ספרד מורשת יהודית

(מתוך עלון המידע של לשכת התיירות של ספרד  )

ספרד עובדיה, הנביא הרביעי בתרי עשר , כתב על גלות מסוימת שהוא כינה בשם "ספרד".
אם הכוונה היא למקום המוזכר כחצי האי האיברי , או למקום אחר באסיה הקטנה,הקרובה לתרשיש – הדבר שנוי במחלוקת . אם כך או אם אחרת , הרי שאין , למרבה הצער , עדות ברורה שתאשר את קיומה של קהילה יהודית בחצי האי בתקופה הטרום נוצרית.
מתוך התייחסות לתעודות ההיסטוריות עד למאה השלישית לספירה , אין באפשרותנו להסיק בוודאות על נוכחות יהודית בספרד. לעת עתה נתעלם מהמונח "ספרד התנ"כית". לאורך ההיסטוריה קיים ישוב יהודי חשוב שיזהה את מורשתו – ספרד ופורטוגל – בשם ספרד.
מקהילות אלה נוצר ענף שלם של יהדות ימינו – "הספרדים" – אשר שומרים עד היום על מאפיינים מיוחדים כמו השפה הספרדית העתיקה , שפת ה"לאדינו", שהינה הספרדית של המאה ה – 15 בתוספת דיאלקטים וניבים שונים.

במשך כל תקופת ימי הביניים היוותה ספרד מקום מפגש של שלוש הדתות הבולטות באותה תקופה ותרבותן :
הנוצרים ששלטו על ממלכות הצפון – ירושה מהעידן הוויסיגוטי , המוסלמי שבנו אתר מוסלמי מפואר באל אנדלוס והיהודים שחיו
לצד שני המחנות מבלי שיהיה להם כוח פוליטי וצבאי בכל שטח שהוא.
" ספרד " לא הייתה מעולם שם נרדף למקום גיאוגרפי מסוים , ועם זאת ציינה באופן ברור את שם המולדת הנעה ונדה
( גלות ספרד , ככתוב בתנ"ך ) של היהודים הספרדים. 
 היהודים גרו בשכונות נפרדות , הן באזורים המוסלמים והן בערים הנוצריות. שכונות אלה היו מוקפות בגדרות בתקופה מסוימת.המילה הערבית " אל חמה " היא הכינוי לשכונות אלה באדמות אנדלוסיה ובאזורי קסטיליה וארגון , שהיו פעם תחת שלטון מוסלמי.
באזורי קטלוניה מוכרות שכונות אלה בשם " קאל " , מילה הנגזרת מ " קהל " בעברית.
בממלכות הצפון , שלא באו כמעט במגע עם האיסלם , נקראו שכונות אלה " חודריה ".
ההבדל בין שלושת המונחים אינו מהותי אלא סמנטי.

הרובע היהודי

במרכז חיי הרובע היהודי עמד תמיד בית הכנסת.
בית הכנסת , אשר איגד את כל תפקידי הקהילה , היווה לא רק מקום מפגש דתי , אלא גם סמל התורה ומרכז עירוני של הקהילה היהודית . כאשר הרובע היהודי גדל והתפשט נוצרו אזורי משנה חדשים , שאחד מהם נשלט על ידי בית הכנסת המקומי , אשר קיבל את סמכותו מבית הכנסת המרכזי.
רבנים וגאונים פסקו על פי התורה : הדיין שפט בדברים שבין אדם לחברו , והפרנסים פעלו ישירות לארגון הקהילה.
אופן התפרשות הרחובות והבתים דמה בכל לסביבה הנוצרית והמוסלמית של אותם ימים.

לתייר תהייה הזדמנות להיווכח בהסוואה שנקטו היהודים הספרדים בכל מה שנגע למראה החיצוני. החיים בצוותא עם נוצרים ומוסלמים אילצו אותם להשתמש בשפתם ובסמליהם האמנותיים באופן כזה , שכדי לגלות סימני היכר יהודיים בכפר או בעיירה מסוימים , יש לעתים צורך להתעמק ולהרחיק עד למוצגים הקשורים ישירות לדת.
לא פעם מוצאים כתובות באותיות עבריות אשר מספרות על נוסח ספרדי מגליסיה או מקטלוניה באותו אופן בו השתמשו הסופרים הספרדים הדגולים ביותר במשקל ובשפה של ספרד המוסלמית.
וכן יש להזכיר , שבאותם רבעים יהודיים מצאו המלכים הנוצרים והערבים את המתרגמים, הדרושים כדי להגיע לפשרה במשא ומתן בנושאי מלחמה.

