם החנויות האלגנטיות במילאנו, נדהם מהעושר הקורץ מחלונות הראווה, ממכוניות היוקרה והחנויות

ברחוב.

מזה  יומיים שהוא  לא התקשר, מאז הגיע לאיטליה.

שלושה ימים עברו, מאז  עזב את הארץ, הוא חש שלא  בנוח, על-כך  שלא יצר קשר עם רפי גלעד שבוודאי אכול דאגה.

אך נאמן להבטחתו אליה, כי לא יתקשר עד שתאפשר לו, מאחר וידע כי עלולה לנתק איתו  מגע והוא יפסיד הכל.

"רפי בודאי יבין הכל כשאספר לו, מה קרה " אמר לעצמו וחיזק את בטחונו העצמי ,בעיקר כשנזכר שרפי סיפר לו במשרדו על התנהגותה

המסתורית.

"ירון"

" כן "

"בשעה ארבע תגיע אליך מונית,  ארוז את חפציך ועזוב את המלון".

"לאן אני נוסע הפעם ?"  שאל ירון.

שוב הקו נותק.

הוא הגיע במהירות אל מצודת ספורצה ועצר מונית, שהביאה אותו בתוך זמן קצר למלון.

בחטף ארז את בגדיו המעטים ואת כל-הרחצה למזוודתו ולקראת השעה ארבע ירד ללובי וביצע  צ'ק  אאוט.

"האירוח שלך שולם במלואו  אדוני" אמרה לו פקידת הקבלה.

הוא ידע כיצד.

הודה לה וניגש ללובי להמתין כששיחת הטלפון ממנה קטעה את הליכתו.

" ירון- הנהג  ימתין  לך מאחור"  אמרה לו.  שוב פגש את אותו נהג

המונית שהסיע אותו. 

"בונג'ורנו " ברך את הנהג כשזה העמיס את מזוודתו מאחור .

ירון  התיישב  בכיסאו,  והמונית  ה"פליגה"  לדרכה, עולה על כביש המהיר לכיוון אגם מג'ורה.

הם  חלפו  על  פני העיירות  וארזה,  והעיירה  ספטו , נהג   המונית

הוביל  את  הרכב ,  ביד  אמונה,  כשנכנסו  לעיירה   סטרסה  אשר שכנה לגדות האגם.  

הדרך הובילה  אותם לאורך בתי – מלון מפוארים עטורים גינות פרחים ובמרפסות אדניות פרחים בשלל

צבעים.

ירון הביט מחלון המונית,  על  הטיילת  האריסטוקרטית  שבעיירה,  מתפעל מהיופי, כשהנהג היפנה את  המונית אל תוך  חניון,  שם

המזח  של  העיירה  סטרסה.  

הנהג  פתח  את  תא  המטען, הוציא את מזוודתו  של ירון,עלה למונית ונסע משם.

ירון עקב במבטו אחרי המונית המתרחקת.

"שלום ירון"

קריאתה  והופעתה הפתאומית הבהילוהו  קלות, היא לבשה שמלה  בגוון  ורוד, לראשה  חבשה מגבעת רחבת שוליים ונעליים לבנות.

המראה היה מרשים.

הוא היה מופתע ונרגש כאחד מההתפתחות המפתיעה

"בוא" אמרה נועה ופנתה לאחור, היא התקדמה מהלכת באיטיות כשהוא גורר את מזוודתו והולך  אחריה.

היא  קרב אל קצה הרציף שם סימנה  לו  בידה לעלות על סירה.

הוא  עשה  כדבריה, היא קיפצה קלות, התירה את החבל מהמוט ודחפה  את הסירה למים.

הסירה חצתה לאיטה את המים הרוגעים, סירה עמוסת תיירים שטה מכיוון האי איזולה- בלה, עברה לידם בחזרה לעיירה סטרסה .

הם התרחקו מהחוף, היא אחזה בהגה  הכיוון של  הסירה  ביד בוטחת,

כשאוא עוקב בהתרגשות הולכת וגואה בכל אחת מתנועותיה.

היא כיוונה את הסירה אל לב-האגם,  מקץ  עשרים  דקות  של  שייט משהגיעו אל לב-האגם, האטה את מהירות הסירה, עד לעצירתה המוחלטת. 

משכיבתה את מנוע הסירה, הם היו בלב-האגם לבד , הדבר הטריד מעט את מנוחתו של ירון .

"יפה כאן הא "?  אמרה שאלה

" מאד ".

היא  שתקה זמן מה ואז פנתה אליו" אני חוששת " אמרה  לו.

"חוששת ממה ?" 

"אני חוששת ולכן אני מקווה שאתה מבין את הרצון שלי לשנות כל הזמן, את מקומות המפגש שלנו."

הוא הנהנן  בראשו  לחיוב.

"התקשרת  למישהו ?"  שאלה.

"לא, אבל אני מניח שרפי גלעד, העורך של העיתון  ששלח אותי לפגוש  אותך" אמר " מטפס  על הקירות, הבטחתי לו שמדי- ערב

אעדכן אותו כיצד מתקדם התחקיר העיתונאי ואני כבר  מספר ימים, נמצא כאן באיטליה ולא יצרתי  קשר, אין לי ספק שהם מתפוצצים מדאגה".

"אני מבינה " אמרה היא  פתחה את תיקה שהיה  מונח בתחתית הסירה והוציאה מחשב נייד, היא  הדליקה  אותו  ונכנסה לתוכנת

הדואר  האלקטרוני.

" נשלח  לו  מייל "  אמרה והקישה את  כתובת המייל של רפי גלעד,

היא  כתבה  לרפי  גלעד  הודעה :

"רפי שלום, אני באיטליה עובד  על הכתבה, הכל בסדר אצלי,אהיה  איתך בקשר, ירון".

היא  היפנתה  לכיוונו  של  ירון, את המחשב,  כדי שיוכל  לקרוא את ההודעה , היא לא המתינה לאישורו ולחצה על המקש המבצע את

שליחת המייל, משסיימה החזירה את המחשב אל תוך התיק.

היא הביטה הרחק, לפסגת הר המוטרונה, שהתנשא מעל העיירה סטרסה, שמיכה אפרורית  של סתיו - כיסתה את האגם.

"מתחיל להיות מאוחר " אמרה והניעה את מנוע הסירה , בלא אומר הסיטה קדימה את ידית הדלק והסירה פרצה קדימה, חותכת את מי האגם השוקטים.

תוך זמן קצר התקרבה אל מרינה פרטית לשפת האגם.

"אתקשר  אליך מחר"  אמרה לו לפני שירד והושיטה לו מפתח לצימר ששכן ממש בסמוך לגדת האגם.

"אתה  תלון  בצימר  הזה" הורתה  בידה לכיוון הצימר.

ירון עלה במדרגות הרחבות שהובילו ממעגן  הסירה לכיוון  בקתת העץ, הוא פתח את הדלת  ועמד  משתאה.

היה  זה  צימר מרווח, המיטה ענקית  בגודלה פונה אל חלון רחב-מידות, אל מול האגם.

פאר  הריהוט הדהים אותו לא פחות, שטיח יקר ערך כיסה את  רצפת  העץ, שתי כורסאות עמדו בסמוך לשולחן זכוכית ועליו בקבוק יין.

מימינו הייתה אח ומעליה בר משקאות מצויד.

הדלת  שבקיר הסתירה את ארון הבגדים, גדול במיוחד.

 

9. הוא פקח את עיניו,  מנסה להיזכר היכן הוא נמצא.אט אט החל להיזכר בקורות אותו אמש כשהביאה אותו עם חשיכה

בסירה, לכיוון אחת העיירות שלגדות אגם מאג'ורה. היא הובילה את הסירה ביד בטוחה למעגן הסירה.הם נפרדו והיא המשיכה לדרכה.

הוא קם ממיטתו, התקלח והתגלח, כשנערה צעירה הגיעה לצימר אוחזת בידה מגש ועליו ארוחת-בוקר.

היא בירכה  אותו והניחה את המגש לפניו. 

ירון התיישב במרפרת שמחוץ  לצימר,מול האגם, מזג לעצמו ספל-קפה ואכל בתיאבון את ארוחת-הבוקר.

"צחוק הגורל,באתי לעשות כתבת תחקיר, הייתי אמור  לישון במלון מעופש ופתאום אני נמצא במקום חלומי" חייך לעצמו.

ואכן הנוף  ממקום  מושבו היה מדהים, בתוך תוכו החל  לחוש סימפטיה לבחורה הזו, היא אמנם גנבה הרבה כסף, אבל

יכולת ההתנהלות שלה הדהימו  אותו, הוא היה ממשיך להרהר כשלפתע, שמע את צלצל הטלפון הסלולארי.