הם הגיעו לרבעים אלה לא פעם כדי לקנות בדים , תכשיטים , ואפילו תשמישי קדושה נוצריים , שיוצרו ע"י היהודים , אולם אין למצוא בהם כל סימן יהודי.
הסוואה זו נאסרה לא פעם ע"י גזירות מלכותיות ואיגרות מאת האפיפיור שהורו ליהודים לשים באופן בולט טלאי צהוב או אדום שיציין ברורות את יהדותם.

מקובל לחשוב שהיהודים חיו בספרד של ימי הביניים כ " יושבי ערים ". אלה היו האורגים , החייטים , צובעי הבדים , הצורפים , ומי שנחשבו כמצליחים ביותר – אנשי הכספים וגובי המיסים.
היהודים ידועים בהיסטוריה כמייסדי בתי הדפוס הראשונים במאה ה – 15. ידועה פחות היא העובדה שהיו גם חקלאים טובים,למרות שבתקופות הקשות ביותר נאסר עליהם להחזיק קרקעות בבעלותם.
אולם נכון הוא, כשהמלכים הנוצריים רצו לאכלס מחדש את הרמה הקסטליאטנית , הם קיבלו בהתלהבות את היהודים שבאו מאזור אנדלוסיה , וחילקו להם חלקות אדמה מתאימות בגודלן לעיבוד עצמי.
בליאון הקימו כמה מרכזים חקלאיים , שכל אוכלוסייתם הייתה יהודית, והחיים בהם היו " חיים יהודיים " בדומה לרבעים היהודיים בערים.

 

היהודים באל – אנדלוס

הודות לכך שהיהודים הכירו היטב את מנהגיהם ושפתם של הנוצרים הנשלטים ולאור גישתם האוהדת וקבלתם את עמדות המפתח בממשל החדש, הם הפכו לקבוצת ציר נחוצה ביותר לשליטים החדשים.
על היהודים הוטלה משימת גביית המסים מהאוכלוסיה הנוצרית שנשארה באזורים המוסלמיים וכן ניהול הכלכלה והמסחר.
עם הקמת חליפות קורדובה מתחיל , למעשה "תור הזהב" שנמשך במאות ה – 10 וה – 11 , הרפואה , האסטרונומיה והפילוסופיה הגיעו לרמות שהיו חסרות תקדים עד לאותה תקופה בלוסנה , בקורדובה, בסיבליה , בגרנדה , בטולדו ובסרגוסה. מעמדם האיתן של החכמים ואנשי המנהל היהודיים הקנה להם יחס של כבוד מהמלכים הנוצריים.
כבוד זה בא לידי ביטוי כשאחד מרובעי היהודים היה נופל בידי קסטיליה, כמו שקרה בטולדו אשר נכבשה בשליש האחרון של המאה ה – 11. הרדיפות שסבלו מספר קהילות באל אנדלוס וכן בסרגוסה בסוף המאה ה – 11 , ניבאו את תקופת אי הסובלנות שהביאו עמם האלמוהדס.

היו אלה עדיין שנים של פתיחות יחסית, שנים בהן הופסקה הלחימה בימי שישי, שבת וראשון מתוך כבוד לימים הקדושים של כל אחת מהיריבים ושל היהודים כבני בריתם של שני הצדדים.
תקופה זו הסתיימה כאשר שבטים קנאים השתלטו על האזור המוסלמי והביאו מחדש את הג'יהד נגד היהודים והנוצרים. היהודים באנדלוסיה ברחו לטולדו ולקטלוניה באותה תקופה, והחל מתחילת המאה ה – 13 נשאר זכר לנוכחותם
רק בחצר הנזריתית של גרנדה , בה מילאו, כנראה,תפקידים דיפלומטיים.

בין הבורחים מן האלמוהדס הייתה דמות מרכזית בתרבות ישראל,משה בן מימון המוכר יותר כ- רמב"ם , אשר פיתח בקורדובה של המאה ה- 12 , ומאוחר יותר גם במרוקו, פעילות מדעית ופילוסופית המבוססת על עקרונות רציונליסטים.

 