בתוך פחות משעתיים מצא את עצמו בוילה מפוארת על גדות האגם, היה זה לאחר שסירה נהוגה בידי גבר שאסף אותו אליה,הגיע אליו למרינה.

הוא המתין על מרפסת העץ המקורה שנשקה למי האגם.

 שתייה קרה שהוכנה מבעוד מועד,הייתה מונחת על שולחן נמוך לפניו.

היא הופיע בתוך זמן קצר לאחר שירד מן הסירה והתיישב על הכיסא נהנה מן הנוף.

נועה התיישבה על הכיסא מולו, אל מול האגם.

היא מזגה לו לשתות.

"אני רוצה ראשית להתנצל על הטרטור שעבר עליך ביומיים האחרונים, אתה חייב להבין שאני חייבת לנקוט בכל אמצעי הזהירות " אמרה.

"אני מבין" השיב ולגם  מהמשקה שהיה בכוסו והמשיך "חבל שלא אמרת לי מראש שאני מגיע לכאן, הגעתי לכאן ללא אמצעים

שאיתם רציתי לראיין אותך, כמו  מכשיר הקלטה".

היא  חייכה  ולא הגיבה.

"נועה אני ראשית רוצה להודות לך, שביקשת מעורך של העיתון שלי לדבר רק איתי, אבל מאוד מעניין ומסקרן אותי לדעת מה הסיבה שבחרת  בי?"  שאל.

שוב חייכה והביטה הרחק לכיוון האגם, נראה היה כאילו הנוף המדהים שובה את ליבה ולא שמעה את שאלתו.

לפתע אמרה "אני רוצה שתשמע את הסיפור שלי, את כל הסיפור, אתה לא צריך מכשיר הקלטה כרגע, אל תדאג כשיגיע השלב לעשות את  הכתבה העיתונאית שלך, אני אסייע לך".

'אז לשם מה הגעתי לכאן ?' חלפה מחשבה במוחו היא המשיכה.

היא השתהתה קמעא ואז החלה לדברץ

והוא הקשיב.

"בבית הספר התיכון שולבתי במגמת מחשבים, הייתי התלמידה המצטיינת בכיתה ואחת משלושת המצטיינות של השכבה. באותה תקופה, הוקמה

לא רחוק מבית הספר חברת תוכנה, אחת היוזמות של אותה חברה,הייתה הקמת חממה לאנשי מחשוב, בעבור המפעל מקרב תלמידי התיכון, מבית הספר שלנו". הוא הפסיקה לשנייה לגמה מהמשקה שלפניה והמשיכה.

"אך מה שחשוב שאני יחד עם  שתי  בנות נוספות, כתוצאה  מההצטיינות שלנו, נבחרנו כחלק ממסלול הלימודים שלנו, לעבוד עם מתכנתים מהחברה ואפילו שילמו לנו דמי כיס בעבור זה ".

היא  עשתה שוב הפסקה קטנה, הוא הקשיב לה מנסה לזכור עד כמה שניתן פרטים מסיפורה.

כועס על עצמו שלא לקח אתו את מכשיר ההקלטה.

"אני עבדתי עם צוות של שלושה מתכנתים, על תוכנה בעבור אחת מחברות שוק ההון , חברה מהגדולות בארץ, תוכנה שאמורה הייתה  לנתח ולחזות את התנהגותו של שוק ההון , על בסיסם של אלפי נתונים ומתוך זה, לנסות ולחזות את התנהגות של שוק ההון והמניות בטווח הקרב והרחוק, אתה לא מדמיין לעצמך, כמה כסף משקיעות החברות הללו כדי לנסות ולדעת עד כמה שאפשר,את המגמות העתידיות בשוק ההון".

שוב הפסיקה,כאילו כמו לנוח מעט.

"בנינו  תוכנת סימולציה שהולבשה על התוכנה האמיתית וכל אחת פעלה את פעולתה, אחת לחודש, היינו בודקים ורואים את  השינויים שהכתיבה התוכנה שכתבנו מול המציאות, היו אלה שנתיים בהם למדתי המון, כתבתי תוכנות, למדתי את שוק ההון, היו לי את המורים הטובים ביותר, היה לי הדבר בית-ספר לחיים ".

היא עשתה הפסקה נוספת  הביטה בו והמשיכה.

"לאחר סיום הלימודים, התגייסתי ושובצתי באופן טבעי ביחידת המחשבים של הצבא, המפקדים שלי זיהו את הפוטנציאל והידע שלי, איתו באתי

מביה"ס ויחד עם עוד מספר קטן של חיילים השתייכנו למחלקה קטנה, אני חייבת לציין, מאוד מוכשרים, בתחום המחשבים ,היינו כותבים

תוכנות עבור מערכת התשלומים של הצבא, עבדנו מול סגן מפקד יחידת התשלומים, הם היו מכינים, את המפרט של מערכת

התשלום עליה רצו שנעבוד ואנו היינו כותבים  להם  את התוכנה, העבודה הייתה מאודמעניינת".

היא עצרה, מילאה את ריאותיה אוויר והמשיכה.

"ביחידת המחשבים של הצבא, כאשר עבדתי על התוכנה, אתה כל הזמן משחק במספרים דמיוניים  של כסף".

שוב עשתה הפסקה, הושיטה ידה לכוס השתייה, לגמה שניות מספר והמשיכה.

"תדע לך ירון במערכת גדולות כמו צבא, משרדי ממשלה, בנקים, כסף זה רק עניין של מספרים ואם אתה מכיר את המערכת, אפשר לעשות בה שפטים, אין  מערכת  בעולם  שאי -אפשר להיכנס אליה, שום מערכת! ".

הוא הביט בה " למה את מתכוונת ? " שאל. 

והיא  המשיכה  לדבר.

"הדבר היחיד  שהעכיר את  הנאתי מהשרות, היה המרחק מהבית, כל יום החיילים ביחידה בשעות אחר הצהריים, יצאו הביתה ואני הייתי

נתקעת כל ערב לבד,יושבת  במועדון  היחידה, רואה טלוויזיה והולכת לישון מוקדם וזה היה קצת מדכא אם לאומר את האמת".

היא חייכה בעצב, כשנזכרה בתקופה ההיא וחזרה להמשיך בסיפורה.

כאן נכנס לחיים שלי, חייל מהמחלקה שעבד איתי בשם דן  מנור, שהיה איך לאמר, גאון מחשבים.

הוא היה חייל מופנם סגור".

היא עצרה לשנייה.

"אתה רעב ?" שאלה. 

"לא במיוחד" .

"תאכל איתי ארוחת צהריים" אמרה לו בחיוך. 

"בשמחה ".

והיא המשיכה.

"כמו שאמרתי לך איתי במחלקת התוכנה עבד, דן מנור, גם דן כמוני, לא התערבב עם שאר החיילים, בסוף היום עלה לאוטובוס ונסע הביתה, מה  גם שהם  לא הזמינו אותו, האדם היחיד ששם לב לעובדה שאני נשארת מידי ערב לבד היה דן . באחד הימים פנה אלי דן, אם לאומר את האמת  התפלאתי על האומץ  ואמר לי שסיפר לאמו עלי, שאני גרה רחוק ונשארת בערבים לבד, היא הזמינה אותי לאכול איתם ארוחת ערב. כמובן שניסיתי לסרב בנימוס, אך הוא לחץ ואפילו אמו התקשרה אלי ולמען האמת, הייתי  זקוקה לקצת חברה ולכן באותו יום, בסיום העבודה, נסעתי עם דן  לבית הוריו, ליתר דיוק לבית אמו, שהייתה אישה גרושה, אבל אישה מדהימה, אכלתי אצלם ארוחת ערב, אם לאמר את האמת אימא של דן

הייתה בשלנית מעולה."

ירון הפסיק אותה "נועה סליחה שאני מפריע לך, אבל אני הייתי רוצה להבין, אני מגיע לכאן מישראל, כדי לעשות כתבת

תחקיר על מיליוני דולרים שנעלמו מבנקים בישראל,  במקום זה..."

היא הנהנה בראשה וקטעה את דבריו

"אני מבטיחה לך שתדע הכל "אמרה לו.

"אבל מתי?" שאל

"סבלנות, כדי להבין היכן נמצא הכסף, אתה חייב להבין את הרקע של כל ההתרחשות שהייתה אז, יש לך סבלנות?" שאלה.

"כן" השיב לה כנוע.  

היא קמה ממקומה ונכנסה אל תוך הבית, השמש יקדה, מרחוק נראו סירות המשייטות עם תיירים, הוא הביט בשעון, השעה הייתה קצת לפני שתים עשרה.