היהודים בממלכות הנוצריות

עם חלוף הזמן פג תוקפה של הברית בין היהודים לכובשים המוסלמיים , אשר היוו סכנה דומה גם למדינה הוויסיגוטית . עתה השתדלו המלכים הנוצריים להתעלם מתפקיד היהודים בעת הכיבוש. הם החלו מעודדים את היהודים הגולים באל – אנדלוס להתיישב באזור המוכר כ"שטח הפקר" במרכז ספרד ולאכלס מחדש את הערים שנלקחו מידי האיסלם.
טולדו,ליאון ובורגוס מצד אחד,וחירונה, סרגוסה וברצלונה מצד שני,נכנסות לעידן ימי הביניים כמקומות בהם האוכלוסייה היהודית משגשגת ופורחת.
מן המאה ה – 10 – בה קטן מספר קהילות היהודים בקסטיליה – עד תחילת רדיפות האינקוויזיציה , הקהילות היהודיות בחצי האי מפתחות אורח חיים יהודי , מלא עליות וירידות כתוצאה מחסד המלכים ושנאת העם. מצב זה הושפע ממספר גורמים , ולא תמיד היה הגורם הדתי הדומננטי מביניהם.
מצד אחד הייתה הקהילה היהודית בשלמותה רכוש המלך הנוצרי, אשר ניצל את ניסיונם של אנשיה בעולם הכספים והמנהל , ובו בזמן הטיל עליהם מסים כבדים.
מצד שני,העם הנוצרי הפשוט ראה בשופטים ובגובי המיסים (רובם יהודים ) אמצעי יעיל של השלטון לפקח עליהם ולגבות את המיסים שהם חייבים.
נוצרו גלים של חוסר סובלנות שהשפיעו על שכונות של דלת העם הנוצרי , יותר מאשר על חצרות המלכים.
כשהיה האפיפיור מפרסם איגרת רועים נגד היהודים – כגון כאשר אסר על יהודי לשפוט נוצרי – היה המלך מקבל את האיגרת אולם נמנע מלבצע את האמור בה. אולם יחד עם זאת לא היה גם יוצא בפומבי נגד תכנה.


פולמוסים תיאולוגיים ומגיפת הדבר
על רקע התפתחות תנועות מיסטיות יהודיות ונוצריות, התקיים בברצלונה בשנת 1263 הפולמוס התיאולוגי הראשון בהשתתפות נציגים ברי סמכא משני הצדדים.
התוצאה של אותו פולמוס הייתה פרדוכסלית. ידענותו של נציג היהדות , הרב משה דה – ליאון , עלתה בצורה מכרעת על זו של הנציג הנוצרי , אולם הצלחה זו עוררה עליו ועל היהודים את קנאתם ושנאתם של אנשי הכנסייה.
הם הגבירו בעקבות זאת את ההסתה נגד הדת היהודית והכפירה שהיא , כביכול מגלמת. הן בקרב אנשי הכמורה והן בקרבם של המוני העם.
התעורר הרצון לרדיפה. מכאן והלאה הגזרות הן המרת דת , התנצרות והגליה.

שקיעתם הכלכלית של היהודים בתחילת המאה ה- 14 הייתה לעובדה קיימת. אנשי הקהילות היהודיות של ולנסיה

וברצלונה עסקו אך ורק במלאכות שונות , ונאסר עליהם העיסוק במסחר. רק יהודי נברה וארגון נהנו עדיין מרווחה
כלשהי , אך הפעילות הרוחנית והתרבותית בקרבם הצטמצמה מאוד.

מגפת הדבר  שפרצה ב – 1348 הביאה לתחילתו של גל רדיפות נגד היהודים. השכונות היהודיות והנוצריות נפגעו
במידה שווה מן המגיפה , אולם הנוצרים האשימו את היהודים וטענו שהמגיפה באה מן השמים כעונש על חטאיהם
ההתקנאות והרציחות הפכו לחזון נפרץ.
קהילות ברצלונה , לרידה , סרורה וטרגה סבלו מנזקים חמורים ביותר ונשארו מבודדות לחלוטין.

הרדיפות והגירוש

המאה ה- 15 הביאה בכנפיה בשורות רעות . בסוף המאה ה – 14 התפרצו באנדלוסיה גלי חורבן והרס נגד קהילות היהודים , שבראשם עמד הכומר פרן מרטינז , נצר למשפחה ממוצא יהודי שהתנצרה , אשר ניצל ממצב של התרופפות השלטון הכנסייתי והמלכותי ופרץ לשכונה היהודית בסביליה כדי לשדוד ולהעלותה באש.
תוך שלושה חודשים התפשטו הרדיפות לשער הערים החשובות באנדלוסיה,והתקדמו לכיוון צפון עד סיודר ריאל, אווטה , קואנקה וטולדו.
מלך ארגון , אנריקה ה – 3 , הורה לשליחו להפסיק את המהומות , אולם ללא הצלחה.
השכונות היהודיות בערים הראשיות של ארגון , סגוביה , ולנסיה , בורגוס ושאר העיירות והשכונות היהודיות שבקרבתן , פרט לעיר סרגוסה שבה ישב המלך נהרסו.
במקרים רבים לא ראו תושביהן דרך אחרת להצלת חייהם מלבד התנצרות.