לא הרחק ממנו בחוילה הסמוכה, ראה בחורה צעירה, בבגד רחצה לגופה כשירדה מהרציף למים הזכים שבאגם, הוא עקב במבטו אחריה כשהייתה שוחה בתנועות מדודות ומושלמות.

"נראית טוב הא?" נועה עמדה מאחור.

ירון  סובב את ראשו במהירות אליה, נרתע כילד שגנב סוכריות ונתפס בקלקלתו, היא חייכה, הוא בא במבוכה.

"אתה יכול לשחות באגם אם תרצה" אמרה. 

"תודה".

היא התיישבה והמשיכה מאותו מקום בו כאילו לא הייתה הפסקה

"ואמא של דן הציע לי לישון בביתם, דן היה בנה היחיד והדירה הייתה מרווחת. ולכן היא התעקשה שאלון אצלם. באופן טבעי נכנסנו דן ואני למחשב  שלו, זה הדבר שמשך את העניין שלנו ולמעשה דן נפתח אלי, הוא אמר לי שהוא מחבב אותי ולכן יראה לי דברים מעניינים. ואתה לא תאמין ירון איזה דברים מדהימים למדתי ממנו. הבחור הגאון מחשבים, המילה גאון זה בלשון המעטה. הבחור היה האקר, הוא כתב תוכנות פריצה למה שאתה יכול רק לדמיין, ישבנו יחד והוא הראה לי  דברים, שלא חשבתי שיכולים להיות קיימים במציאות, הוא חדר למחשבים של משרדי ממשלה.

הבחור היה אלוף ב Exploit ,זה ניצול של חורי אבטחה" הסבירה כשראתה את המבט השואל בפניו.

"ואז היה במה שקרוי בשפת המחשב  Back  door אלה שורות קוד שמכניסים כדי  להשתלט ולאפשר גישה למחשב אחר.ככל שחלף הזמן הייתי בת בית אצל דן ואימו,ששמחה שסוף סוף, לבנה יש חברה, אמנם היינו כל הערב במחשב, אך הדבר גרם לה לקורת-רוח, כמו גם לדן וכמובן שלי,   הקשר הזה היה מועיל מאוד. למדתי המון דברים בתחום התוכנה והאקינג פריצה דברים שלא  ידעתי".

היא עשתה הפסקה לגמה מהשתייה שהייתה מונחת לפניה ועצרה לשנייה ארוכה, ונראתה כמהורהרת, כמו חושבת כיצד להמשיך.

"אין לך מושג איך עם תוכנה מתאימה, שאפשר להוריד מהאינטרנט, קצת תחכום ויצירתיות, להיכן אתה יכול להיכנס ומה אפשר לעשות,

אם אנשים היו יודעים כמה זה פשוט, חברות של תוכנות להגנה, מרוויחות מיליונים על גבי מיליונים של דולרים, רק בגלל הפחד של האנשים וחברות שיפרצו להם לתוך המחשב ויגנבו להם מידע".

אמרה, ולגמה שוב מכוס השתייה והמשיכה.

"החברות האלה מרוויחות הון עצום ואם לאמר את האמת במידה רבה שלא בצדק, כל ילד, פשוט כל ילד, יכול לפרוץ למחשבים הכי

מסווגים שאתה רק יכול לדמיין".

"עד כדי כך? " שאל אותה מופתע

"הרבה יותר פשוט ממה שאתה יכול לדמיין, גם אני שעסקתי בתכנות לא ידעתי עד כמה זה פשוט וקל, אני זוכרת איך בפעם הראשונה שדן לימד  אותי".

היא עצמה עיניים, בעודה אוחזת את  כוס המשקה בידה, התמונה חלפה במוחה כמו בסרט, דן והיא ,ישובים בחדרו על גבי כיסאות, שני מסכי  מחשב דקים ורחבים עמדו על השולחן, בגובה עיניהם ודן מסביר לה כשהוא מוליך את העכבר על-גבי המסכים שמולם.

"את רואה נועה" אמר דן, כדי לפרוץ אנחנו משתמשים בתוכנה שנקראת ANGRT  IP  ותוכנה שנקראת ELISERVER בואי, אראה לך היכן  אפשר להוריד את התוכנה."

רטט עבר בגווה, על אף הזמן הרב שחלף, עיניה עצומות והיא נזכרת כיצד נפתח חלון במסך המחשב שהודיע כי התוכנות הורדו.

"הפעילי את תוכנת ה "ANGRY IP  " והיא עשתה כדברו.

"יפה הקלידי על הסרגל הימני".

"עכשיו יופיע ריבוע ריק, סמני אותו ב  ,עכשיו הקלידי על הריבוע שמימינו וקבעי את הפורט 4730 ,ולחציOK ".

היא פעלה לפי הוראותיו של דן.

"כנסי אל הקובץ טקסט של הטווחים, בחרי  טווח שאותו את רוצה לסרוק וכמובן בחרי מדינה שאת רוצה".

"ישראל ?" אמרה שאלה. 

"ישראל" אישר דן.

ולפתע כמו נעורה מחלום, הבחינה כי הוא בוהה בה.

"בוא ניכנס האוכל כנראה כבר מוכן" אמרה.

ואכן השולחן היה ערוך בטוב  טעם, הוא התיישב מולה.

מרייה אישה איטלקיה עבת בשר, ברכה אותו  לשלום.

נועה מזג יין קיאנטי אדום, מסוג וילה אנטינורי 2005 לכוס מתאימה, הם השיקו את כוסיות היין.

"לחיים" אמר לה.

והיא השיבה לו באיטלקית " אלה סלוטה".

מרייה הגישה לשולחן ברוסקטות, פרוסות לחם כפרי קלוי על גחלים, עליה שן שום מרוסקת, עם הרבה שמן זית ומעט בזיליקום, שערבה

מאוד לחיכו ,לאחריהן מזגה לו מרק טוסקני , המרק היה  חם וטעים.

לאחר שכילו את המארק והברוסקטה , ניסה לשאול אותה על התוכנה,אך היא הניפה את ידה.

"ירון תהנה מהארוחה, יהיה לנו זמן"  ענתה לו.

מרייה פינתה את הכלים והגישה להם אנטי פסטי ירקות קלאסי, היו אלה קונצ'ה, קישואיםהמטוגנים בשמן עמוק, עם חומץ בלסמי, עגבנייה ממולאת וקורוקט תפוחי אדמה עם פסטו.

האנטי פסטי כמו המנות הקודמות ערבו לחיכו.

"מזמן לא אכלתי ארוכה כזו טעימה"אמר לה.  

היא  חייכה "בטח לא ביומיים האחרונים" השיבה כאילו בהתנצלות.

הם חייכו.

למנה עיקרית הגישה מרייה, פסטה ריגטוני וסקלופינו ברוטב יין לבן עירית ודבש.

ולקינוח הגישה להם, אגסים ביין על מצע בצק עלים.

הארוחה הייתה טעימה,הוא היה חייב להודות על כך.

"גרציה" אמר למרייה כשפינתה את השולחן, "היה מאוד טעים " נועה מיהרה לתרגם.

למרייה שהודתה לו, הוא לא הבין  את הנאמר אך ידע והבין את כוונתה.

היא הביטה בו לשנייה ארוכה ואחר הציצה בשעונה,נמשיך בהזדמנות אחרת" אמרה "המונית שלך הגיע".

"מה?" שאל מופתע הוא לא היה מוכן לכך.

"אצור איתך קשר ירון, אל תדאג, אמשיך לספר לך את מה שהתחלתי,היא עמדה בפתח הדלת, הושיטה ידה

ללחיצה והוא הושיט את ידו אליה,להפתעתו לחיצת ידה הייתה איתנה, האישה שמולו שידרה עוצמה.

 

 

 

10. ניצב משנה מארק פינה את לוח הזמנים, שהיה צפוף ממילא לבקשתו הדחופה של חברו רפי גלעד.

"מעניין, מה כל כך דחוף" חשב לעצמו כשביקש מהפקידה לדחות את כל הדיונים והפגישות, שנועדו לו לעוד שעה,הוא הביט בשעון השעה הייתה עשר דקות, לפני עשר.

"בכל דקה אמור להיכנס רפי גלעד ואז אוכל להבין מה הבהילות" אמר לעצמו, באותה עשה דרכו רפי גלעד

לכיוון המטה המרכזי של מרחב ירקון ובדיוק  בעשר עמד לפני משרדו של ניצב משנה מארק.

"מה כל-כך דחוף, רפי" אמר לחברו עורך העיתון, היה זה לאחר שהמזכירה הניחה לפני רפי כוס קפה חזק.