בשלב הסטורי זה קמה תנועה של התנצרות יהודית, ובתוכה צמחה תופעת האנוסים. חלק מהנוצרים החדשים
התייחסו ברצינות רבה לדתם החדשה , עד כדי כך שהחלו – מתוך קנאות דתית – לרגל ולמסור לידי האינקוויזיציה , מתנצרים שלא הוכיחו דבקות מספקת בדתם החדשה , או כאלה שהמשיכו לקיים בסתר את מצוות הדת היהודית.

המלכים הנוצריים המשיכו במדיניות המסורתית של קירוב היהודים ופרישת חסותם עליהם וזאת בעיקר מפני שנזקקו לשירותיהם בתחום הכספים. למעשה , רק עם הכתרתה של איזבל ה – 1 מקסטיליה , שהייתה נתונה להשפעה חזקה מצד הכנסייה , התחיל תהליך הגירוש.
בעלה של איזבל , המלך פרננדו מארגון , שאף להשלים את שחרור חצי האי האיברי מידי המוסלמים שעדיין שלטו בגרנדה.
פרננדו ניצל את הבנקאים היהודיים למימון המערכה נגד המוסלמים. רק לאחר ניצחונו במערכה זו , הצטרף לעמדת אשתו ושניהם דרשו עתה את גירושם המוחלט של היהודים , תוך איסור להוציא את רכושם. עם ביצוע צו הגירוש , השתחרר פרננדו מהתחייבויותיו הכספיות כלפי היהודים.

יהדות ספרד לאחר הגירוש
קשה לקבוע היום מה היה מספרם של הנותרים בספרד ממוצא יהודי. חלקם באו בבריתות נישואין עם בני אצולה ספרדיים , שהצטיינו במלחמה אך לא בעסקים.
בדרך זו השתלבו בחברה הכללית , כשהסכנה היחידה למעמדם הייתה האינקוויזיציה. האחרים התערבו בשאר שכבות האוכלוסייה.
בשלב שלאחר הגירוש הפנתה האינקוויזיציה פחות את פעולותיה למשפחות ממוצא יהודי , וריכזה את עיקר מאמציה בסכנה חדשה שצצה באותה עת – היא סכנת הפרוטסטנטיות.
השתלבותם של המשפחות ממוצא יהודי בחברה הכלכלית , הצליחה במידה רבה. ממשפחות אלה צמחו דמויות בעלות חשיבות לאומית ספרדית , כגון : הסופר לואיס דה ליאון , הוגה הדעות לואיס ביבס , טרסה הקדושה , שהייתה דמות כנסייתית נערצת ואחרים.
הנוצרים כינו את האנוסים בשם גנאי – " מרנו " – שפירושו חזיר , אך במשך הזמן נשחק השימוש בכינוי זה.

האמנות הספרדית היהודית

התרבות היהודית – ספרדית עשירה בהיבטים אסתטיים.
כדי להבינם , יש לבחון את מכלול הנסיבות החברתיות מהן צמחה תרבות זו.
האופי האורבני של האל – חמה והעובדה שהאומנות היהודית אימצה מוטיבים מן הנצרות ומן האסלם (בדיוק כמו שהמשוררים וההוגים השתמשו בשפה השלטת) , פירושה שהאומנות היהודית – ספרדית נושאת בקרבה סממני מיעוט אתני.
הצצה חטופה אל הרובע היהודי , תגלה כיצד שולטים בו הדלות והעוני:
רחובות צרים וארוכים המזכירים את הגטאות של יהדות אירופה. לעומת זאת , קיימים סיפורי מעשיות ואגדות רבות , לפיהן בתוך הבתים הרעועים ניתן היה למצוא אוצרות וחזות פנימית מפוארת.
סיפורים אלה קרובים יותר לעולם הדמיון מאשר למציאות העגומה , אם כי הרקע לצמיחתם נובע מההגבלות שהטילו הנוצרים על היהודים: הגבלות הבנייה והתפשטות האל – חמה.
כך , למשל , הוגבל גובהו של בניין בית הכנסת לבל יבלוט מעל הרבעים הנוצריים.
מצב כזה היה נחשב בעיני הבישופים , כסיבה אמיתית לשערורייה. במטרה להזים את השמועות על אושרם , נהגו היהודים ללבוש מחוץ לאל – חמה בגדים דלים וגסים , ולשם זיהוי נשאו את תג יהדותם בצורה בולטת.
ביתו של המלווה בריבית – שם נרדף למקצוע יהודי – נראה מבחוץ כמשכנו של נגר או פועל , גם אם בתוך הבית שלט ההדר והעושר.