"אתה מזהה את התמונה הזו?" שאל רפי והניח תוך כדי את התמונה על השולחן לפני מארק.

מארק הושיט ידו וקרב את התמונה.

"אני אמור לזהות? "  שאל אמר.

"אני  רואה בחורהעל רקע של הקולוסאום ברומא."

"רפי נשנען על מרפקיו, קרב  את  גופו על השולחן כלפי מארק, תנסה לראות מי הבחורה ולא מהו האתר, לא  באתי  לכאן בשביל חידון טריוויה" אמר בחיוך עוקצני.

ניצב  משנה מארק התאים את משקפיו, בצורה נוחה על אפו קרב והרחיק את התמונה, עד שעצר,במרחק  של  ארבעים ס"מ מפניו.

"שכה יהיה לי טוב " אמר לפתע "זה מה שאני חושב ? " שאל.

רפי גלעד לקח את התמונה מידו של קצין המשטרה ניצב משנה מארק "זה בדיוק  מה  שאתה  חושב" מארק, תקשיב " אני צריך את עזרתך ".

"במה ?" שאל מארק המופתע, המשיך ושאל "איך היגע התמונה הזו אליך? היא עדכנית ? בשביל זה

קראת לי דחוף ?" מארק, ירה את רצף השאלות ורפי המתין עד שמארק יסיים  את  סדרת  השאלות, בעודו  לוגם  מספל-הקפה שהיה

מונח לפניו.

"תקשיב  מארק לפני כמה ימים קיבלתי שיחת טלפון מנועה קפלן, אחרי שווידאתי שזו נועה קפלן המפורסמת והתמונה שאתה אוחז

ביד, זו אחת הבדיקות שערכתי, לוודא  שלא עובדים עלי, נועה יצרה איתי קשר ואמרה לי, שהיא  רוצה לפתוח את סיפור המעילה ולספר לעיתון שלי את כל הסיפור".

מארק  קטע  אותו, "מהיכן היא התקשרה ?"

"כפי שאתה רואה את התמונה, היא התקשרה מרומא ,כך אני מניח אבל אי אפשר לדעת, אבל מארק, תן לי לסיים בבקשה".

"אוקיי" תמשיך אמר ניצב משנה מארק, והרים  את  ידו כאות  אישור.

"הבחורה התקשרה כפי שאמרתי לך למשרד ונתנה לי להבין כי היא מעוניינת שהעיתון שלי יקבל את זכות הסיפור שלה ובלעדיות, ללא כל תמורה,  ממה שהבנתי ממנה וכפי שהיא טענה באוזניי, סיפור המעילה הוא לא בדיוק כפי שהוצג בתקשורת וכאשר היא תספר את גרסתה, המדינה תזדעזע.. "

ניצב משנה מארק, חש כעס מסוים גואה בתוכו ושוב קטע את רפי גלעד " רפי אני לא מבין אותך עבריינית נמלטת שגנבה מיליוני דולרים מהבנק , יוצרת איתך קשר אחרי זמן רב של חיפושים, של מיטב יחידות החוקרים ובלשי המשטרה, אתה לפתע מקבל מידע על מקום המצאה ואתה לא מעדכן אותנו? אני מתפלא עליך וחוץ מזה, ככל הנראה, נמאס לה לברוח ולהסתתר, ישבנו על בעלה ועל  המשפחה כנראה הלחץ עשה את

שלו, והיא מחפשת דרך לחזור..."

רפי גלעד קטע את רצף הדברים "מארק כפי שאתה יודע חל חוק חיסיון מקורות המידע של עיתונאי"

"אבל לא  כשזה  עבריין נמלט שגנב מיליונים " ענה לו מארק

"טוב מארק, אני  רואה שהשיחה שלנו לא מתקדמת, אני באמת בעניין אחר ואתה פשוט לא נותן לי להתקדם חבל ".

הוא החל לקום ממקומו כשמארק עצר אותו.

"אני מתנצל המשך " אמר מארק והבטיח לשלוט בעצמו עד שיסיים רפי גלעד את דבריו ואז ישקול

את צעדיו.

"הבט" המשיך רפי גלעד,משתדל להתעלם מרצף ההפרעות של מארק "הייתה לי תחושה, בחושיי  העיתונאים ואתה יודע שהם

בדרך כלל לא מאכזבים אותי, הרגשתי את זה, שיש לה פה סיפור שנופל לעיתון פעם בעשור. אסור היה לי לפספס את זה,ידעתי

טוב מאד, וזה גם מה שאמרה לי נועה קפלן,שאם לא אני היא בהחלט יכולה למכור את הסיפור שלה לעיתונים המתחרים,דבר

שכמובן לא יכולתי להרשות שיקרה". רפי גלעד עשה הפסקה קצרה, לגם מספל הקפה והמשיך.

"היא הייתה מוכנה לספר כל מה שקרה, למה העלימה את הכסף והחשוב ביותר מארק, היא הייתה מוכנה לספר לנו היכן נמצא

כל הכסף".

" אתה באמת תמים עד כדי כך ? " שאל מארק.

"לא יודע, אולי אני יוצא מזה טמבל, בכל הסיפור הזה,מאידך,אם אני מוותר,זה יכול להיות הפספוס העיתונאי של החיים שלי ולזה  לא הייתי מוכן כאמור להסכים. כמו שאמרתי לך,היא הייתה מוכנה לספר לנו הכל ובתנאי אחד " .

"ומהו  התנאי ?" שאל מארק.

"היא הייתה מוכנה לדבר רק עם עיתונאי אחד מהמערכת אצלנו, בחור בשם ירון,שיגיע לרומא ושם תספר לו את הכל ".

"ולמה  דווקא  אותו? מה הסיבה ?" שאל  ניצב משנה מארק.

"אין  לי  מושג " הייתה התשובה של רפי גלעד. 

"אוק תמשיך" סימן מארק לרפי גלעד בידו.

"קראתי לירון אפריאט למשרדי ושאלתי אותו לגבי הסיבה האפשרית שנועה קפלן רוצה רק לספר לו, הוא לא ידע ולא הכירה מלבד מה ששמע בעיתונים.עדכנתי את ירון בכל הסיפור, כמובן שהוא התלהב מעצם הרעיון ומכך שביקשה שכתבת התחקיר תבוצע על ידו בלבד." רפי גלעד עשה הפסקה והמשיך.

 "ירון יצא לרומא לפני שלושה ימים. מערכת העיתון ארגנה לו מלון ברומא, ביקשתי ממנו בסוף כל יום להתקשר ולעדכן אותי בהתפתחות הכנת כתבת התחקיר "  שוב עשה הפסקה, כדי לשוות לדבריו נופח דרמטי כלשהוא ואמר למארק.

"הבחור לא רק שלא התקשר מדי ערב, אלה פשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה."

"מה זאת אומרת ?" שאל מארק "נעלם?, לאן נעלם? "

"זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו, מהמלון אמרו לנו שהוא עשה צ'ק אאוט, כבר למחרת ההגעה שלו, כל הניסיונות שלנו לאתר אותו לא צלחו, הוא לא עונה לטלפונים, הבחור הוא אחד מכתבי השטח הטובים שלנו במערכת, בחור מאוד אחראי ואם לאמר לך את האמת, מארק אני די חושש לחייו " אמר רפי גלעד.

מארק הביט ברפי שוקל את הדברים ששמע זה עתה.

"תקשיב רפי,ראשית אני אצטרך לעדכן  את מפקד המחוז, בכל זאת יש פה אלמנטים שצריך  לעדכן את הקודקודים שלמעלה"  אמר.

"להערכתי מאחר ויש פה מספר גורמים גם כסף, וגם העלמות, אני מניח שיצטרכו לערב את האינטרפול וגם את נציג משטרת ישראל באיטליה, בכל מקרה,רפי אני מבקש ממך אם נוצר איתך קשר כלשהוא עם הכתב, או עם נועה קפלן, עדכן אותי במיידי,  תבין זה מעבר לחיסיון של מקורות עיתונאים, יש פה אלמנטים פליליים צואתה חשוב לי מכדי שתתלכלך".

"אני מבין" אמר רפי גלעד.

הם  קמו מכיסאותיהם לחצו ידיים בחוזקה,ידידות ארוכת שנים שררה בניהם ,עוד מהימים בשרות החובה כלוחמים בגולני.

"מארק" אמר רפי שעמד ליד הדלת הפתוחה, אוחז את ידית  בידו,

"מארק מעבר למפקד המחוז תשאיר את הסיפור אצלך,אתה יודע,הנשרים מגיעים מיד כשהם מריחים נבלות ופה מתחיל להעלות סירחון " אמר רפי גלעד, בכוונתו  למערכות העיתונאים  האחרות.