 

מסע לאורך האל – חמה הספרדיות

יגלה בפני הנוסע את סגנון המדחר צורת האומנות שפותחה על ידי המיעוט המוסלמי,שעיקר התמחותו הייתה בבנייה. הארכיטקטורה החילונית הגבילה עצמה להעתקת הסגנון המקומי הצנוע , בעוד בתי הכנסת ובנייני הדת מושפעים באופן ברור מהארכיטקטורה המוסלמית.
אכן המוסלמים היו מומחים בסגנון בנייה לפיו הייתה החזות החיצונית פשוטה , בנויה אריחים וטיט , אולם האגפים הפנימיים היו משופעים בהוד ובהדר.
במובן זה היה דמיון רב בין בתי הכנסת לבין הכנסיות אשר נבנו על ידי הערבים , בהזמנת פרנסי הקהילה.
כאן גם שוררת רבגוניות , שהיא תוצאה של מגבלות גובה וחלל.
המטייל יוכל להבחין בבתי כנסת בעלי אגף אחד , שני אגפים ויותר.
ההתחייבות היחידה של המתכננים הייתה לבנות אולם בקומת הקרקע ומעליו עזרת נשים.
האולמות היו משופעים בקשתות דמויות פרסה , בקישוטי גבס ובפיתוחי עץ שקישטו את התקרה כל אלה הם יסודות דומיננטיים בבנייה המוסלמית, והיו מנת חלקם של מרבית מבני הדת היהודית.
סגנון זה שלט גם בבתי מקווה שהיו סמוכים בדרך כלל לבתי הכנסת.
למעשה מרבית בתי המקווה האלה מופיעים בקטלוגים לאומנות האיסלם.

אופיו של הרובע היהוד על מרפסותיו ובתיו הצפופים שנבנו בהתאם לגידול האוכלוסיה – הכתיב את בניית בתי הכנסת בלב השכונות: שלא כמו הכנסיות והמסגדים שנבנו באזור נפרד וייחודי , הבולט מעל פני השטח לפי תכנית קבועה מראש.

העובדה שבתי המדרש היו סמוכים לבתי הכנסת , תרמה לכך שגם בתי התפילה נבנו במרכזי המגורים של האלחמה.
הדוגמה היחידה לבית כנסת נפרד נמצאת בבמביברה אשר בליאון.
ההסבר לכך הוא שבעת בניית בית הכנסת היו היהודים האוכלוסיה היחידה באזור , או לפחות הרוב המכריע , ולכן לא הוגבלו על ידי שכניהם הנוצרים.

הרובע היהודי נמצא באזורי העיר שנבנו במי הביניים, המוקפים בדרך כלל בחומות. הרחובות צרים , ארוכים וללא מוצא. בפתח הרחובות ניתן להבחין בשערים שנחסמו בעת פורענות או בשעות החשכה.

באזורים הגשומים ובעיקר בגליסיה ניתן לראות מרפסות הנשענות על קורות עץ. הדמיון בין הרבעים היהודיים והמוסלמים מחייב לעתים בדיקה מדוקדקת בתעודות ובמסמכים היסטוריים לשם אבחנה ביניהם.

ההבדלים בין הרובע היהודי לרובע המוסלמי נושאים אופי סמלי בלבד.
הקישוט על קירות בתי הכנסת הינו בדרך כלל בסגנון המודחר , להוציא כמובן את הכתובת ואת סמלי המגן דוד. עיקר ההבדל ביניהם ניכר בתשמישי הקדושה. במוזיאון המצוי
בבית הכנסת אלטרנסיטו בטולדו , וב"רימונים" של ספרי הקודש המצויים בקתדרלה של פלמה , ניתן להבחין במבחר מגוון של פריטים מעולם האמנות של יהדות ספרד.

קסטיליה , ליאון , גליסיה
למרות הטענות של רוב ההיסטוריונים על השפעתם הרבה של היהודים בממלכות אלו , לא נותרו שרידים רבים המעידים על כך. מכל מקום , שלושה בתי כנסת מתקופת הגירוש שרדו , משום שהוסבו קודם לכן לכנסיות.
כן נותרו מספר רבעים יהודיים שנשמרו היטב ואשר מהווים פיצוי הולם למיעוט השרידים היהודיים.

קהילות סגוביה , פלנסיה , ויאדוליד , סלמנקה וקהילות החקלאים בליאון , גדלו וצברו כוח רב.
עובדה זו הביאה את המלך להוציא צווים ומכתבים , בהם העניק ליהודים זכויות שוות – ולעיתים אף זכויות יתר אותם קידמו יהודים עשירים אלה בברכה. היהודים שלטו בתחומי הרפואה וגביית המסים , אולם הם לא הסתפקו בכך. הם ריכזו בידם באופן בלעדי גם את המסחר בחיטה,   באריגים,במתכות ובחומרי גלם אחרים.