 "אל תדאג סמוך עלי " אמר ניצב משנה מארק.

רפי גלעד לא הספיק להגיע לרכבו שבחנייה, כשמפקד המחוז של המשטרה קיבל שיחת טלפון  מניצב  משנה מארק, זה האחרון סיפר לו על הפגישה עם עורך העיתון 'חדשות היום'.

"אעדכן את המפכ"ל ואחזור אליך", אמר ניצב אהרוני,הייתה זו הנחייה מפורשת של מפכ"ל המשטרה, לעדכן אותו בכל התפתחות

בפרשה הזו, כמו גם בפרשות נוספות.

המפכ"ל חש בהתדרדרות תדמית המשטרה בעיני הציבור, מאז נרצחה בטעות בחורה בחוף הים לעיני משפחתה, כתוצאה ממאבק  בעולם התחתון וכרגע כל הצלחה הוא ידע תשפר, במידת מה את תדמיתה של המשטרה בפיקודו,הוא לא רצה לסיים את תפקידו, כשהוא משאיר מאחוריו תדמית של מפכ"ל שבתקופתו, המשטרה לא הצליחה לתת את הביטחון הדרוש לאזרחי המדינה.

הנחיותיו למפקד המרכז אהרוני, היו ברורות וחדות, להקים מיד שוב, את צוות החקירה המיוחד, בפיקודו של רב פקד תמיר ממפלג ההונאה,צוות שביצע את החקירה לפני שלוש שנים,לעדכן את נציג משטרת ישראל באיטליה,ולערב במידת הצורך את האינטרפול.

בתוך פחות משעה, מצא את עצמו  רב-פקד  תמיר במשרדו שלמפקד המחוז.

תת ניצב בר אל,נציג משטרת ישראל באיטליה, קיבל את השיחה במשרדו שברומא, בוודאי שהוא זכר  את הפקידה בבנק שגנבה מיליונים לפני כשלוש שנים, הוא שרת באותה תקופה כמפקד ימ"ר עמקים.

תת ניצב בראל , לאחר השיחה עם מפקד מחוז מרכז, הזמין פגישה אצל נציג האינטרפול, היושב ברומא והתקשר לידידו מפקד משטרת רומא.

 

 

11. "הבנקים משקיעים הון עצום בפרסומות, הכל כביכול למען הלקוח ,שהלקוח נמצא אצלם במרכז, הכל נכון, כל עוד הלקוח הקטן,עומד בהתחייבות שלו מפקיד אצלם את כספו ומשלם עמלות לעיתים קרובות,חריגות בצורה מוגזמת, הכל בסדר עד אשר הלקוח מפר את הכלל ולא משנה הסיבה"  היא הביטה אליו כשדיברה, הוא לא הבין לאן היא חותרת.

"מרגע שאתה כלקוח לא מסוגל לעמוד בהתחייבויות שלך כלפיהם, הם זורקים אותך, כמו גלדיאטור אשר אמור להתמודד בידיים ריקות מול חיות טרף בזירה, הם טוחנים את הלקוחות המסכנים עד דק".

נראה היה לו כי קולה רעד לשניה כשהמשיכה לדבר.

"אני רוצה לספר לך על מקרה אחד,מתוך אלפי מקרים, על משפחה אחת אשר נטחנה תחת גלגלי השיניים של המערכת הבנקאית".

היא שוב עשתה הפסקה, אך הפעם הושיטה את ידה לתוך התיק והוציאה משם גזיר עיתון.

היא  הראתה לו  את הכתבה  כדי להמחיש ולאמת את הסיפור.

"אני רוצה לספר לך על משפחת קשת יום, מעיירת פיתוח בצפון הארץ,על מה שעולל הבנק למשפחה הזו עשו כתבה בעיתון".

הוא לא הספיק לעיין בגזר העיתון , כשהחזירה אותו לתוך התיק.

"אני רוצה לספר לך על משפחת אדרי"  אמרה לו ועצרה לשניה ארוכה. נראיתה לו מהורהרת.

"נמשיך מחר" אמרה לו לפתע, לירון נראה היה כי משהו תקיף בקולה והוא החליט להיענות בלא התנגדות או בלא לאמר דבר.

הם עלו לסירה והפליגו אל עבר הכפר בו שכן הצימר שבו לן,כל אחד מהם היה שקוע במחשבותיו והשייט עבר עליהם בשתיקה בעת שהסירה שעטה קדימה בעת שהשמש החלה לשקוע.

משעגנה והוא ירד

"אצור עימך קשר מחר, אגב אני מזכירה לך לא להתקשר לרפי, יש לי אפשרות לדעת בזמן אמת על שיחות יוצאות ונכנסות, בכרטיס הסים שנמצא בטלפון שיש אצלך ולכן אם תתקשר אעלם לצמיתות"

"אבל.."

היא ידעה את אשר רצה לאמר וקטעה את דבריו, תוך כדי שניווטה את הסירה אל מחוץ למעגן.

"תוך זמן קצר תדע הכל ,מבטיחה לך" אמרה והחלה להיעלם עם סירתה אל תוך האגם, כשהקרניים האחרונות של השמש נשברות וצובעות את המים בגוון אדמדם.

נאמן להתחייבותו ומחשש כי יפסיד את הסיפור שיכול לקדמו מהבחינה המקצועית,התגבר על רצונו לא להתקשר לרפי גלעד,שכן ההפסד יהיה גדול עשרות מונים מן הרווח.

הוא צפה בחדשות ה CNN עד שהעייפות הכריעה אותו והוא נרדם בשינה עמוקה,שינה שנקטעה רק בשעות הבוקר המאוחרות,כשהטלפון צלצל, הוא קם וענה.

הייתה זו נועה.

"איך ישנת ?"

"מצויין " ענה לה "אאסוף אותך ממעגן הסירה בשעה שש בערב, בינתיים תוכל  לטייל בעיירה" אמרה לו.

"אהיה מוכן" השיב לה.

ירון התארגן ויצא מהדירה, אל הרחוב המרוצף בחלוקי נחל,כפר ציורי בו תיירים מטיילים לאורכה של הטיילת הנהדרת,הוא שוטט  בין הסמטאות הצרות, הכורעות תחת עומס החנויות.

לקראת הצהריים, החל הרעב להציק לו,הוא שם פעמיו לאחת המסעדות האיטלקיות לגדת האגם והתמקם בחצר הפונה

לכיוון האגם, בחצר גינה הנטועה בעצי זית ולימונים,היה זה מחזה משובב נפש,הוא הסתפק בארוחה קלה שכללה פוקצ'ה

ופסטה פטוצ'יני ברוטב סלומון, על מצע קישואים וקינח בכוס יין אדום.

משסיים את הארוחה שב לחדרו ונימנם מעט מצפה לבואה,משהו בקרבו החל לסמפט את נועה.

בדיוק בשש עמד על מזח העץ,סירתה שנראתה למרחוק קרבה לכיוונו וככל שקרבה הסירה עלתה באוזניו המיית המנוע.

 

------------------------------

 

הוא הרהר בה, לאחר שניתקה את השיחה, כשישבו אמש על הדרגש

בסירה, המנוע היה כבוי, נתונה הייתה הסירה  לחסדי הגלים הקטנים

המנענעים אותה קלות, על פני המים ,  אלה רגעים קסומים  שמילאו

שלווה כשישבו יחד.  הוא הביט אל  נקודת  האור הפזורות  כמו

חרוזים  מוארים  על  גבי  ההרים  המקיפים  את  האגם.

 

------------------------------

 

 

 

כתפו התחככה בה, המגע ביניהם היה צורב,מרגש, מסעיר והגביר את קצב נשימתו.

שוב כמו יום אתמול החלה  לספר לו, אך הוא  לא היה בקשב, מרחוק נקלטו במוחו, קטעי מילים עליהם דיברה, על קשישה אחת,  על בית-אבות, הוא  לא היה מסוגל להתרכז,לפתע אזר אומץ ולחש "נועה".

היא הפנתה מבטה אליו, היא לא הספיקה לענות,כשהוא שילב את זרועו בזרועה, היא לא התנגדה,מבטיהם נצטלבו ,היא חשפה את שיניה הצחורות אליו, ידו שאחזה בזרועה לפתה בעדינות את כתפה, הוא נישק בריחוף שפתיים את שיערה הערמוני, התבונן בצווארה כשראשה נטוי בחן, לכיוון פניו, הייתה בה חושניות אשר חישמלה אותו.

רגע ארוך הייתה חבוקה בזרועותיו, עד ששפתותיהם נשקו.

שניהם העדיפו לא לדבר.   

 

 

 

 

ארוחת בוקר כפרית עשירה הגישה בעלת הצימר, על המגש היה רול סלט טונה, גבינת שמנת וסלט ירקות קצוץ, חביתה ופוקצ'יה

טרייה, מהתנור בליווי קפה מהביל ומיץ תפוזים טבעי סחוט.

הוא סיים את הארוחה, ריכז את הכלים המלוכלכים במערום על המגש .

"סוף שבוע ארוך" נצא להכיר את איטליה ונוכל להשלים את כל המידע שעדיין לא סיימנו" כך אמרה לו.

מכונית המרצדס איתה הגיעה לאסוף אותו מהצימר,הוציאו ממנו קריאת התפעלות, הוא התיישב בכיסא המכונית המפוארת,

נושם לקרבו את הריח העדין של המכונית, שעשה רושם שהייתה חדשה, ניתן היה לחוש בעוצמת מנוע המכונית, כשלחצה על דוושת הדלק, משעלו על האוטוסטראדה  1 A המובילה  ממילאנו לרומא.

בשלב מסוים ירדה מהאוטוסטרדה והחלו לנסוע לאורך חופי הים התיכון, הדרך שפעה מפרצונים קטנים, סירות מפרש

רבות אשר שטו במים הרוגעים והשקטים, כמה  איים  לא  מאוכלסים היו נטועים בלב-ים, המראה היה כמו תמונה מתוך גלויית נוף.

יופייה של הדרך ריתק אותו, כל הדרך, הם שתקו.

היא נהגה והוא הביט בנוף, הם חלפו בדרכם על פני עיירות מקסימות, אתרי קיט רומנטיים שובי-לב וכפרי דייגים.

מקץ שעתיים של נסיעה ארוכה ומהנה כשהם נהנים מוזיקה ישראלית, עצרה את הרכב בעיירת קיט בעלת טיילת ארוכה

לאורך מפרצון קטן, שהיה שוקק חיים ומשופע בבתי מלון ובבתי-הארחה,הם ישבו בבית-קפה,נהנים  מן השמש  המלטפת

מגולים לנוף –הבתים  עם  הגגות האדומים היו תלויים  על גבעות

"יפה כאן" אמרה, ספק לעצמה ספק אליו, הם דיברו לראשונה מאז עלו לרכב.

הוא ציפה לשמוע ממנה כשנסעו ברכב, היא שתקה, כשישבו הייתה בו צפייה שתמשיך לספר לו.

היא מוללה את הכוס בידה, יודעת שהוא מצפה לשמוע אותה והיא בהחלט סיפקה לו את מבוקשו.

"יום אחד בבנק ,בשעות הערב, סיימתי את העבודה וסגרתי את הקופה,לא היו לקוחות בסניף מלבד אנשים שישבו אצל אבי,מנהל הסניף,הייתה זו אישה מבוגרת בשם שרה".

היא סיפרה לו על שרה וילדיה על המפגש עם אבי מנהל הסניף,היא סיפרה לירון, על התחושה הרעה שנגרמה לה ועל שרה בבית האבות.

הוא הקשיב לה מחייך לעצמו במבוכה, נזכר כשהחלה לספר לו על שרה בסירה,וכרגע היא משלימה את החסר.

"לשרה לא היה איש בעולם, מלבד ילדיה שלא התייחסו אליה וכל רצונם היה, שתעביר להם את כספה,שרה לא סמכה על איש,

היא פחדה מאנשים, לא היה לה אמון באנשים, הבנתי את מצוקתה והדבר מאוד נגע לליבי והחלטתי לקחת על עצמי לנסות ולעזור

לקשישה הזו, שסבלה כל כך הרבה, ביקרתי אותה לפחות פעמיים שלוש בשבוע, היא הייתה אדם מת חי מהלך, הטיפול בחולים בבית האבות העירוני, גובל בפשע ובהזנחה,מצער היה לראות שלשרה היה מספיק כסף שאותו חסכה במשך כל שנות חייה. והיה

לה די והותר, למגורים בבית אבות הפרטי והיקר ביותר בארץ, אך לא היה לה איש שיוכל לטפל בעיניין ולסייע לה".

ניכר היה כי כשדיברה על שרה התרגשות אחזה בה.

"כל פעם שהגעתי עזרתי לה להתקלח, דאגתי לה לבגדים ולא לפיג'מה של בית האבות, לקחתי אותה לטיפולי שיניים על חשבוני,

הקשישה הזו שהייתה שבר  כלי, החלה לתת בי אמון, למרות שבתחילה חשבה, כי ילדיה שלחו אותי לקחת את

כספה,אך עם הזמן  למדה להכיר אותי ואני אותה,היא  למדה לאהוב אותי, לאט לאט,ככל  שהחלף הזמן נפתחנו האחת לשנייה,  היא סיפרה לי על חייה,על הילדים שנטשו אותה. וכמובן על הכסף שחסכה במשך השנים,שהגיע לסכום גבוה מאוד".

לאט,עם הזמן חזר לה צלם אנוש,  הביטחון העצמי חזר אליה, כמובן שגם אני סיפרתי לה עלי,על חיי לפני הנישואין, על משפחתי, הוריי וכמובן על יגאל בעלי, על האכזבה הגדולה שאין לי ילדים ממנו"

ירון הביט בה  מקשיב קשב רב לדברים, אותם סיפרה לו, מנסה שוב ושוב במוחו לקלוט ולהבין את ההקשר להעלמותם של מיליונים מהבנק.

שוב עשתה הפסקה וחזרה לשתות מהמשקה שהיה בכוס הגבוהה שהונחה לפניה.

היא הביטה בו,ירון הושיט את ידו ואחז בכף ידה, לוחץ אותה קלות כמו סימן ועידוד לחזקה להמשיך לספר,אך אולי היה

זה סימן ליותר מכך.

הם לא חשו בזמן שחלף לו במהרה, כארבע שעות חלפו והזמן כמו עבר לו בחטף, הם השביעו את רעבונם בפיצה מרגריטה,חמה

ופריכה.

משכילו לאכול,עלו שוב לרכב ויצאו מהכפר הקטן והיפה,שעות הערביים כשהשמש שקעה הם חצו בנסיעה את הכפר מרגריטה.

הכביש שהיה צר, נחצב בצלע ההר, ונשק לקו המים, השלט זיהה את המקום כסטרצה פנורמיקה ואכן המילים נעתקו בזכות המפרץ הסלעי שהיה מהמם ביופיו, הם חלפו על פני עיירה קטנה, בה מספר מבנים שנראו כארמונות צבעוניים המשתלבים היטב בנוף העצים הירוקים המקיפים אותם.

מקץ דקות ספורות, נעצרה עם הרכב בכפר הדייגים, שהפך לימים להיות פנינת הריביירה האיטלקית פורטופיני.

הם ירדו מהרכב וצעדו לאיטם במדרחוב רומא, מדרחוב צר וארוך ומרוצף בחלוקי נחל, לאורך המדרחוב חנויות אלגנטיות כמו

גם חנויות ממיטב מעצבי העל העולמיים.

"אי אפשר לטייל באיטליה מבלי להיכנס לגלידריה" אמרה לו כשטיילו להנאתם במדרחוב.

ואכן ירון שם לב לעובדה לכמות הגלידריות שנקראו ג'לטה והיו ממוקמות בכל עיר,עיירה וכפר,הם הזמינו והתענגו אל מול

מעגן היאכטות, מוקפים בנוף מדהים, פנינת טבע שלא נתקלים בה בכל יום,יאכטות בנות שתים ושלוש קומות,נראה היה המקום כביתם של עשירי העולם.

מקץ כשעה החלה השמש לשקוע,הם חזרו לרכב והיא ניווטה את הרכב במיומנות לכיוון מלון גרנד הוטל המפואר.

הם שוכנו בשני חדרים סמוכים, החדר היה מאובזר ומצויד,הפאר ניכר מכל פינה, הוא הביט בחדר,תחושה עמומה של אי נוחות

קיננה בו, הוא לא היה מורגל בעושר ופאר מסוג זה.

והדבר הביך אותו במידת-מה ,הציקה לו העובדה,שככל  הנראה כל האירוח שלו הוא זוכה הארוחות,הנסיעה ברכב המפואר,הכל ממומן בכסף שנגנב מלקוחות הבנק.והוא, שתמיד גדל והתחנך על ערכים של יושרה ואמון, נהנה מכסף שהגיע ממקומות לא ישרים.

נקישה על הדלת השיבה אותו באחת אל המציאות, הוא פתח  והיא עמדה בפתח,לגופה לבשה חליפה מחויטת במידה המתאימה, תוך שהיא מבליטה את חיטובי גופה, שיערה הערמוני נחת רכות על כתפיה, האיפור העדין הבליט את פשטות יופיים של פניה.