שלטונות הכנסייה לא התלוננו כשקיבלו מהגובים היהודיים את כספי המסים, כיוון שכך הובטחו להם חיי נוחות ושלווה.
אפילו ההגנה על המבצרים והאדמות שנכבשו מידי הערבים הייתה בידי האל – חמה , ששכנה בדרך כלל לרגלי מבצרים אלה. אולם גם כאן ייתן חוסר הסובלנות את אותותיו.
כמו גם בממלכות אחרות של חצי האי , סבלו היהודים במחוז זה מרדיפות עקב תמיכתם במלך פדרו ה – 1 ה"אכזר" מקסטיליה , לאחר ששושלת טרסטמרה עלתה לשלטון. גם כאן אולצו   היהודים לענוד את הטלאי שהעיד עליהם כעל מטרה נוחה לפגיעות.
העוינות וההתעללויות הגיעו לשיאן בשנת 1391 , עד שגם המלכים – נותני החסות לקהילות היהודיות – לא יכלו לעצור את הזרם הסוחף של שנאת ההמונים.

פעילותו של ויסנטה פרר הולידה אגדות אין ספור , שרבות מהן דמיוניות. מטרתן של אגדות אלה הייתה להפוך את בתי התפילה היהודיים לאחוזות הכנסייה.

מצבם של יהודי גליסיה , אשר תפסו עמדות מפתח בחיי הכלכלה והמסחר מאז שנות המאה ה – 12,היה שונה מעט.
עירוב הכוחות בין יהודים לנוצרים בגליסיה היה גדול יותר מאשר במקומות אחרים בחצי האי.
כתוצאה מכך הוקמה חזית מאוחדת שנאבקה נגד השלטון הפיאודלי ותמכה בווסלים המנוצלים לרעה.
אחוז היהודים שהמירו את דתם לנצרות היה גבוה יותר בגליסיה מאשר באזורים אחרים בספרד.

במרכז חיי הרוח של היהודים בקסטיליה בליאון ובגליסיה עמדו שני אישים: משה דה ליאון ושם טוב דה קריון .
משה דה ליאון תרם רבות למחשבת הקבלה בחיבוריו הנודעים.
שם טוב דה קריון משורר החצר , חיבר את היצירה הספרותית "המשלים המוסריים" שנחשבה לאחת היצירות הדגולות בימי הביניים. יש לציין כי משורר זה פעל בחסותו של המלך פדרו ה – 1 מקסטיליה.

 

קסטיליה היהודית

שני בתי כנסת ושני רבעים יהודיים שנשמרו היטב שרדו בממלכה העתיקה של קסטיליה.
סגוביה , מדינסלי , אוניה וברלנגה דה דוארו הינם האתרים החשובים ביותר במסע לקסטיליה , אזור שהיה מאוכלס ביהודים רבים.
מומלץ לבקר בסגוביה בכנסיית קורפוס קריסטי , אשר עוטרה בסגנון המודחר. סגנון זה קרוב במיוחד לסגנון העיטורים של בית הכנסת המרכזי בטולדו , אשר נודע מאוחר יותר בכינוי "הכנסייה של סנטה מריה לה בלנקה".

לבניין שלושה אגפים והוא שוחזר בסוף המאה ה – 19 , תוך שמירה על הצורה המקורית של המבנה ושל קשתות הבניין.
לרוע המזל , לא כך קרה עם כותרות העמודים המזכירות את סגנון בית הכנסת בטולדו , והן אבדו.

הרובע היהודי העתיק מצוי בסמוך לחומות העיר , בין כיכר סוקורו לארמון הרוזנים של אלפואנטה.
ברחוב ה"חודריה ויאחה" (רובע יהוד ישן ) ניצבים עדיין כמה בתים ששרדו מימי הביניים.

במדינסלי עומדת עדיין על תלה כנסייה קטנה ונטושה בשם סאן רומן , אשר כנראה שימשה בעבר בבית כנסת של אל – חמה חשובה זו.

בעיר ברלנגה דה דוארו , העיר הסמוכה , נשמר הרובע היהודי במצב ראוי לציון.

 

באוניה (בורגוס) בקצהו הצפוני של המחוז , שרד אחד הרבעים היהודיים המושלמים והמרשימים ביותר ביופיים בספרד.

שני האתרים המעניינים ביותר באוניה הם
רחוב ברוסו שבו היה כנראה בית כנסת , ו "ארקו דה לה אסטרייה" (קשת הכוכב).
בהמשך המסע בקסטיליה כדאי מאוד להתעכב גם במקומות נוספים , שהיו מרכזים רבי חשיבות בספרד היהודית.

בעיר אבילה קיימים שני רבעים יהודיים קטנים , הממוקמים בשני קצותיו של האזור המוקף חומה.
החודריה הראשונה נמצאת ליד שער סאן ויסנטה , והשנייה – בין שער ה"מלה דיצ'ה"(מזל ביש) לבין שער "אל פואנטה"(הגשר).

ממלכת ליאון
ליאון נזכרת בעיקר בגלל הישובים הרבים , אותם אכלסו יהודים שנמלטו מספרד המוסלמית.
רוב הכפרים נמצאים בפלנסיה , באזור טיירה דה קמפוס וכן מסביב לעיר ליאון . אין בידינו ממצאים רבים אודות יהדות ליאון. בית כנסת של במביברה הינו דוגמה מושלמת לבית תפילה צנוע , שאינו שונה כמעט בצורתו החיצונית מבתי מגורים של החקלאים הפשוטים.

כנסיית הכפר הנוכחית הייתה בעבר בית הכנסת המקומי. זהו המבנה היחידי במביברה שמיקומו בולט.
מיקום זה הותר ליהודים באופן יוצא מן הכלל , בגלל העובדה שעיירה זו מאוכלסת ברובה על ידי יהודים.

בקרבת ליאון , במקום המכונה פואנטה קסטרו , היה ישוב יהודי חשוב. מישוב זה נותרה רק מצבה,השמורה במוזיאון הארכיאולוגי המחוזי.
בבירה התרכזו היהודים במשולש הסמטאות שבין כיכר סנטה אנה , פלאסה מאיור וכיכר סנטה מריה דל קמינו.

בצפון המחוז , באגילר דה קמפו (פלנסיה), ימצא המסייר כתובות בעברית. כתובות אלה הן שריד בודד לזכר החודריה המופיעה מעל לשער בריינוסה.

מעט מאוד שרידים נותרו בערים פרומיסטה (פלנסיה) וויאדוליד.
בפרומיסטה נמצאת החודריה בשכונת סאן מרטין : במוזיאון המחוזי של פלנסיה נמצאות מצבות שעליהן כתובות עבריות.
ואילו בויאדוליד נמחק כל זכר לקהילה הספרדית החשובה שחיה שם במשך כל ימי הביניים.

מומלץ לסייר גם בעיר זמורה ולבקר שם ברחוב החודריה. כן מומלץ לטייל באזור שבין פואנטה דה פיידרה לכיכר קנובס. הרחובות "ספטריה"(הסנדלרים) ו"קלדררוס" (הנפחים) היו חלק מהאל – חמה של זמורה.

בית כנסת אחד מבין השניים שהיו בסלמנקה , הפך להיות מאוחר יותר מנזר של מסדר המרסדריוס.
כיום נמצאת בו כנסיית ורה קרוז ונותרה בו דלת אחת שעליה כתובת בעברית.

בעיר בחר (סלמנקה) , ברחוב 29 באוגוסט , עומדים שני בתים בעלי מרפסות בולטות ורחבות , אשר שימשו , כנראה , בעבר כשני צדי בית כנסת שנחרב. בארמון הדוכס נמצא חיקוי של מצבה יהודי, הנמצאת כיום במוזיאון הספרדי בטולדו.

גליסיה
מן הריכוזים היהודיים הרבים של גליסיה נותרו כיום רק שבעה.
שניים מהם, בריודביה ובארס , מעניינים במיוחד מאחר שיש בהם בתים מימי הביניים ומזמנים מאוחרים יותר , אשר נבנו בסגנון יהודי.
הריכוז הגדול ביותר של היהודים היה באורנסה , שם ימצא המטייל את האלחמה העתיקה הממוקמת סביב רחוב נובה.

ריבדביה היא , ללא ספק התחנה המרכזית בסיורינו בגליסיה.
מן האל – חמה המפוארת והחשובה שלה נותרו מספר פינות , ששמרו על צורתם המדויקת כפי שהייתה בתקופת ימי הביניים. אחד הסיורים המומלצים ביותר הוא סיור ברחוב לאס בודגס , רחוב סנטה קרוז ובכיכר המגדלנה על בתיה המשתרעים משם ועד לחומה. המטייל יוכל להבחין במרפסות הבולטות מעל למדרכות , המתאימות במיוחד לאזור גשום זה.

בפונטודרה מומלץ לסייר באזור הסמוך לגשר בורגו ולכנסיית סנטה מריה לה מאיור. ברחובות שסביב רואה אלטה (רחוב עילי) פזורים בתים מימי הביניים , שהיו כנראה בבעלות יהודית.

התחנות הבאות בטיול הן סנטיאגו דה קומפוסטלה ולה קורוניה. בראשונה מומלץ לסייר ברחובות אלגליאס ואסבצ'ריה וברחוב חרוסלן (ירושלים).