ירון בלע רוקו כשעמדה לפניו, הוא חש כעומד ליד פסל שיש המעוצב ביד אומן.

"בוא" קטעה  את  מבטו, והם יצאו לארוחת ערב במסעדת יוקרה,שהייתה סמוכה למלון.  

השעה הייתה קרוב לחצות כששבו לחדרם, הם פסעו לאורך המסדרון עד שהגיעו לחדריהם ,עמדו שנייה ארוכה , לאיש מהם

לא היה האומץ להעז ולהציע ,  משהפכה השנייה לארוכה יותר,מביכה משהו, הושיט את ידו והניחה על שכמה, משך אותה אליו

קלות ונשק לה על לחייה.

"לילה טוב ".

מעל  שעתיים חלפו, הוא לא הצליח להירדם שוב ושוב התהפך במיטתו מדמיין אותה

בעיני רוחו הוא חש בתחושה חמימה ומוזרה שעוטפת אותו, הוא הכיר את טיבה של התחושה אשר ליוותה אותו בעת האחרונה.

כמו  מתוך התגשמות חלום,  נשמעה  נקישה חלושה על דלת חדרו,במלון הוא מיהר לפתוח.

נועה עמדה מולו, יפה וחשוקה, הוא הושיט ידו והכניסה פנימה אל תוך חדרו, חש כיצד דמו קודח במורד חלציו, כשחפן  אותה בין

זרועותיו, הם התחבקו בתשוקה ,שהייתה אצורה אצל  שניהם, אט אט, נפגשו שפתותיהם בנשיקה מלאת  תאווה.

הוא הושיט את ידו למתג התאורה תוך כדי שהוא מובילה למיטתו.

נועה פקחה את עיניה משינה ערבה ומצאה עצמה מכורבלת בזרועותיו החשופות.  

החלון שהיה פתוח עד כדי מחציתו, הביא לאוזניה את ציוץ הציפורים שעמדו על העצים בגן האחורי של המלון.

טיפות גשם רכות נקשו על חלונם.

הם שכבו מתחת לשמיכת הפוך הרכה,בבגדיהם התחתונים, חמימות המגע של הגוף הוציא מהם רצון למשוך את הזמן עוד ועוד.

היה משהו עמוק בתוך העיניים של שניהם, משהו ברור מודע שנאמר ללא מילים.

"ירון אני רוצה להמשיך ולספר לך".

"כולי אוזן".

"אני רוצה לספר לך על אוטם הלב של הבנק, התחלתי לספר לך על אחד הלקוחות יוסף  אדרי.הבנק עיקל לו את הרכש, מאחר ולא יכול לעמוד בתשלומים,מצאו את עצמם יוסף ובני משפחתו בבית ריק ובמצב קשה מאין כמוהו, אוכל היה עניין של מותרות, כל הניסיונות שלו לדבר עם מנהל הסניף, או עם הנהלת הבנק לא צלחו, הם פשוט עמדו בהתנגדותם לעזור לאיש המסכן הזה, מוטטו אותו נפשית, יוסף לקה בכל מחלה שרק ניתן להעלות על הדעת, לחץ דם, כולסטרול, סוכרת , הבעיה הייתה שלאותו מר אדרי

לא היה כסף לקנות תרופות".

היא הפסיקה לרגע את דבריה, הרימה מעליה את שמיכת הפוך וניגשה לשרותים, הוא הביט בדמותה

התמירה והחטובה, בלבוש מינימלי, שיערה גלש רכות על אחת מכתפיה, חזה מוצק היה כלוא בתוך חזייה, מתוך הקימורים העדינים של מותניה, יצאו ירכיה  ורגליה הארוכות והרכות,היא ריתקה בהליכתה האצילית את מבטו.

כששבה למיטה, המשיכה מאותו מקופ בו הפסיקה את סיפורה.

"לאט לאט איבד יוסף אדרי את בריאותו הגופנית, כמו גם הנפשית,הוא קיבל אירוע מוחי ושקע בדיכאון עמוק מצער.כואב היה  לראות איך איש שהיה בעל משפחה למופת, מפרנס עם ילדים מוצלחים,כתוצאה מהתנהלות כושלת ואטימות של כל המערכות

שאמורות לתמוך, האיש הזה דעך.

"מהיכן את מכירה את הפרטים ? ".

"הראיתי לך את הכתבה הכל כתוב שם והכרתי את הסיפור של האיש האומלל הזה".

שוב עשתה הפסקה , ושינתה את תנוחה שכיבתה לצידו, היה להם נעים יחד. 

"איך זה קשור לסיבה שלשמה הגעתי לכאן ?".

"היא חייכה "לא רחוק היום שתבין הכל,אל דאגה" אמרה ומיד המשיכה "המצער הוא שהבנק הוציא למשפחה המסכנה הזו, צו שהם לא יכלו לעמוד בו. ולכן עיקלו להם את הרכוש, יוסף לא יכול לעמוד בכך, לראות את הבית שבנה בעמל של שנים מעוקל,אבל הבנק

לא הסתפק בכך וכתוצאה מכך שלא פרע לאורך זמן את המשכנתא,הם העבירו את הבית לכונס נכסים, שהוציא את הדירה למכירה.ופשוט המשפחה נזרקה לרחוב" .

"ברצינות?"

"כן" אמרה, יוסף אדרי לא יכול לראות, את משפחתו נזרקת לרחוב ופשוט,כמו שאמרתי לך שקע בדיכאון עמוק ובהתקף לב,ערב גשום אחד הוא יצא מהבית ,איש לא יודע לאן" אמרה והניחה את ידה על בטנו השטוחה.

"באותו ערב גשום" קולה רעד מעט כשסיפרה "נעלם יוסף אדרי, הוא הלך על הכביש המהיר שבין ראש פינה לקריית שמונה,כשהוא מנותק מהמציאות,הוא הלך והדבר הנורא ביותר קרה, נהג משאית לא הצליח לבלום בזמן, כשראה את הדמות הנמצאת באמצע הכביש. יוסף אדרי נהרג במקום".

"באמת?"

"כן" קולה היה שונה מתכתי כמו שהיה קודם  "אתה מבין ירון, הבנק באטימות לבו רצח את האיש המסכן". היא שתקה ונראה

 היה שהסיפור האנושי הקשה של האיש המסכן ומשפחתו מוכת הגורל,השפיעו עליה.

דמעה  זלגה מעיניה במורד לחייה,  הוא  הושיט  את  ידו  ומחה את הדמעה.

"ללא ספק,היא גנבה מיליונים אבל יש בה גם צד רגיש" חשב לעצמו.

"המסקנה שלי,שחברה בריאה היא חברה הדואגת לחלש שבה ולא לחזק" אמרה לו בכאב.

 

 

מנוע  המרצדס  דמם לאחר שהחנתה את הרכב בחניון הגדול, לא הרחק מהם חנו אוטובוסים רבים מהם נפלטו תיירים ממדינות מכל רחבי הגלובוס.

דינו המדריך האיטלקי זיהה אותם וניגש  אליהם ולחץ את ידם בחמימות.

"אני דינו" הציג את עצמו המדריך המקומי, אותו שכרה בכדי שיכיר להם את עיר הרנסנס פירנצה".

הם התקדמו לצידו של דינו, שסיפר להם על פירנצה.

"פירנצה היא בירת חבל טוסקנה ולתקופה קצרה,הייתה בירתה של איטליה, הנהר שאתם רואים הוא נהר הארנו,העיר למעשה פרחה החל מהמאה ה-15 תקופה בה שלטה משפחת מדיצ'י.אנו נראה אתרים השייכים למשפחה המפורסמת הזו" אמר להם.

הם המשיכו להתקדם עוד כחמש דקות בתוך סמטאות עתיקות, כשהגיעו לפתע לכיכר הדאומו.

נועה שלפה מצלמה משוכללת מתיקה וצילמה את האתרים המרשימים שהיו מולם.

דינו קרב אליהם וסיפר להם על המבנה,הם בלעו את דבריו בשקיקה,הוא הרשים אותם בידיעותיו הרבות על העיר.  

"אחד המוזיאונים  המפורסמים בעולם" אמר להם " מפורסם בזכות הפסל של מיכאלאנג'לו הפסל דוד".

הם נכנסו למוזיאון, פסל דוד עמד שם מולם, במלוא הדרו, גוש שיש אדיר של דוד המלך,המתנשא לגובה של כארבע וחצי מטרים, הם עמדו מהופנטים אל מול הפסל המרשים.