בשנייה , ליד שכונת רביאדה שהייתה בית הקברות היהודי , נמצא השריד היחיד שנותר מן הרובע היהודי.
זהו שמה של גבעה סלעית קטנה : פנה דוס ג'ודיוס.

בצפון חוף גליסיה , בארס , שומר רובע הדייגים בקפדנות על אופיים היהודי של בתיו , בעלי המרפסות הבולטות.
ולסיום – נסיעה אל פנים מחוז לוגן.
במונפורטה דה למוס שרד רק קו המתאר של האל – חמה בחלקו העליון של הכפר , במדרון הר שעליו מתנשאת טירה עתיקה.

נברה , ריוחה וארץ הבסקים
סיפור תולדות היהודים במקומות אלה דומה לתולדותיהם בארגון ובקסטיליה.
נראה שהקהילות היהודיות היו מיושבות בעיקרן על ידי סוחרים ואנשי ממון , למרות שישנן גם עדויות על קיומם של מספר ישובים חקלאיים. התרבות היהודית החלה לפרוח בתחילת המאה ה- 14 , עם הפלישה האכזרית של קבוצות קיצוניות מדרום צרפת אשר נקראו "פסטורו". האל – חמה מטודלה הינה אחת החשובות במחוז זה.
זהו רובע יהודי שנהנה במשך תקופה ארוכה מהגנה ממלכתית , אולם ההוצאות הרבות גרמו להעלאת המסים על ידי המלך. דבר זה חזר על עצמו פעמים רבות במשך המאה. המגיפה השחורה בשנת 1348 , השפיעה באופן קשה על הרבעים היהודיים. לאחר המגיפה לא הצליחו לחדש ימיהם כקדם , בעיקר מבחינת השגשוג הכלכלי שידעו בעת שסיפקו למלכים הנוצריים אריגים ותכשיטים.

המקום המעניין ביותר לביקור בנברה הוא האל – חמה העתיקה , שהיא אחת הגדולות והמוכרות ביותר.
אל – חמה זו , הנמצאת בעיר טודלה , ממוקמת באזור שבין הקתדרלה לאפיק הנחל קיילס בשפך האברו.

לא כל הרחובות נשמרו במתכונת ימי הביניים , אך קיימים רחובות שבהם בתים מאותה תקופה , אשר היו בוודאי בבעלות יהודית.
האתר המעניין ביותר לביקור הוא בית הכנסת אשר שופץ ושוחזר רק לאחרונה.

בית הכנסת נמצא בסמוך לגלריה בסגנון רומני של הקתדרלה. סגנון המודחר והסגנון השולט בעזרת הנשים הם דוגמאות מושלמות לארכיטקטורה של יהודי ספרד.

אל –חמה נוספת מצויה בנברה , אולם כמעט ולא נותר ממנה דבר. האל – חמה של פמפלונה נמצאת בשכונת נברריה ליד כיכר קסטיון , והעדויות היחידות מן העבר הן הרחובות הצרים והמפותלים.
ידוע גם שהיה פעם בית כנסת באסטייה , באתר שעליו ממוקמת כיום כנסיית סנטה מריה דה חוס דל קסטיו.

המקום המעניין ביותר לביקור במחוז לה ריוחה הוא העיר נחרה . האל – חמה המצאת ליד כיכר השוק , וכאמור , רק
מעט מאוד נותר מרובע יהודי זה . בעיר , שהיא אחת משרשרת הערים שנבנו לאורכה של הדרך לסנטיאגו , קיימת אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאמנות המומרים – לכאורה הידועים בכינויים קריפטו – חודיו : במנזר סנטה מריה לה ריאל ניתן להבחין בכיסאות המקהלה  אשר עוטרו ע"י אמנים יהודים. עיטורים אלה הם חריטה של מוטיבים עבריים ברורים ולצידם כתובות בעברית. דבר לא נותר באל – חמה של לוגרוניו וקלהורה . ידוע רק כי האל – חמה של לוגרוניו הייתה מחוץ לחומות העיר , וכי זו ש קלהורה – סביב רחוב ה"סינגוגה " (בית הכנסת ).


ארץ הבסקים לא הייתה , כנראה , קהילה יהודית ספרדית חשובה. הערים היחידות אשר היה בהן ריכוז יהודי בעל משמעות הן בלמסדה וויטוריה – עיר הבירה של הפרובינציה. היעדר  העקבות לא מאפשר להמליץ על מסע בארץ זו , אולם כדי להזכיר את פארק חודיזמנדי בויטוריה , פארק שנבנה על בית קברות יהודי ישן.

 

להמשך המסע