"כשסיים מיכאלאנג'לו את הפסל, הוא הוצב בכיכר שמיד נעבור דרכה, כיכר הסניורה"  אמר להם.

"ובהתפרעויות שהיו כאן,נשברה ידו מפגיעה, מאוחר יותר הועבר לכאן  הפסל ובמקומו הוצב העתק.והסיבה שאתם רואים את הפסל כשהוא מוגן בזכוכית משוריינת, היא אומן שהחליט באמצעות פטיש, לשבור את הפסל.הוא אמנם הצליח,לשבור את אחת מאצבעותיו,שגם היא שוקמה" .

הם  המשיכו לטייל בעיר היפה, חוצים את כיכר סניורה המרשימה ,מתרשמים עמוקות מהעיר הזרועה בתצוגה  אינסופית של  פסלים ומזרקות,כנסיות ארמונות וכיכרות .

הם  ביקשו  קצת  לנוח  מעומס  האומנות וטיילו בין חנויות שופעות כל טוב. 

דינו המתין להם בסבלנות עד שסיימו את השוטטות בין החנויות.

"את  האטרקציה  בעבורכם  השארתי לסוף",   אמר להם

הם הופתעו "מה יכול להיות מעניין יותר ממה שראינו עד עכשיו?" שאלה אמרה.

 

הם התקדמו והגיעו לרחוב FARINI  שם התנוסס מולם מבנה ענק בעל  כיפה ירוקה גדולה.

לא קשה היה להבחין,בית כנסת.

לאחר בדיקה ביטחונית,נכנסו אל תוך המתחם, דינו עמד לפניהם.

"זהו בית הכנסת של פירנצה, אחד היפים באירופה, נקנה במאה ה 19" הם נכנסו פנימה, נדהמים מהיופי עוצר הנשימה של בית הכנסת.

"באמת יפה" נראה היה ששניהם נרגשים מאוד לראות את בית הכנסת, המעוטר במוזאיקות בסגנון ונציאני.נברשות  מרהיבות  השתלשלו מהתקרה, הם קרבו, מגן- דוד, היה רקום על הפרוכת.  

"אתם יודעים שבמלחמת העולם השנייה ניסו הגרמנים לפוצץ את המקום, אך לרוע מזלם ולמזלם הטוב של היהודים והעיר פירנצה,  אירע נס ובית הכנסת לא ניזוק.

הם סיימו את הסיור עם דינו, אין ספק הם ספגו המון.

"אחד הימים המרשימים שחוויתי " הודה ירון בפניה "אני ממש  חייב להודות לך על כך".

הוא גחן ונשק לה על לחייה בתודה, היה משהו בהרגשה ובזמן הרב ששהו יחד,שנפרץ מחסום כלשהוא ,אשר יאפשר להם להיות יותר קרובים ופתוחים אחד לשנייה.

 

הם המשיכו וחלפו בדרכם על פני כפרים ציוריים, שבתיהם הצמודים זה לזה תלויים על מדרון תלול הנושק למים, נדמה היה כאילו בנויים הם בצורה שאם יוסר אחד,יתמוטטו כולם כמו  קוביות דומינו מסודרות.

"נועה" אני  רוצה לשאול אותך שאלה.

"כן  בבקשה"

"מדוע כל העיתונאים בארץ בחרת דווקא בי ?"

היא חייכה בזוית פיה.

"ירון בקרוב תקבל תשובה לשאלה הזו" ענתה,זמן קצר של שתיקה עברה עליהם,כשלפתע ביקש ממנה לספר לו על בעלה,היא נאותה ברצון.

"לאחר השחרור שלי מהצבא, ההמשך היה ללמוד לימודים גבוהים ובאופן טבעי היו אלה לימודי מחשבים, בקמפוס הכרתי את יגאל שלמד כלכלה ומנהל עסקים. אביו עבד בבנק ואמו,מורה בתיכון תל – אביב ".

נדמה היה לו כאילו חש בעוית של בוז בזוית פיה.

 "יגאל עשה קורס בתחום ההשקעות. ואביו סידר לו להיכנס לעבודה בבנק, בתחילה הכל הלך למישרין, התחתנו והעתיד נראה ורוד למדי, הצרות החלו לצערי כשנודע לנו שיהיו לנו בעיות בהבאת ילדים לעולם, בדיקות שעשינו, הראו בעיות כי יש לי בעיות של  בכניסה להריון, כתוצאה מדלקת בחצוצרות ואתקשה ללדת ילדים עד כדי מצב של סיכון חיים,האירועים שקרו ועליהם אספר לך בהמשך גרמו לי לא לרצות להתחיל בטיפולי פוריות". היא עשתה הפסקה נשמה עמוקות והמשיכה.

"מאז גרם הדבר לקרירות מצידם של הוריו ולכתף קרה מצידו של יגאל, אם לאמר את האמת, זה היה מאוד מדכא, לשאת את התחושה שאתקשה ללדת."

הוא נהג והפנה את מבטו אליה ולכביש חליפות.

"כאשר סיימתי את לימודיי באוניברסיטה, יגאל מצא לי עבודה במחלקת המחשב בבנק המרכז, אם לאמר את האמת  מאז נודע

כי יש לי קשיים בלהיות אמא, חלה התרחקות בינינו והשקענו את עצמנו יותר בעבודה, עד לאותו יום בו זומנתי לחקירה,

ויגאל החליט לנטוש אותי לבד, הייתי מאוד מופתעת מתגובתו באותו ערב, ערב בו עזבתי את הארץ".

הם היו על האוטוסטרדה 4 A שהובילה מהעיר מנטובה לכיוון  ונציה, הוא נדהם מפתיחותה אליו.

יש לי יסוד סביר להניח  שההתרחקות בינינו חלה כתוצאה מהלחץ של הוריו, מאז נודע להם על הבעיה הנשית שלכאורה הייתה לי". 

"לכאורה ?"

"כן, לכאורה כי החיים שלנו ירון, מלאי הפתעות אתה ממש לא יכול לצפות לכלום, כל רגע טומן בחובו הפתעות-מדהימות בחיים".

"למה את מתכוונת ?" שאל

"לימים כשעברתי לגור באיטליה וכסף לא היה חסר לי, החלטתי שאמא אני כן אהיה ויהי מה ולכן החלטתי להיבדק אצל

מיטב הרופאים באיטליה. והדבר המדהים..." היא עצרה לשנייה נתנה נופך דרמטי לדברים.

הוא לא התאפק "מה מדהים?"

"שהיום אין לי שום בעיה,נבדקתי בידי אחד מרופאי הנשים הטובים ביותר באיטליה, שלמעשה גילה כי אבחנת הרופאים בארץ

הייתה אכזרית  לגבי. והבעיה לא ממש  קשה ובלתי פתירה כמו שחשבו. ואין לי שום בעיה של עקרות כמו שחשבו הרופאים,

וכמובן גם ההורים של יגאל, שהם  אגב טרחו להזכיר לי את העובדה  הקשה הזו מפעם לפעם".

"וואו,אכזרי" אמר, הוא לא ידע למה להמשיך ולצפות,מהאישה שלצידו.

"נועה אני חייב להתקשר לארץ רפי גלעד בוודאי מתפוצץ מדאגה" אמר לה לאחר דקות מספר.

"אני יודעת, העניין הזה ייפתר ממש בקרוב"

"ספרי לי על הכסף" .

"לאט,עוד לא הגענו לכך" אמרה לו.

הם המשיכו זמן מה בנסיעה,כששניהם בשתיקה מעכלים את הדברים.

"ספר לי על עצמך "ביקשה.

"אין  הרבה  מה לספר ... " אמר  בחיוך.

"שרתתי בצבא בשריון, משם הטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה,לימודים, אוניברסיטה, שם למדתי תקשורת ועיתונאות,   בהמשך, התחתנתי עם רונית אך לצערי הבדלים מהותיים גרמו לנו להיפרד,ולאחר תקופה מסוימת ומשגילינו שאין עתיד למערכת היחסים הזו, התגרשנו".

"יש  לך  ילדים?"

"שניים  אור וליטל "הוא שלף את ארנקו מהכיס, והוציא תמונה אותה הראה לה. 

"חמודים".   

"כן ,הם האהבה שלי,מרכז  עולמי".

"כמה זמן אתה עובד ב "חדשות היום"? 

"למען האמת עבדתי בשבועון זמן בילוי וכשפתחו את החינמון 'חדשות-היום' קיבלתי הצעה מאוד טובה לעבוד אצלם, אני שם כבר

שלוש שנים, למעשה מאז ההתחלה. 


כדי להמשיך ולקרוא על שהתרחש שלחו לנו בקשה למייל















Save on your hotel - www.hotelscombined.com


























































האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים