אהבה אסורה 




הרומן אהבה אסורה מאת צבי דמרי

פתח דבר – הלוויה

רוח חמימה מלטפת של אחר-צהריים אביבי בבית העלמין הירקון, לא הרחק מצומת מורשה, היווה ניגוד צורם וקשה לאווירה הדכאונית אשר שרתה על מאות המלווים שבאו ללוותו בדרכו האחרונה.
מאות אשר היוו למעשה את מסכת חייו של נחום גולדברג. 
היו שם ניצולי שואה מן המחנות, היו שם חברים ממורדי גטו ורשה, אנשי שירותי הבטחון של המדינה אשר פרשו זה מכבר לגימלאות, היו שם אנשים מן השרות הצבאי אשר באו לתת כבוד אחרון לאיש.

היתה שם גם אשתו כשהיא נשענת על נכדותיה, נושאת בקושי את משקל גופה.
שני בניו, בתו, נכדיו - כולם צעדו לאיטם במסע הלוויה . 

ערן גולדברג , נכדו, משקפי שמש שחורים מסתירים את עיניו ולא מותירים לאיש לראות את שטף הדמעות אשר זלג ללא הפסקה מעיניו. 
ערן צעד לאיטו בפיזור נפש.
נטלי חברתו כרכה את זרועה סביב מותניו ושיחררה את הפקק מבקבוק המים המינרליים.
"שתה" לחשה  "שתה, אני יודעת שקשה לך , אבל תהיה חזק".
ערן גמע מים באי רצון.

המלווים הניחו את הגופה, כיסוה בעפר נשמעו הספדים, הונחו זרים והקהל החל להתפזר. גם הוריו ובני משפחתו החלו לצאת. 
ערן  נותר נטוע במקומו.
" צאי", פנה בקול חנוק לנטלי "תני לי להיות מספר דקות לבד".
״אתה לא רוצה שאחכה איתך?״ שאלה. ״לא, אני מבקש שתמתיני לי בחוץ ". 

נטלי פנתה אל כוון שער היציאה, ואילו ערן התקרב אל הקבר הטרי, ועמד לידו. הוא גהר על גבעת העפר הטריה שהוערמה זה עתה. ריחם המעורב של אדמה טריה עם ריח הפרחים מן הזרים , שהונחו קודם על הקבר, הגיע לאפו.

ערן הושיט את יד ימינו והניחה על העפר. "סבא,אני אוהב אותך " לחש חרש.
"היית לי האור, נתת לי דרך, אינני יודע איך אמשיך בלעדיך, עכשיו יודע אני כמה סבל סבלת בחייך. אני רוצה לבקש ממך, אנא סלח לי אם פגעתי בך, סבא״.
הוא ניגב את הדמעות שזלגו מעיניו, התכופף ונשק לאדמה. 
״שמור עלי סבא שם, למעלה״ ביקש ערן בדמעות.
 ״אני אמלא את כל בקשותיך ".
 הוא התנודד לאיטו בצעדים כושלים, כשידו אוחזת בגדר שליד ברז המים שעמד שם, התכופף , שטף את פניו ויצא אל הקהל אשר החל להתפזר בחוץ. 

אימו רינה קרבה אליו וחיבקה אותו. 
היא הכירה את האהבה העמוקה אשר שררה בין בנה לאבי בעלה.
״ערני. יהיה טוב״ פנתה לבנה.
״אתה בא איתנו לביתה של סבתא ? " שאלה  " אבא יישב שם ' שבעה". 
״לא אמא, אני מעדיף ללכת הביתה. הראש שלי מתפוצץ ".
 "אני אגיע מחר, אני רוצה לישון ".
ערן ונטלי עלו לרכבה של נטלי. 

נטלי התניעה את הרכב, והמכונית החליקה חרישית בכביש לכיוון ביתו.
אור בהיר הציף את חדר המדרגות, לאחר שנטלי לחצה על מתג האורות אשר בכניסה לחדר המדרגות. 
ערן נשכב על המיטה ועצם את עיניו.

נטלי נשכבה לצידו תוך שהיא מושיטה את ידיה לכוון נעליו, וחולצת אותן נעל אחר נעל .

"רוצה קפה?״ שאלה . " לא תודה, אני רוצה לישון". 
"טוב,לא אפריע לך,אני בסלון" אמרה נטלי ויצאה מהחדר תוך שהיא מכבה את האור, וסוגרת את הדלת מאחוריה. 

אך ערן לא נרדם, הוא לא הצליח להרדם .
ליתר דיוק, הוא בהה באוויר ותמונות ילדותו וזכרונות צפו ועלו מול עיניו.
הוא זכר רגעים קטנים של אושר עילאי עם סבו.
זכר ימים ארוכים שסבו נעלם מהבית.
בהמשך ידע כי סבו עבד בשירות הבטחון.
הוא זכר ערבים בהם סיפר לו סבו על פעולות התגמול בימיה הראשונים של המדינה. 

הוא זכר ימים רבים בהם ביקר בבית סבתו כשסבו היה מכונס בתוך עצמו.
לימים ידע ערן כי הצלקת עודנה פתוחה בחזהו של סבו.
הצלקת שהותירו הנאצים, לא הגלידה אצל נחום גולדברג שנים רבות, אולי בעצם אף פעם לא.

כאב חד פילח את חזהו של ערן עת נזכר בכך.
הוא עצם עיניו בחוזקה כאילו כדי לא להיזכר, אך ללא הועיל.
הזכרונות לא עזבוהו אלא צפו ועלו.
הוא נזכר כיצד החל הכול, הוא נזכר באירועי החודשים האחרונים, ובשרו נעשה חידודין חידודין.
התמונה היתה ברורה , כאילו בתוך סרט היתה.








2. מבצע בג'נין 
זרזיפי גשם של תחילת חורף נפלו לארץ והרטיבו את השבילים המוליכים אל כוון חדר המבצעים. הרוח הקרה שנשבה והתדפקה על החלונות, כלל לא השפיעה על צוות הלוחמים אשר ישבו בחדר המבצעים המרווח והנאה. 

מפינתו הפיק המזגן אוויר חם ונעים . עוד עשרים דקות , בשעה עשר , אמור מפקד היחידה לאשר לצוות ערן את תוכניתו. והתוכנית חייבת להצליח.
ובינתיים היה סרן ערן מהורהר במחשבות, מביט בפניהם של לוחמי צוותו וסוקר אותם אחד אחד.
״אך,איזה חבר׳ה, אנשים אחד אחד, ואני סומך עליהם בעיניים עצומות " כך חשב ערן לעצמו.
חמישה עשר לוחמים היו איתו בצוות. איתם החל את מסלול הטירונות לפני כשנתיים וחצי'איתם יצא למבצעים פשוטים וביצעו מעצרים.
וכאשר קיבל על עצמו לפני כשנה את מבצע לכידתו של מחמוד שריף, כינסם בחדרו. "אנו יוצאים לסיפור האמיתי, לא עוד מעצר או טיפול במפירי סדר, עלינו ללכוד את מחמוד שריף״ אמר ערן בסבר פנים חמור .
״דעו לכם , צוות ערן , כי זהו המבחן האמיתי לצוות, והתוכנית היא .."
והם לכדו אותו כאשר היה בדרכו להכין מטען חבלה, מטען אשר עתיד היה לפגוע בחיי חפים מפשע . 
הם עשו זאת במקצועיות רבה, שעות וימים של אימונים הכינו אותם לתפקיד. 
רק כאשר לא הגיע מחמוד שריף לראש החוליה לתדרוך, וגם מדירת הסתרים לא הגיע כל סימן, הבינו במפקדת הארגון ברמאללה כי ישנה בעיה. לא רחק הזמן עד שנודע, כי מחמוד שריף נמצא בכלא הישראלי. 

״עבר זמן מאז, אומנם רק שנה , אך איזו שנה . כמה תפיסות היו , כמה מחבלים לא הצליחו להשלים את עבודתם, כמה חיי אדם נחסכו בזכות החברה האלה״. 

ערן היה ממשיך במסע הדמיונות אלמלא יד מחוספסת וחזקה טפחה על שכמו והוציאה אותו מהריכוז העמוק בו נמצא .

"מה קורה  ערן?" שאל ניב , מפקד הפלוגה .
"הכל בסדר " השיב ערן .
"אתה נראה לי משום מה מהורהר . משהו מטריד אותך? " הקשה ניב.
ערן חייך.
״תשמע יא שמוק ", קרא בלחש ניב והתקרב אל אוזנו של ערן . 
"עוד שבועיים ואתה ציפור דרור, עוד שבועיים מסיבת הסיום, ואוטוטו אחינו היקר מסתובב בשאנז - אליזה 'עם צרפתייה בלונדינית תלויה על הזרוע". 
ערן שוב חייך . 
הוא ידע על מה ניב דיבר, לאחר שנתיים בקבע, הוא יוצא לקורס מאבטחים בחודש הבא.
בסיומו של הקורס יעבוד כמאבטח בשגרירות הישראלית בפריז.
"הקשב" קריאה רמה חתכה את האוויר , וכל הנוכחים בחדר המבצעים נמתחו לאחור. 
"חופשי" איציק מפקד היחידה , נכנס בדיוק בזמן.

דיוק זה מה שאיציק אהב , דיוק זה מה שהוא דרש תמיד בשגרה ובמבצעים.
איציק התיישב בכורסא שליד השולחן , לאחר שפשט את מעילו הנוטף טיפות גשם . 
״כן בבקשה, אני איתכם " קולו עמוק , חיתוך דיבור ברור , עיניו כחולות ושיער ראשו דליל, כל אלה היוו לאיציק מראה של גבר מרשים.
ערן ניגש למקרן השקפים והניח את השקף הראשון. 
הוא לא היה חדש בעסק הזה,כבר פעמים רבות הוא אישר תוכניות לפעילות.
תוכנית זו גובשה יחד עם מפקד הפלוגה ועם קצין המבצעים של היחידה .

"המפקד, זוהי התוכנית שלנו. הצוות שיצא לפעולה מונה חמישה עשר לוחמים" החל ערך להציג את תוכניתו , תוך שהוא שם שקף אשר הציג מלמעלה את הבית. 
"בבית שתי דלתות, דלת אחורית ודלת קדמית. את דרכי הגישה לדלת האחורית יחסמו בשארי וניסים, ואת הדלת הקדמית יחסמו ממן ושפר. הצד המזרחי יאובטח ע"י שני לוחמים - איתי ואלפסי , ואילו את הצד המערבי יחסמו לוי חיים וקאשי.
על הרכבים ינהגו דניאלי ומתי ועוד שני נהגים מצוות שאול שהשתתפו בהכנות עימנו.
כולם מצויידים בכלי נשק עם משתיק קול והם יהיו לבושים בגדים אזרחיים.
לתוך הדירה נכנס אני ועידו הסגן שלי , יוסי מזרחי , ביטון, ואורן כהן. בדירה שלושה חדרים"  אמר ערן ותוך כדי כך החליף את השקפים והציג שקף אשר שורטט ידנית, והציג את מבנה הבית פנימה ממבט על. 

"בחדר זה" אמר ערן , והצביע על הקטע המדובר בסמן לייזר אשר מיקד את כל הנוכחים. 
"בחדר זה ישנים ההורים ", אמר והעביר את הסמן למקטע אחר בשקף .
"בחדר זה ", אמר ערן , והחל לסמן בלייזר בעיגולים הולכים וקטנים
"בחדר זה ישן המנוול ", סינן ערן את המילה האחרונה . 

"כמובן,כאשר הוא מגיע הביתה לשינה". ואיציק המפקד ידע בדיוק על מה ערן דיבר, ועל מה ולמה סינן ערן מפיו את מילת הגנאי שהגיעה גם הגיעה לאיש.
"ובחדר הזה ישנות שתי אחיותיו - אחת בת ארבע עשרה והשניה היא אחותו הבכורה" המשיך ערן . 
״אנו מכתרים את האזור מצירים אלה" אמר והצביע על מפה שהיתה תלויה על הקיר.
"הכיתור יהיה באחריות צוות שאול, וחפ״ק אחורי ישב בגבעה הזו", אמר ערן, והצביע על מיקום שליטתו של המפקד על כל ההצגה . ערן המשיך ופרט את התוכנית , הציג את נקודות התורפה ואת התשובות אשר היו מוכנות לכל תרחיש אפשרי. 

״ועל פי המידע שמסר השב״כ , הבחור נמצא בתוך הבית מאז אתמול וטרם יצא משם ". סיים ערן את התוכנית , והישיר מבט אל איציק , מפקד היחידה.
 "או - קיי " אמר איציק, ותוך כדי כך הניח את כף ידו על השולחן בטפיחה קלה. 

"למישהו יש משהו להוסיף לפני שאני מסכם?" שאל . 

"טוב אנשים , יפה , התוכנית מבחינתי מאושרת, ערן , אתה וניב עם התוכנית על הרכב שלי בעוד חצי שעה , ואנו נוסעים להציג אותה לאלוף הפיקוד. אם הוא יאשר את הפעולה, היא תבוצע הלילה שעתיים לאחר חצות" אמר.".

יום סגרירי ואפור, ליווה אותם במכונית בדרכם אל אלוף הפיקוד. 
כל אחד מהם היה שקוע בהרהורים בעת שהרכב עשה דרכו . 

״ערן״ חתך איציק את השקט , וריכז את תשומת לבם של הנוכחים ברכב ״ערן , מה דעתך לדחות את קורס המאבטחים בשנה ולחתום עוד שנה ? אנו פה , ביחידה,זקוקים לך " עשה איציק נסיון אחרון לשכנע את ערן .
"אינני רוצה ללחוץ ביום כזה, בטח ובטח זמן קצר לפני הפעולה, אך גם אם תתעקש על תשובה שלילית, אקבלה" אמר איציק. 

״טוב תראה , זה באמת לא הזמן , המפקד " ענה ערן . ״גם לא נראה לי . אני רוצה לשנות כיוון בחיים , לראות עולם,לעבוד , ללמוד , ובעתיד גם להקים משפחה " . 
״רצונו של האדם הוא כבודו " סיכם איציק , מפקד היחידה  ולא יסף. 

האלוף אישר את התוכנית , שלח מבט חם אל ערן לפני יציאתם ואמר. 

״ערן, אני אמצא בחפ"ק , ואני סומך עליך ועל הצוות ". 

ערן יצא ממשרד האלוף תוך הצדעה .

גם בדרך חזרה שתקו שלושתם , כאשר כל אחד מהרהר לעצמו .

איציק החנה את הרכב במגרש החנייה תוך שהוא מפטיר. " עשו הכנות אחרונות, המסדר שלי נקבע לשעה שתיים״.

ניב וערן נכנסו למגורי הצוות ומצאו את הלוחמים בודקים את הציוד , הנשק והתחמושת .

" מה קורה,קאשי " ? שאל ערן את קאשי מפקד החוליה . 

״הכל עשר, מוכן ומזומן לפקודתך, המפקד" ענה קאשי תוך שהוא מעלה את טון דיבורו במילה המפקד, לאות הלצה והערכה . 

"דיר באלאק מהשטויות, קאשי ", ענה ערן " ובלי המפקד , דיר באלאק".

קאשי חייך . 

"ואצלך, אלפסי,הכל מוכן ? ".

״כן , מוכן ", ענה אלפסי .

"טוב חבר'ה, תקשיבו " אמר ערן  " תהיו מוכנים בשעה שלוש עשרה ארבעים וחמש למסדר מפקד היחידה ".

"לאחר המסדר - מנוחה, ובאחת ושלושים לאחר חצות תזוזה, יש ?" סיים ערן . 

כח הלוחמים של ערן היה מוכן לתזוזה בזמן .

"הלאה חבר'ה " כינס ערן את צוותו וכל הצוות התכנס באחת ליד אחד מרכבי המרצדס לטקס הקבוע לפני כל פעולה . הלוחמים במרכז המעגל שמו את יד ימינם על היד השניה כמו שחקני כדורסל לפני משחק .

אלא שכאן זה לא היה סתם משחק , אלא משחק לחיים ולמוות 

"חבר'ה , מפקד היחידה מייד יגיע , הוא רוצה לומר לנו מספר מילים לפני היציאה״ פנה ערן ללוחמיו.

"ומילה לפני שזזים " המשיך ערן.

"זוהי הפעולה האחרונה שלי , בואו נרביץ פעולה כמו שכתוב בספר ". 

דמותו התמירה של איציק, מפקד היחידה הופיעה בשביל המוביל מכיוון הלשכה.


"חברים"  דיבר אליהם איציק בצורה נטולת דיסטנס "חברים , שימו לב, עיני כולם נשואות אליכם ולא בכדי. האיש שאתם הולכים לתפוס, ואני מדגיש לתפוס ולא להרוג , כי האיש הזה הוא מאגר מידע עצום. האיש הזה גרם נזק כבד לעם ישראל , משפחות שלמות נהרסו , ילדים חפים מפשע נהרגו , ואחרים נשארו יתומים , והכל , הכל בגלל המחבל הזה ".

 סמוך לשעה היעודה הגיע הכח לחורש , כמאה וחמישים מטר מביתו של מוחמד חוסיין. 

אנשי הכח ירדו בצורה חרישית , כובעי גרב לראשם , אוזניות תחובות באוזנם ודיבורית משתלשלת וצמודה לחולצתם של מפקדי החוליות . 


על פניהם של ערן , עידו ומפקדי החוליות מכשיר לראיית לילה אשר הודק לפנים כמו מסיכה ונצמד שם ברצועת עור מותאמת. 

ערן התאים את כוון מכשיר ראיית הלילה לעינו ובחן את השטח , שהיה נקי .

״בשארי, חיפוי מימין" לחש ערן לאוזניה .

"רות " . 

”שפר, ריצה חרישית עד לעץ הגבוה " שפר הגיע לעץ בריצה מהירה,ירד וחיפה.

"אלפסי, שים לב מימין״ לחש ערן 

"אני חוצה את הכביש, אחריי , ביטון וניסים , עידו סוגר. בשארי , כנוס אלינו במהירות " סיים ערן את דבריו. 

כמו דמויות נעו הכוחות במהירות בחשיכה.

הבית עמד בקצה הרחוב, מוקף עצי זית וגינה, אשר בה גפן משתרגת תלויה על עמודים מאולתרים. 

אנשי הצוות של ערן עבדו כמו רובוטים. כל חוליה ידעה את תפקידה ומיקומה. 

אלפסי ואיתי התמקמו מול החלונות, בצד המזרחי אחרי לול עופות ישן  תוך שהם נשכבים . 

"קבל צנון "לחש אלפסי לאוזניה, אות להתמקמות . 

"צנון "לחש גם קאשי ובהמשך לחש גם בשארי את אות הקריאה כשהתמקם".

"יפה " חשב ערן, "הכל הלך טוב עד עכשיו , שרק יימשך כך " אמר לעצמו , תוך שהוא מרים עיניו למרום בתחינה סמויה. 

" צנון" , לחש תוך שהוא משדר לאיציק , מפקד היחידה . 

" יפה " ענה איציק שישב בחפ"ק יחד עם אלוף הפיקוד." המשך".

ערן קרב בזחילה ונעצר כעשרה מטרים מהדלת . 

"בוא " קרא לעידו.

עידו בא מהכיוון הנגדי בזחילה ונשכב ניצב לערן . 

״קדימה , מזרחי " לחש ערן . 

מזרחי קרב בריצה שפופה אל הדלת. אחריו בריצה - ביטון , כשמפתח מסוג  'מסטר' בידו.


ביטון התקרב לדלת, ושניהם כרעו על ברכיהם ליד - הדלת.

ביטון החדיר בשקט את מפתח ה'מסטר' לחור המנעול וסובב את המפתח. אגלי זיעה בצבצו ברקותיו .


"אלוהים , שיפתח" חשב ביטון . 

ערן ידע, פריצה רועשת עלולה להקפיץ אנשים לא רצויים , דבר שעלול להתפתח לקרב מקומי. 

ביטון סובב חרש חרש את המפתח שמאלה.

"בינגו " זה נפתח . 

"פתוח " לחש ותוך כדי כך פתח חרישית את הדלת . 

הם ידעו את מבנה הבית , הם ידעו לאן על כל אחד להגיע . 

"ממן,אתה , עידו ושפר מאבטחים פה למקרים שאורחים יגיעו , ואם נידרש לכם אקרא לכם " לחש ערן לאוזניה . 

הם חדרו אל תוך הבית שהיה שרוי בחשיכה . 

ערן קרב בשקט אל פתח חדרו של חוסיין מוחמד יחד עם יוסי מזרחי.

אורן כהן עמד ליד משקוף הדלת של חדר האחיות . 

ביטון קרב כמו נמר המתכונן לעוט על טרפו, והגיע אל חדרם הסגור של הוריו של חוסיין מוחמד.


ערן ויוסי מזרחי חדרו לחדר החשוך באקדחים שלופים שבהם משתיק קול .

ערן הגיע ראשון למיטתו של חוסיין מוחמד, והצמיד את הקנה עם משחיק הקול אל מצחו. 

יוסי מזרחי לא אחר אחריו, ועט על חוסיין תוך שהוא מצמיד לשפתיו סרט דביק אשר סתם את פיו. 

מוחמד חוסיין נעור בבעתה ורצה לצרוח , אך פיו היה חסום.

כאשר ניסה לשלוח את ידו אל מתחת לכר כדי לשלוף את אקדח ה'לוגר׳ שלו , הקדימו מזרחי שהיה מיומן , והצמיד את ידיו לאזיקים אשר מנעו ממנו לזוז. 

להפתעתם הרבה נרגע מייד חוסיין מוחמד,כאילו שהמתין למעצרו, כי ידע שזה יגיע.

מזרחי העיף מעליו את השמיכה, אחז בזרועו ולחש לאוזנו בעברית.

"קדימה, המשחק שלך נגמר״. 

" בלי שטויות " המשיך ערן ללחוש באוזנו השניה בעברית , כי ידע שמוחמד חוסיין שולט בעברית.

"טעות שלך וההורים שלך יאספו את המוח שלך".

ערן קרא באוזנייה בלחש לנהגי הרכבים להגיע אל פתח הבית . 

הם לא הספיקו להגיע אל מפתן החדר כאשר צרחה פרצה מכיוון חדר האחיות , וכל הבית נעור לפתע. 

ההורים פתחו את הדלת ויצאו בריצה לכוון חדר הבנות . 

ביטון עצר את ההורים בגופו, מונע מהם להגיע אל הסלון.

ערן קלט כי המצב הולך להתדרדר, הוא רץ לחדר האחיות וקלט את התמונה. 

אורן כהן עמד באקדח שלוף מול האחיות.

אחותו הבכורה של חוסיין מוחמד, אשר שמעה רעש מכיוון חדרו של אחיה , הדליקה את נורת הלילה מעל לראשה והבינה את המתרחש. 

היא הספיקה לקום ממיטתה.

 "רוצחים", פשיסטים " צרחה בעברית , ״תעופו מכאן ".


 ערן לקח את העניינים לידיים.

"צא ועזור למזרחי להטיס אותו לרכב , אני אטפל בה " אמר לאורן כהן.

מכיוון חדר האם עלו צרחות בערבית . 

ערן רצה למנוע מצב של הגעת כוחות עויינים עקב הצעקות שהחלו לעלות לפתע מתוך הבית.


 "להתחיל לצאת " קרא.


אורן כהן ומזרחי כבר היו בתוך הרכב עם מוחמד חוסיין.

עידו קרב בהליכה לאחור עם ערן . בצעדים איטיים הם הלכו לאחור, כשהם צמודים כתף אל כתף , ואקדחיהם שלופים .

ביטון כבר היה ברכב .


ערן הבין שהעסק לפני סיום , ושר על קור רוח למרות המצב העדין.


"כולם לרכבים " לחש לאוזנייה.

למרות שלא ראה את הרכבים, ידע שהם יגיעו בזה אחר זה . 

הוא ידע שכדאי עכשיו לנטוש ולא להמשיך כי המשימה בוצעה. 


לפתע זה קרה . 

בקפיצה נחשונית קרבה אחותו הבכורה של חוסיין אל ערן,הושיטה ידה ותלשה את מכשיר ראיית הלילה שכיסה את עיניו.

והמכשיר נפל לארץ.

ערן התעשת , ובשניה הם עמדו פנים אל פנים במרחק של כעשרה סנטימטרים. 


ערן יכל לחוש את נשימתה, את חום האויר שיצא מפיה והגיע לפניו .


 "רוצח" סיננה מפיה . 

הם עמדו במשך שניה ארוכה זה מול זו תוך שהם בוהים האחד בתוך עיני השנייה.



הלובן בעיניים נראה להם כה קרוב .

״צא״ הגיעה הצעקה באוזניה מכיוונו של איציק מפקד היחידה , שהיה עד לכל המתרחש בעזרת האוזנייה והדיבורית.

"צא עכשיו " עידו תפס אותה בכתפה והדפה , והיא נפלה לאחור. 


ערן התכופף , הרים את מכשיר ראיית הלילה והוא ועידו יצאו ,עלו למרצדס תוך שהוא בודק את כל החוליות , שיצאו מתחום אזור הבית.


ואכן כולם דיווחו באוזניה שהם על הרכבים.

הכוח הגיע אל החפ"ק ,לא הרחק ממפקדת החטיבה, תוך כעשר דקות.

שם המתינו ,נוסף לאלוף ולאיציק , מפקד היחידה , גם אנשי שב"כ שקלטו אליהם את חוסיין מוחמד לחקירה.


"המשימה בוצעה במלואה" פנה האלוף אל הכוח  "אני גאה בכם, דעו שבעקבות המעצר הזה ובזכותכם דם רב לא יישפך "

"לחיים". אמר והרים כוסיות שהוכנו כאשר היה הכוח בתנועה. 




"לחיים" צעקו כל צוות הלוחמים של ערן. איציק קרב אל ערן,חיבקו חייך ואמר . 

”כל הכבוד ערן "

וערן חייך נבוך.

 "הכבוד מגיע לחבר׳ה " ענה.





3. בית המשפט – כתב אישום.

בית הדין בג'נין  שכן במבנה סמוך למחנה הצבאי, לא הרחק מג'נין . 
אפרוריותו של המבנה הבריטי הישן, הטילה מורא ודיכאון, לא רק על הנאשמים אלא גם על מלוויהם, בני משפחתם ואף על הפרקליטים שהיו מתורגלים במשפטים הצבאיים.

בני משפחתו של חוסיין מוחמד ישבו בסככה שלפני המבנה, ממתינים לתחילת המשפט ולכניסתם לאולם. 
המתין שם גם פרקליטו, לבוש חולצה לבנה נוטפת מים מהחום הכבד אשר שרר בסככה. 

הוא היה העורך דין הטוב ביותר בשטחים. הוא כבר ייצג עשרות מחבלים,מפירי סדר, ראשי חוליות וראשי אזורים של ארגוני המחבלים השונים.
הוא,עלי מוסטפא, העו"ד היקר ביותר בשטחים, ומשפחות הנאשמים חסרות האמצעים נאלצו לקחת הלוואות כבדות בשוק השחור ומעשירי השטחים כדי לממן את ההגנה על בניהם.

למחבלים הכבדים ההגנה מומנה ע"י כספים שהגיעו מארגוני המחבלים או מהרשות הפלשתינאית. 
את עלי מוסטפא כלל לא עניין מהיכן מגיע הכסף.
ביתו המפואר ברמאללה, עם בריכת השחייה ושלושת המפלסים, המרצדס המפוארת וג'יפ האיסוזו שבינינו.
היוו עדות לעושרו הרב.
הכסף זרם לכיסו, והוא חש שהוא ראוי לכסף הזה. לא בגלל ההגנה שהגן על מרשיו, זה כלל לא עניין אותו.
בשבילו הגנה על נאשם ברצח היה עוד יום עבודה. מחוץ למקרים שהצטרך להגן על 'כבדים'.
ואחד מהם היה חוסיין מוחמד.
עו"ד עלי מוסטפא ידע כי ייצוג לא ראוי למשפט, של מי שנחשב 'כבד' בעיני הישראלים, הוא עלול למצוא את עצמו עם כדור בראש.
 עו"ד מוסטפא עלי ידע זאת, וכמו לוליין בקרקס הילך על חבל דק, נזהר שלא ליפול. 

הוא ידע, שנפילה משמעותה סוף הסיפור. הוא פתח את תיק העור היוקרתי, הוציא את כתב האישום שנתקבל במשרדו מטעם הפרקליטות הצבאית, והניח את התיק על הספסל הסמוך הכניס את ידיו אל התיק ושלף משם קלסר אדום, בו היו דפים בהם ראשי הפרקים למשפט .

אביו של חוסיין מוחמד קרב אליו בצעדים מהוססים. 
"מה יהיה אדוני?" שאל בערבית . 
״אינני יודע , זה נראה לא טוב"  ענה עלי מוסטפא. 
פניו של אבו חוסיין , אביו של חוסיין מוחמד החווירו .ידיו החלו לרעוד בתגובה לא רצונית, וכולו נוטף זיעה מהחום הכבד. 
עלי מוסטפא המשיך לעלעל בדפיו עת קרב אליהם שוטר מג"ב חובש כומתא ירוקה לראשו , והוא עוטה שכפ"ץ על גופו למניעת דקירות סכינים.
"תעודות בבקשה" פנה אל עו"ד עלי מוסטפא בערבית עילגת. 
״חאדר יא סידי". ענה עו"ד עלי מוסטפא תוך שהוא קם, מושיט את ידו אל כיס חולצתו ושולף משם את תעודתו המזהה. השוטר עיין בתעודות והשיבם לבעליהם. שניהם היו מתורגלים בכך.
חודשים של ריטואל שחזר על עצמו.
ושניהם הכירו בעל פה את כללי המשחק. אביו ואמו של חוסיין מוחמד קמו כאחד לתנועת ראשו של שוטר מג"ב. 
"תעודות" קרא אליהם השוטר בערבית. לא הרחק משם ניצב שוטר נוסף, רובה מסוג מ -16 אחוז בידיו, והוא מתבונן בנעשה ומאבטח את חברו מתקלות לא צפויות. 
הוריו של מוחמד חוסיין ושאר בני המשפחה, אשר קיבלו אישור להיות נוכחים בתחילת המשפט עמדו בשורה חזיתית אל מול שוטר המג"ב. 
היתה שם גם אחותו, דודיו, כעשרים איש ואשה אשר באו לתחילת משפטו של מוחמד חוסיין.
הם הגיעו אל שער הכניסה וקרבו אל שוטרת מג"ב אשר אחזה בידה גלאי מתכות "להסתובב בבקשה" קראה אל העו״ד והעבירה ממרחק מה את גלאי המתכות מאחור ומלפנים. 
היא זיהתה אותו וביקשה ממנו להסביר לנוכחים לנהוג כמוהו ולהסתובב כאשר הם מגיעים אליה.

אולם הדיונים היה אולם ארוך. 
כסא גבוה לשופט הראשי, ושני כסאות נמוכים יותר לשופטי הצד. 
מימינם ישבה חיילת קלדנית, שתפקידה היה להקליד את מהלך המשפו.
שורות שורות של ספסלי עץ ישנים היו מסודרים באולם. 
בני משפחתו של חוסיין מוחמד נכנסו ותפסו את מקומם.
שוטרים ומאבטחים איבטחו את האולם. 

רחש קל עבר באולם עת נכנס הפרקליט מאחת הדלתות הצדדיות, תוך שהוא מניח את תיקו על השולחן שלפניו.
לסרן אמיר אפרת היו כבר משפטים רבים בהם שימש כתובע הצבאי. 
הוא הרים את מבטו ופגש בעו"ד עלי מוסטפא, הם הכירך עוד לפני כן.
במשפטים רבים עמדו שניהם משני צידי המתרס, ויצרו ביניהם עם הזמן מעין מערכת של יחסים. 
"מה שלומך? " שאל אמיר . 
״טוב תודה, ואיך אצלך?" שאל עו"ד מוסטפא.
"מצויין ". 
״נו , אשתך ילדה?" שאל עו"ד מוסטפא.
"כן נולדה לי בת – עדי". 
"מברוק מברוק,מתי ?"
"לפני חודש".
 "סחתיין" אמר עו"ד מוסטפא.
הם יכלו להמשיך בשיחה החברית,אך לפתע רחש עבר בקהל.
הם הפסיקו מייד את שיחתם והפנו את מבטם לכניסה הצדדית. 
שוטרים צבאיים הקיפו את חוסיין מוחמד שהתקדם בצעדים איטיים, בשל האזיקים שהיו על רגליו וידיו. 
צעקה נפלטה מפיה של אימו, אך מיד הליטה את פיה בכף ידה ודמעות הציפו את עיניה. 
דמעות נקוו גם בקצות עיניה של אחותו הבכורה סוראייה מוחמד, לאחר שהציצה לעבר אמה הבוכייה.
מיד עם ישיבתו של חוסיין על ספסל הנאשמים,תוך שהוא מגניב מבט אל בני משפחתו, אל הוריו, אל אחותו הבכורה, חתכה לפתע קריאה את האוויר. 
"בית המשפט".
כל הקהל קם על רגליו.
את הקריאה קרא המתורגמן, שהיה חייל דרוזי שחום עור מהכפר חורפיש. 

אל האולם נכנסו השופטים.
השופט המרכזי,סא"ל אופיר ברעם ומצידיו שני שופטי הצד. 
קצינים בדרגת רס"ן.
מתח ואווירה טעונה שררו באולם, כולם חשו בכך. למרות שהיה זה רק תחילתו של המשפט, השלב הראשוני של זיהוי הנאשם והקראת כתבי האישום.
כולם ידעו שהמשפט יימשך זמן רב. השופט ברעם ישב בכבדות על כסאו. 
הוא היה עב כרס, וזיעה בצבצח ברקותיו.
שופטי הצד המתינו עד לישיבתו של השופט ברעם, ואחריו התיישבו גם הם בכסאותיהם. 
״נא לשבת" אמר תוך שהוא מסמן בידו.
 "נא לשבת" החרה מיד אחריו המתורגמן בערבית.
כולם התיישבו.
סא"ל השופט ברעם, פתח את תיק הקרטון החום שבתוכו היה כתב האישום , עלעל בדפים והחל להקריא. 
"תיק 8315/98 מדינת ישראל נגד מוחמד חוסיין מרח ' צאלח א - דין 831 בג'נין". המתורגמן קרא בקול רם ובעמידה את דברי השופט בערבית.
השופט ברעם פנה אל מוחמד חוסיין .
 "גש לדוכן העדים".
מוחמד חוסיין קרב אל דוכן העדים כשהוא מלווה בשני שוטרים צבאיים, מרשו קרב לדוכן גם הוא. 
"האם אתה הוא מוחמד חוסיין מרח' צאלח א - דין 831 בג'נין ?"  שאל השופט ברעם. 
״כן״, השיב מוחמד חוסיין.

המתורגמן תרגם את דברי השופט ואת תשובתו של מוחמד חוסיין , למרות שחוסיין מוחמד ידע עברית.
״עליך להישבע כמוסלמי על הקוראן" אמר השופט.
 "הנח ידך הימנית על ספר הקוראן , ואמור, אני נשבע לומר את האמת , את כל האמת ורק את האמת". מוחמד חוסיין חזר אחרי השופט בערבית בקול רפה. המתורגמן תרגם את דבריו לעברית.

השופט ברעם החל להקריא את כתב האישום. 
"מדינת ישראל נגד מוחמד חוסיין מג'נין, נגדך תלויים ועומדים 18 כתבי אישום בעוון ... " והוא החל לפרט את כתבי האישום אחד אחרי השני. 
מתוך כתבי האישום עלתה תמונה מזעזעת של רוצח חסר מעצורים, של מנהיג אשר לא בחל בשום אמצעי כדי לזרוע הרג והרס. 

מתוך כתב האישום נודע לנוכחים, כי הנאשם חוסיין מוחמד שלח שלושה מפגעים, לפוצץ את עצמם בירושלים,
ועוד 4 מפגעים בתל אביב. 
מתוך כתבי האישום עלה גם, כי הנאשם שעמד בראש חולייה, ביצע שבעה מארבי ירי לעבר מכוניות ישראליות חולפות.
עוד עלה מתוך כתבי האישום, כי מוחמד חוסיין חיסל במו ידיו שני פלשתינאים, אשר נחשדו על ידו כמשתפי פעולה עם ישראל.
 כתבי האישום הכילו רצח של ישראלי אשר חדר בטעות לג'נין מכיוון צומת מגידו נתפס ע"י החולייה הועבר למוחמד חוסיין, והאחרון ירה בראשו ללא רחמים.
מתוך כתבי האישום, שהקריא השופט סא"ל ברעם אופיר, עלתה תמונה מזוויעה של פיגועים אשר בוצעו בתוך מסעדה בירושלים, ילדים קטנים חפים מפשע שנרצחו, ילדים אשר נותרו יתומים, ורבים רבים אשר נשארו עם צלקות בגופם ובנפשם לכל ימי חייהם. 
אנשים אשר לא יראו עוד אור יום, עקב אובדן ראייה כתוצאה מהפיצוץ. 
נשים וגברים אשר ישארו נכים לכל ימי חייהם. 
השופט אופיר ברעם המשיך להקריא במשך כשלוש שעות את כתבי האישום אחד אחר השני.

עם סיום על כתב אישום נשאל הנאשם. "מודה?".
״אינני מודה" השיב מוחמד חוסיין.
והמתורגמן תרגם כל משפט, כל תו, כל מילה, והשתדל להתאים את טון דיבורו כטון דיבורם של השופט ושל מוחמד חוסיין. 
לקראת השעה אחת אחר הצהריים פנה השופט בלחישה לשופט הצד. 
״מה דעתכם שנעשה הפסקה ונצא לאכול צהריים ?".
שופט הצד הנהן בראשו לחיוב.
השופט ברעם קרא בקול. "שעה וחצי הפסקה ניפגש שוב בשעה שתיים וחצי".
"בית המשפט" קרא המתורגמן. 
השופטים קמו ויצאו בשורה חזיתית, אל החדר הסמוך לאולם המשפט. 
השוטרים הצבאיים אחזו במוחמד חוסיין והובילוהו אל חדר העצירים.
לפני יציאתו את אולם המשפט הפנה את ראשו אל עבר בני משפחתו וצעק בערבית. 
"אל תדאגו לי"  אמו קמה ממקומה, אשה בשנות השישים לחייה, עוטה שמלה פרחונית, וכיסוי ראש לבן על ראשה. 
״יא איבני” קראה לעבר בנה.
 "תשמרו על עצמכם" עוד הספיקה לשמוע את בנה, לפני שנדחף החוצה בידי השוטרים הצבאיים.
האם הליטה את פניה אל בין ידיה ופרצה בבכי תמרורים. 
ביתה הבכורה סוראייה אחזה ביד אמה וניסתה להרגיעה שתחדל מן הדמעות. ״די,אמא די " אמרה אל אמה.
 ״בכי לא יעזור, אנחנו חייבים להישאר חזקים".
גם סוראייה וגם אבו חוסיין ביקשו ממנה לא להגיע. 
הם ידעו כי המשפט יכאיב לה, רק פחות משנה עברה מאז ביצעה את ניתוח המעקפים בלבה. אבו חוסיין יצא מאולם המשפט, קרב אל שוטר מג"ב שעמד בכניסה לאולם כשנשקו מכוון כלפי פנים.

"אדוני החייל" , פנה אל שוטר מג"ב בעברית עילגת.
 "אישה שלי לא מרגישה טוף, אני מפקש לקנות לה קולה בבקשה".
"בבקשה" ענה השוטר.
אבו חוסיין הגיש פחיות קולה קרות לאשתו ובתו, ואחת הגיש לעו"ד עלי מוסטפא.
"שוקרן " אמר עו"ד מוסטפא. 
אבו חוסיין ניסה להיתלות בכל קרש הצלה אפשרי כדי להציל את בנ.
הוא החל לקלוט את העובדה, שבנו אותו ייעד ללימודי רפואה א משפטים, הפך להיות מחבל מבוקש. 
"המצב לא טוב?" שאל חלושות את עו"ד מוסטפא .
"בשם אללה הרחמן והרחום יהיה טוב".
אמר והרים את עיניו למרום.
"זה מה שנשאר, אני חושב " אמר עו"ד מוסטפא בהתכוונו לתפילה.
האחות סוראייה מוחמד קרבה אל אביה והספיקה לשמוע את סוף השיחה. 
פניה התכרכמו.
היא אהבה מאוד את אחיה, אך סלדה מן הדרך בה בחר, דרך הטרור והפיגועים. היא לא ידעה בדיוק במה עוסק אחיה.
היא רק ידעה כי הוא נחשב לבכיר בארגוני המחבלים.
למעשה ידעה גם כי אחיה הוסט, נגרר ע"י אחרים.
 "עו"ד מוסטפא, מה לדעתך העונש שיקבל?" שאלה, כאשר עמד לבדו. 
"הישראלים לא יהססו לשלוח אותו למאסר עולם על כל רצח שעשה ". ענה לה בעצב. 
הוא ראה לפניו בחורה נבונה וידע, שכדאי להתחיל לשדר את התוצאות המצופות מן המשפט דרכה. 

עו״ד עלי מוסטפא ידע שטוב לא יצא מן המשפט הזה. 
פניה של סוראייה החווירו, היא אהבה מאוד את אחיה הצעיר.
 "מה אתה אומר? " מלמלה בשפה רפה.
 "כן,יש לחץ גדול של הישראלים להעניש בחומרה מי שנתפס על פיגועים " ענה לה.
סוראייה לא האמינה למשמע אוזניה .

"מה אתה מתכנן לעשות?". שאלה.
 "תראי,אני רוצה להיות גלוי איתך, אם אצליח להציל את אחיך מלשבת עד יומו האחרון בכלא, זה יהיה הישג" הוא דיבר אליה בלחש די קרוב לאוזנה. 
סוראייה הרגישה איך האדמה מסתובבת סביבה, והחלה לאבד את שיווי משקלה. עו"ד מוסטפא תמך בידה.
"תחזיקי מעמד" אמר "תשתי קצת" והגיש לה את פחית הקולה הקרה.
היא ראתה בעיני רוחה את אחיה שעלינו מסתיימים לו בבית הכלא.
אביה שהיה עד להתרחשות, קרב במהירות.
"מה קרה,סוראייה בינתי?" שאל בדאגה.
"הכל בסדר,אל תדאג" מלמלה.
החייל המתורגמן קרב אליהם. 
"להכנס בבקשה".
הם נכנסו וכל אחד תפס את מקומו. 
מיד אחריהם הוכנס חוסיין מוחמד. הוא הגניב אליהם חיוך מעודד. 
"בית המשפט" קרא המתורגמן, וכולם עמדו על רגליהם. 
"נמשיך" אמר השופט ברעם. 
המשפט המשיך,תוך שהשופט פותח את כתבי האישום ומתחיל לקרוא את האישום הראשון לפרטי פרטים. 
ובסיימו להקריא, פנה אל התובע הצבאי ואל הסנגור וסימן להם להתקרב אליו. שניהם קרבו אליו. 
השופט התכופף קמעה אליהם תוך ששופטי הצד מטים את ראשם כלפיו.
"תבדקו אצלכם ביומנים, המשך הדיון יבוצע בשלישי בנובמבר, מסתדר לכם?".
פנה אל שניהם.
 שני עורכי הדין ניגשו אל יומניהם ובדקו את התאריך. 
לשניהם זה הסתדר. 
עו"ד עלי מוסטפא הנהן בראשו לחיוב כלפי השופט , וכך גם התובע הצבאי.
"בית המשפט" קרא החייל המתורגמן, וכל הקהל נעמד על רגליו עד ליציאת השופטים. 
משפחתו של חוסיין מוחמד יצאה בדממה מאולם בית המשפט.
אבו חוסיין פתח את דלת הרכב האחורית בפני אשתו, וסייע בידה להתיישב מאחור. סוראייה תפסה את מקומה במושב ליד אביה. 
הם נסעו לביתם, המרחק היה קצר. 
כל אחד מהם היה שקוע במחשבות. סוראייה נכנסה לחדרה ושכבה על מיטתה , ותוך זמן קצר שקעה בשינה. החלומות היכו בה באחת. היא ראתה פיצוץ , הכל הפך להיות שחור, רעש, המולה וצעקות.
היא ראתה ילד כבן חמש יוצא מן ההריסות כשהוא בוכה וצועק . 
"אמא, אמא " היא ראתה את אמו של הילד שוכנת מתה בין ההריסות והילד קרב אליה, מנער את כתפה וצועק. 
"אמא קומי, כואב לי, יורד לי דם". 
ועוד ראתה בחלומה, נערה כבת חמש עשרה שוכבת מרוטשת, ואיש כבן חמישים רץ וצועק "דנה, איפה את דנה?" היא ראתה לפתע את אחיה, יושב במסעדה, לא הרחק ממקום הפיגוע מחזיק בידו מתג חשמלי.
כל לחיצה של אחיה על המתג החשמלי גרמה לעוד רעש של פיצוץ באוזניה.
והוא יושב כולו ענוג מאושר ומחייך. 
היא ראתה את עצמה קרבה אל אחיה חוסיין וצורחת. 
" למה,למה אתה?" 
"יש לי שליחות, ואני חייב לבצע אותה" ענה לה.
"אבל ההורים רצו שתהיה עו"ד או רופא ולא טרוריסט״ צעקה.
לפתע, מתוך הכאוס, יצא חייל ישראלי קסדה לראשו, נשק בידיו.
הוא קרב אליהם בריצה. 
אחיה חוסיין אחז בידה, ויחד החלו לרוץ בכל כוחם, והחייל בעקבותם, יורה אחריהם. 
תוך כדי ריצה, היא כשלה ונפלה, צועקת אל אחיה.
 ״רוץ , רוץ" היא נשכבה מלוא קומתה על הארץ , והחייל שבעקבותיה הגיע אליה מתנשף ומכוון אליה את נשקו.
היא רואה את החייל כשעיניו רושפות מזעם. 
נשקו היה מכוון לראשה, ולפתע נשמעה יריה.
סוראייה התעוררה בבעתה. 
חזה עלה וירד במהירות, בעקבות קצב נשימותיה המוגבר, ופניה היו מכוסים זיעה קרה. 
היא נעורה מחלום הבלהות שאחז בה. שעות ארוכות של שמיעת תאורים בבית המשפט גרמו לה סירטים וחלומות ביעותים.
היא שפשפה את עיניה כשהערב ירד בחוץ. 
היא הרגישה רע, מסוייטת, חשה מועקה כמו אבן במשקל מאות ק"ג רובצת על חזה. נשימתה כבדה, ראשה הסתחרר. 
היא קמה בכבדות, נעה לכוון המקלחת ותוך כדי הליכה נעצרה מול הארון והושיטה ידה אל ארון הלבנים, שלפה משם תחתון וחזייה נקיים ובגדים להחלפה. 
היא החלה להתפשט, מחשבותיה רצות במוחה ללא הרף. 
החלום המבעית לא מרפה ממנה,יום קשה עבר עליה. 
היא פשטה את חולצתה והורידה את מכנסיה. הושיטה את ידה לאחור , תפסה את אבזם החזייה ושחררה את חזייתה.
היא חושיטה את ידה אל מותניה מכניסה את בהונותיה בין התחתון לגופה החלק והמעוצב כפסל שיש איטלקי, והורידה את תחתוניה. 
היה לה גוף בשל ,שלום, שיערה הגולש נפל על כתפיה, היא היתה תמירה ונחשקת.
היא פתחה את ברז המים החמים ואיזנה אותם עם מים קרים. 
כאשר היו במידה המתאימה נכנסה מתחתם ונתנה למים החמימים לשטוף את מחשבותיה ולנער מעליה את מחשבות הסיוט שהיו לה. 
״זה לא יכול להיות" חשבה "לא יכול להיות, אני צריכה לעשות משהו, היכן הייתי עד עכשיו, איך לא ראיתי מה קורה לאחי, שהפך להיות טרוריסט.
אין זו דרכנו, הדרך שהורי חינכו אותנו היא לא להרוג ילדים או להשאירם יתומים". 

כל הארוע הזה לא בא לה בזמן.
היא אמורה בקרוב להתחיל את לימודיה באוניברסיטת סורבון בפריז.
 לשם כך היא שכרה דירה בפריז והארוע של פריצת החיילים הלבושים אזרחי לביתה, המשפט של אחיה איימו לשבש את תוכניותיה.
הכל התערבב לה בחוסר סדר. 
היא התלבשה,ניגשה אל הטלפון וחייגה את מספרו של עו"ד עלי מוסטפא. 
הוריה ישבו בסלון מתבוננים במעשיה. 
"הלו,שלום עו"ד מוסטפא, מדברת סוראייה, אחותו של מוחמד חוסיין".
 ״כן כן, ודאי זיהיתי אותך מייד, מה שלומכם? " שאל בנימוס.
"תודה,אני צריכה לבקש ממך משהו".
 "כן" אמר לה. 
"יש סיכוי לבקר אצל אחי כדי לראות מה שלומו?".
״כן״שניה לה. "לפי החוק אתם רשאים, התקשרי אלי מחר בשעה עשר בבוקר.
אני אפנה לשלטונות הישראליים ואדאג לאישור הביקור, זו לא צריכה להיות בעיה. אחיך נמצא בכלא מגידו,לא הרחק מכאן".
היא חייכה חיוך מר " כה קרוב וכל כך רחוק" חשבה. 
״או - קיי, אני אתקשר אליך מחר בבוקר". " אין בעיה, שיהיה לך ערב טוב״.
 "תודה גם לך" סיימה והניחה את השפורפרת. 
״אני לא מרגישה טוב" פנתה אל הוריה.
"אני הולכת לישון, לילה טוב".
"למה? בואי תאכלי יא בינתי" אמרה האם. ״לא לא, אינני רעבה " אמרה וסגרה את דלת חדרה אחריה.
היא שכבה במיטתה , שנתה נדדה ורק לקראת השעה אחת אחר חצות נרדמה.



4. השחרור
קרניים ראשונות של הבוקר המפציע, חדרו אל בין חרכי התריס אשר בחדרו של ערן בדירת הוריו, בבניין המגורים המפואר אשר ברח' חיים לבנון ברמת אביב. 
ערן פקח את עיניו, הושיט את ידו השמאלית לפניו ובדק את השעה. 
הוא קפץ כנשוך נחש ממיטתו. 
"מה קרה לי,לעזאזל, איך נרדמתי"חשב.
הוא קם,העיף מעליו את הכיסוי, ומיהר לכוון המקלחת.
כל בני הבית נמו את שנתם. 
שנים של הרגל להשכים קום, גרמו לו לפקוח את עיניו הרבה לפני כולם. 
לפתע נעצר בהליכתו.
"אני ממש דפוק" גער בעצמו.
הרי היום הוא צריך להגיע לבקו"מ כדי להשתחרר, ויש עדיין זמן.
"לעזאזל" ףאמר לעצמו ושב למיטה, מהרהר על דרכו החדשה בחיים.
דרך אשר אמורה להתחיל למעשה היום. שלושה שבועות של חופשה מחכים לו, אחריהם יתחיל את קורס המאבטחים. 

בסיומו יעבור לעבוד כמאבטח בשגרירות ישראל בפריז.
הוא הושיט את ידו אל השידה שבצד המיטה, הרים את השלט והדליק את הטלוויזיה. 
לא היה שום דבר מעניין, הוא עבר בין הערוצים, לבסוף צפה בתוכנית בוקר.

תכונה של בוקר בבית הוציאה את ערן ממיטתו.
נטלי חברתו צריכה להגיע בשעה שבע וחצי. התחושה היתה מוזרה.
זמן רב הוא לא ראה את הבוקר בבית הוריו, את אחיו הקטנים עם תיקי בית הספר  את אביו מתלבט בבחירת צבע העניבה, את אימו מכינה את ארוחת הבוקר המשפחתית.
ערן אהב את מה שראה, למרות שחש געגוע לחייליו, ליחידתו,למפקדיו. 
משפחת גולדברג הסבה לשולחן ארוחת הבוקר העשירה, שהכינה רינה, אימו של ערן.
"אמא,מה קרה?" שאל רון אחיו הצעיר של ערן למראה השולחן העמוס לעייפה.
"מי יכול לגמור את כל האוכל הזה?".
החרה אחריו לירון בן השש.
"מה זאת אומרת? היום ערך שלנו משתחרר מהצבא ומגיע לו אחרי הכל פינוק מאמא שלו" השיבה רינה בעליצות.  "ואני חושבת שגם לנו מגיע אחרי כל השנים של המתח כשאחיכם היה בצבא" , הוסיפה ברצינות.
היא ניגשה אל בנה ערן וחיבקה את כתפו. צלצול האינטרקום חתך את האוויר.
"זו אני"נשמע קולה של נטלי. 
רינה ניגשה לפתוח את הדלת ונטלי נכנסה במלוא קומתה. 
היא היתה מרשימה, שיער בלונד גלש לצווארה, עיניה הירוקות וגופה השחום משיזוף היוו לה מראה מושלם, היא היתה יפהפיה. 
"הו הו, איזה שולחן" קראה נטלי.
״בואי שבי, חיכינו לך " אמרה רינה. 
נטלי התיישבה ליד ערן תוך שהיא נושקת ללחיו.
 "מה שלומך,חמוד שלי?" שאלה.
״מצויין " השיב ערן. 
"קפה?" שאלה רינה את נטלי.
״לא, תודה רינה אני אשתה נס ”. 
״את נוסעת עם ערן לבקו"מ?" שאל דב גולדברג , אביו של ערן.
״לא לא אני אוריד את נטלי באוניברסיטה אסע לבקו"מ,אשתחרר ו ... " ערן לא הספיק לסיים כשנטלי המשיכה. 
״ואז נלך לחגוג באיזו מסעדה בארוחה טובה".
"לבריאות שיהיה לכם"אמר דב.
ערן לא הרגיש בקריצה של דב לנטלי. 
הם סיימו את הארוחה, ערן ונטלי קרבו ליציאה.
 רינה נשקה לערן. "שתהיה לך הצלחה בחיים החדשים" אמרה. 
דב קרב אל ערן גם הוא, לחץ את ידי בנו, חיבק את כתפו ואמר " בהצלחה ערן".

המרחק מביתו של ערן לאוניברסיטה לא היה גדול, ומכוניתה של נטלי גמאה את המרחק בתוך דקות ספורות.
ערן, שנהג ברכב עצר לנטלי ליד שער האוניברסיטה. 
היא החזיקה בפרק ידו, ומשכה אותו אליה אך רגע לפני שגופו נגע בגופה לחשה לאוזנו. 
"ערן נשמתי" לחשה "שיהיה לך המון בהצלחה, אני מאחלת לך מרגע זה חיים שלווים ושקטים, שנים של הגשמת כל משאלותיך ". 
היא קרבה את שפתיה אליו, ושפתיה חתמו את פיו. 
הוא לא הספיק להוציא הגה, לשונה חדרה אל פיו והיא הנחתה את ידו אל עבר ראשה, והוא ליטף את שערה. 
הם נצמדו זה אל זו.
הוא חש את שדיה הנוקשים והגמישים הנענים להיצמדות גופו אליה. 
עוברים ושבים מתבוננים העירו אותם מהרגע האינטימי בו שהו.
נטלי סרקה בידה את שערה. 
"מתי לאסוף אותך? " שאל ערן.
 "שתיים עשרה וחצי, זה בסדר, אני אמתין לך כאן" אמרה. 
"מצויין, אני אהיה בזמן".
ערן הניע את הרכב, פנה בפניה הראשונה ועלה על דרך איילון.
 ממכשיר הרדיו בקע קולו של הזמר אנריקו מסיאס, הזמר הצרפתי יהודי , שאותו העריצה נטלי, בשיר 'ילדי כל העולם'.
ערן הכיר את השיר ופיזם להנאתו.
ערן קרב אל שער הבקו"ם , החנה את הרכב במגרש החנייה וקרב אל הש"ג. 
״כן ?״ שאל הש.ג. 
"למדור שחרורים"
"תעודות בבקשה"
 "כמה מוזר" אמר ערן לעצמו, רק לפני חודש אני הייתי בודק תעודות והיום אני צריך להציג תעודות. 
תהליך השחרור היה קצר משחשב, ותוך חצי שעה היה מחוץ למחנה הבקו"מ, כאשר פנקס המילואים בכיסו, אקט סימלי בדרך לשלב חדש בחיים.

יש לי שעתיים לשרוף עד שנטלי תסיים" אמר לעצמו, ולפתע הבזיק במוחו רעיון. הוא הפנה את הרכב ויצא לכוון מגדלי עזריאלי, משם המשיך עד שהגיע לרח' דיזנגוף. 
הוא החנה את הרכב באחד מהרחובות הצדדיים ונכנס לחנות תכשיטים. 
בחורה נאה בשנות הארבעים לחייה קידמה את פניו בחיוך. 
"שלום, במה אפשר לעזור לך בבקשה?". ״אני מעוניין בענק יפה״ אמר.
 "יש לי פה כל מיני, באיזה סכום אתה מעוניין,מהו טווח המחירים?".
יש לי ענקים שמתחילים במאה דולר , וכאלה של שבע מאות דולר ויותר" אמרה. ״אפשר לראות?" שאל.
 "בבקשה”.
השלישי שהוציאה משך אותו במיוחד.
ענק נוצץ מצרפת כולו ביהלומים וזהב טהור - מרשים.
״זה״הצביע ערן בהחלטיות. 
היא הוציאה את הענק ובדקה את מחירו. ״זה שבע מאות ועשרים דולר, אני יכולה לעשות לך הנחה. המחיר יעלה לך שש מאות ושמונים דולר" אמרה. 
הוא לא נהג להתמקח בחנויות, ובטח לא כאשר ערן לא כאשר מדובר בהפתעה לנטלי.
״מגיע לה אפילו יותר מזה״ חשב לעצמו. "היא ליוותה אותי ברגעים היפים ביחידה שלי, והיא ליוותה אותי ברגעים הקשים שלי, מגיע לה אפילו יותר מזה". 
המוכרת עטפה את הענק והגישה לערן. 
"זהו פתק החלפה למקרה אם תרצה להחליף".
"תודה". ענה,הוא שילם ויצא.
הוא הגיע בדיוק בשתיים עשרה וחצי אל שער האוניברסיטה וראה אותה מתקרבת מכיוון הפקולטה בה למדה.
היא שוחחה עם חברתה. 
הוא הספיק לשמוע את נטלי נפרדת מהחברה לפני שעלתה לרכב.

היא התיישבה בכסאה, כופפה את ראשה לכיוונו ונשקה לו.
"נו,איך היה? " שאלה 
"נחמד בסדר גמור"
"בוא ניסע לאכול משהו, סע לאור יהודה, בא לי שיפודי כבד אווז" אמרה לו.
”אין בעיה״
הוא נסע שוב במסלול הבוקר, ובמחלף שפירים הפנה את הרכב לכיוון אור יהודה. "כאן ימינה" כיוונה נטלי את ערן "סע ישר ותחנה פה".
 הם החנו את הרכב, וחצו את מגרש החנייה בין כלי הרכב החונים לכוון פתח המסעדה.
 "שלום" קידמם המלצר.
"בבקשה אחרי" נטלי הלכה ראשונה, וערן אחריה. 
לפתע נעצר ערן כאילו נבלם על ידי רכבת.
הוא לא האמין למראה עיניו. 
לצידי שולחן ערוך במינים רבים של סלטים ישבו איציק מפקד היחידה, ניב מפקד הפלוגה, יוסי סגן המפקד, והנה בשארי, מזרחי, אלפסי ואיתי, הו, כולם באו להיות איתו. 
בהמשך השולחן ישבו היו גם הוריו, דב ורינה,וכולם, כולם באו לכבדו.
כל חיילי צוותו ומפקדיו.
הוא עבר ביניהם לחץ את ידם לפני שהתיישב. 
איציק, מפקד היחידה, לקח פיקוד על הארוע, קם ואמר.
 "ערן, אני מציע שקודם נאכל ולאחר מכן נעבור לשלב הטקסי  מה אתה אומר?" 
"כמו בפרידות ביחידה שלנו, אבל מי אני, אני רק אורח, הפתעתם אותי לגמרי" הצטנע ערן.
המלצרים אשר המתינו בפינת המסעדה קרבו על פי סימון ידו של איציק.
אחד מהם הביא מגשים עם לאפות ופיתות חמות, ואילו השני עבר ואסף הזמנות למנה עיקרית. 
שפע של סלטים הונח על השולחן, סלט חצילים, סלט מיונז, סלט ירקות חתוך דק - דק, פלפלים חריפים וחמוצים.
צלחות של חומוס ביתי טובה בשמן זית זך עם עלי פטרוזיליה קצוצים דק, ומפוזרים מעל הוגשו לשולחנות יחד עם צלחות עמוקות וגדושות בצ'יפס שחום וחם. 
זמן מה לאחר מכן הגיעו המלצרים עם צלחות המנה העיקרית, סטייקים שחומים, צלעות כבש צעיר, שיפודי פרגיות וכבד אווז. 
מכל טוב הוגש לשולחן,עד שלא היה מקום בשולחן.
לאחר כשעה של ארוחה, כשהמלצרים החלו לפנות את השולחן והגישו קפה ובקלאווה, קם איציק ואמר. 
"טוב חברים" קרא בקולו העמוק.
"התכנסנו היום לחגוג עם ערן את שחרורו מהצבא, ערן שירת ביחידה .." 
איציק החל לפרט באוזני הנוכחים את תפקידיו של ערן, פעולות בהם השתתף ואת תכונותיו החיוביות.
ערן חש נבוך, וכבש את פניו בקרקע. איציק דיבר בשבחו של ערן דקות ארוכות.
ובסיום קרא לערן והעניק מטעם היחידה את הספר על מנהיגות ומנהיגים.
גם בשארי קם ודיבר בשבחו של מפקדם לשעבר.
בשארי סיפר על מבצעים בלבנון שביצעו יחד עם ערן, על לילות שהיו יחד במארבים.
בשארי סיפר גם על קור רוחו של ערן בעת שהסתערו על מחבלים של החיזבאללה וחיסלו 3 מהם ליד מוצב הבופור בלבנון. הוא סיפר על תפיסת מבוקשים בטול כרם ועל אותו לילה ארור בו נפצעו שניים מלוחמי הצוות, וצחי נהרג בהיתקלות ברמאללה.
איך ערן שיקם את הצוות, וכיצד בזכותו המשיכו הלאה. 
"וכאות הוקרה לאהבתנו אותך " סיים בשארי "החלטנו להעניק לך שי צנוע" והם העניקו לו שורה של מתנות ובתוכם סט מזוודות בגדלים שונים.
"זה כדי שתוכל לארוז את חפציך בדרכך החדשה בפריז" אמר בשארי.
אביו ואמו העניקו לו שרשרת ומדליון ׳שובך בשלום׳.
נטלי קמה ופנתה אל ערן.
"יקירי, חמש שנים אנחנו חברים, חמש שנים של דאגה בימים ובלילות. אני מקווה שאהבתנו תימשך לאורך שנים,ושום מכשול לא יקלקל את הרגעים היפים שהיו במחיצתך" אמרה. 
"אני יודעת שאתה יוצא לקורס ארוך, וגם שם, בפריז, זה לא בדיוק נופש לכן אני רוצה שתצא לנופש עכשיו".
היא פתחה את תיקה ושלפה משם מעטפה ומסרה לערן. 
הוא פתח את המעטפה,הביט בה כהלום ברק, והסמיק עד לתנוכי אוזניו.
 זוג כרטיסי טיסה למרסיי בדרום צרפת היו מונחים במעטפה. 
שבוע נופש בריביירה הצרפתית.
נטלי חייכה "זהו סיור שטח להכרת האזור לפני יציאה לפעולה" אמרה וכולם חייכו. ערן פתח את המעטפה. 
חוץ מכרטיסי הטיסה מצא במעטפה את ההזמנות לבתי מלון ורכב שכור.
ערן הפנה את ראשו לכיוון נטלי  הניח את המעטפה על השולחן, אחז את ראשה בידיו והצמיד את שפתיו לשפתיה כנשיקה ארוכה. 
"אני אוהב אותך" לחש לה לקול מחיאות הכפיים של חבריו.
"גם אני" השיבה.
הוא פנה לחבריו " לפני שאני אומר כמה מילים , אני רוצה לומר דבר אחד , אני מאוד מתרגש, כמו שלא הייתי לפני אף פעולה שלנו, ואני צריך לשרותים" אמר לקול צחוקם המתגלגל של חבריו.
הוא הופנה לכיוון השירותים על ידי אחד המלצרים, אך למעשה לא הלך לשם . הוא יצא בדלת האחורית של המסעדה לכיוון הרכב, לקח את הענק שרכש לנטלי וחזר באותה דרך למקומו בשולחן, כשהענק מוטמן היטב בכיסו.
 "תורך לדבר אנחנו ממתינים " אמר איציק מפקד היחידה.
 "למען האמת, אני די מופתע מכל הארוע אבל אני מתאר לעצמי שפטור בלא - כלום אי אפשר" פתח ערן את דבריו והוא החל להודות.
הוא הודה למפקדיו לאיציק ויוסי, לניב. הוא הודה לחיילי הצוות שלו, דיבר אליהם אחד אחד והודה לכל אחד מהם באופן אישי.
ערן פנה להוריו ואמר אליהם. 
"אבא ואמא היקרים , אני רוצה להודות 
לכם מכל הלב על דבר אחד שהוא הכל, על זה שאתם הורי. אין לי מילים להביע את הערכתי העמוקה אליכם".
ערן ניגש להוריו והדביק נשיקה לכל אחד מהם.  
אחר כך חזר למקומו, פנה אל נטלי, ואמר.  
"אחרונה אחרונה ובאמת חביבה" אמר בחיוך "אני רוצה לומר, אני מודה לאל על כך שיש לי אותך".  
"באמת שלא ידעתי על ההפתעה שעשיתם לי, לפיכך אין לי כאן מה להעניק לכל אחד מכם מלבד אהבתי והערכתי, אבל לך נטלי, אני רוצה לתת", והוא מסר לה את הענק.  
היא כמעט התעלפה ולא הצליחה להוציא את הגה מפיה, היא התבלבלה. 
היא לא האמינה למראה עיניה. 
ענק יהלומים מהמם ביופיו.
ערן פנה אל נטלי וענד לה את הענק, זה היה מושלם.  
נטלי נראתה כמו נסיכה, נסיכה מבית מלוכה באירופה.  
כולם מחאו כפיים, ונטלי החזירה לו בנשיקה אוהבת.
היא דמעה בדמעות של התרגשות, כשישבה בכסאה.  
כולם נפרדו לאחר כמחצית השעה נוספת עם חיבוקים וטפיחות הדדיות על שכם.  "שמור על קשר " אמרו לו.   



5. וידוי 
"אתם נוסעים הביתה?" שאלה דינה.
נטלי השיבה, כי עליה להגיע לביתה כדי להתכונן למבחן שיתקיים למחרת. 
"אני אסע הביתה,אתקלח ואסע לבקר את סבא וסבתא" אמר ערן.
ערן נהג בדרכם חזרה. 
"תודה" אמר לה. 
"מגיע לך יותר מזה"השיבה " חוץ מזה שהכל היה משותף לי ולהוריך, הכול”.
 "הפתעת אותי לגמרי,זו באמת היתה הפתעה מושלמת".
"גם אתה הפתעת אותי ערן, לא היית צריך זה בטח עלה לך הון".
"גם לך מגיע יותר מזה, גם לך זה בוודאי עלה הון" הוא היה נבוך.
מסיבת הפתעה כזו עלתה אלפי שקלים ונטלי היא סטודנטית, נכון, לעיתים היא עובדת כדיילת אוויר בחצי משרה בקו לאילת,אבל מהיכן הוציאה סכום כזה?.
הם הגיעו לביתה. 
"אתה לא עולה?” שאלה.
" לא, אני אתקלח בבית ואגיד לבקר את סבי וסבתי,אגיע אליך בערב לאכול איתכם ארוחת ערב".
הם נפרדו בנשיקה ארוכה, לשונה הזריזה רפרפה על שפתו העליונה, נוקשת על מערכת שיניו וגורמת לו זעזוע נעים וגל חום בל יתואר, הוא אהב אותה.

לעת ערב נסע ערן לבית סבתו, וכבר במדרגות עלה בנחיריו ריחם המשכר של תבשיליה לקראת שבת. 
ערן אהב את מאכליה.
"כן?” שמע את קולה של סבתו רחל מעבר לדלת. 
"ערן" צעקת הפתעה נשמעה מפיה של רחל, הדלת נפתחה ודמותה של רחל סבתו עמדה בפתח נופלת על צווארו בנשיקות. 
"חמוד שלי, כל כך התגעגעתי" אמרה סבתא רחל.
ערן החזיר לה בנשיקה על לחיה.
 "מה שלומכם?" שאל  
"מצויין, בוא סבא רואה טלוויזיה".
נחום גולדברג שמע מהכניסה את ההמולה, יצא לראות את המתרחש וראה את ערן.
"ערני" חיוך רחב התפשט על פניו של נחום.
"איך היה?" שאל על שחרורו מהצבא.
"היה בסדר".
"בוא, בוא נשב בסלון" אמר נחום. 
"אני מכינה לך לאכול " אמרה סבתא רחל "לא, לא סבתא, תודה "אני אחרי ארוחה". "צלחת קוסקוס משביעה כדאי לך, טעים" ניסתה רחל שנית.
 "סבתא, אל תעמידי אותי במבחן, אני מלא. מחר, אני מבטיח אגיע לאכול צלחת קוסקוס" אמר. 
סבתא רחל היתה ידועה בקרב בני משפחתה בבישוליה הנהדרים. 
סבא נחום וסבתא רחל היו למעשה שילוב נדיר ויוצא דופן. 
הוא ניצול שואה ממחנות ההשמדה בפולין, אשר התייתם מכל בני משפחתו ואילו רחל עלתה לארץ מתוניס, ישר למעברות של שנות החמישים, יחד עם כל בני משפחתה. 
שנים של חיים משותפים, הערכה וכבוד הדדי, ילדים ונכדים היו מלווים באהבה עצומה. 
ערן התבונן בהם, הוא אהב אותם כל כך. "עזבי את הילד" גער סבא נחום בחיוך, והוציא את ערן ממחשבותיו.
הם ישבו בסלון, עת החלה תוכנית החדשות בטלוויזיה של השעה חמש אחר הצהריים.
ערן שמע את השדר מפרסם את הידיעה, והם האזינו בקשב. 
"היום הותר לפרסום כי יחידה מיוחדת של צ.ה.ל לכדה בעת האחרונה את מוחמד חוסיין בג'נין, אשר היה מבוקש זמן רב בעוון ... " . 
השדר פירט את פעולותיו של מוחמד חוסיין ואז עבר לפרשן הצבאי, אשר תאר את הפעולה , ערן הקשיב.
'כוחות גדולים של צבא בשיתוף טנקים ומסוקים וכוחות חי"ר רבים כיתרו את העיר על מנת ללכוד את המבוקש ..." והוא המשיך ןתאר את הפעולה שהיתה רחוקה מן המציאות. 
ערן חייך לעצמו "מאיפה המציאו את השטויות האלה?" אמר לעצמו. 
"עבודה שלכם?" שאל סבא נחום ישירות.
"כן".
"היית מפקד הפעולה?"
"כן" ערן לא נהג לפרט ולספר על מעשיו בצבא, אך עם סבו זה היה שונה.
בכל זאת הוא מכיר ויודע, שנים של עבודה בשירות הביטחון של המדינה, שנים של שרות צבאי בפעולות מעבר לקווי האוייב בשנותיה הראשונות של המדינה.
כל אלה גרמו לו להבין בעניינים אלה. 
ערן הביט בסבו, איש מבוגר בשנות השבעים לחייו, כיפה לראשו, גופיה לגופו , והוא מעט כחוש. 
והסימן הכחול על הזרוע.
המספר שאי אפשר, ואף אחד גם לא רוצה למחוק.
 32581 המספר הכחול שהנאצים צרבו בבשרו. 
"האיש הזה עבר כל כך הרבה בחיים" חשב ערן לעצמו. 
"איזה חיים קשים, ובכל זאת ולמרות הכל נשאר אדם מאמין". 
לפתע הרצינו פניו של נחום גולדברג והוא פנה אל ערן.
"ערן,אתה יכול להקדיש לי כמה דקות?" שאל נחום.
איזו שאלה,כמה שצריך".
"אני צריך לדבר איתך, אבל לא כאן, בוא נצא" אמר ומיד לבש את חולצתו ולקח את מפתחות הרכב.
 "רחל, אני קופץ עם ערן לכמה דקות, חוזרים ונאכל ארוחת ערב עם ערן" אמר. ערן לא הספיק להתנגד, ודלת הבית נסגרה אחריו. 
הם עלו לרכבו של הסבא ונסעו מס ' דקות.
"מה קרה, סבא?" שאל ערן .
 ”תיכף תדע" מהראיון שברכב בקע קולו של הזמר יהורם גאון שהיה הזמר החביב על נחום גולדברג בשיר 'מגש הכסף'. 
"גם בשירים הוא קשור למדינה" חשב ערן לעצמו.
נחום החנה את הרכב ברחוב צדדי, די קרוב לטיילת בת"א. 
"בוא, נשב באיזה מקום, אני רוצה לספר לך משהו" אמר נחום.
הם נכנסו למסעדה שקטה ברח' צדדי שהיתה כמעט ריקה מסועדים. 
"תראה, ערן" אמר נחום לאחר שהתיישבו. "לא דיברתי עם אף אחד על מה שאני הולך לומר לך עכשיו, ואני לא יודע אם זה מוסרי שאני עושה זאת לך".
ערן נדרך כקפיץ, "במה מדובר סבא?".
"תראה ערן" אמר נחום "אני אתחיל מהסוף, אינני אוהב את הסחור סחור.
ערן, אני חולה, ואפילו חולה מאוד".
ערן הרגיש כאילו פטיש נוחת על ראשו. ״מה קרה, סבא?" שאל בדאגה. 
"לפני כשבועיים עשיתי בדיקות לאחר שלא הרגשתי טוב, ואתמול קרא לי הרופא ואמר לי שיש לי סרטן". 
נחום אמר את המילה האחרונה, וערן חש שהאדמה תחתיו נפערת.
"לא מאמין" לחש
"הוכיתי בהלם" המשיך נחום. 
"הרופא אמר שלאור תוצאות הבדיקות אני צריך להערך לתקופת חיים קשה של טיפולים כימותרפיים קשים ותרופות. למרות הכל התעשתתי מייד.
החלטתי לשלוט גם על המחלה הזו ואני מוכן לקרב הגדול של חיי. אני מניח שבעיני המשפחה הצטיירתי במשך שנים כעמוד התווך, כדמות החזקה והבלתי שבירה והשורדת, אני לא מוכן שאיזו מחלה מטופשת תשבור אותי".
הוא דיבר בנחישות . 
מלצר שהגיע אליהם לקח הזמנה. 
נחום המשיך "לא רציתי לספר לסבתא ולא לאביך, למרות שלא ירחק היום בו אצטרך לספר, ואני כיום נמצא במצב לא מוכר מבחינתי, ולכן קראתי לך. אני יודע שבצבא חיי אדם תלויים היו בך ובהחלטותיך, אני צריך ממך עצה כיצד לנהוג במצבי". 
ערן חש את כובד המשקל המונח על כתפיו.
"תראה , ערני" נחום גולדברג המשיך ללא הפסקה "הייתי בגטו ורשה, נלחמתי במרד כנער כתף לכתף עם מרדכי אנילביץ, ראיתי את כל משפחתי מושפלת ונרצחת עקב היותם יהודים אבי, אמי, אחי ואחותי. רק אני שרדתי את השואה, ברחתי להרים, ושם הייתי עם הפרטיזנים וביצענו פעולות נקמה. עליתי לארץ , שירתתי בצנחנים מעבר לקווי האוייב, וכפי שאתה יודע, שירתתי בשירות הביטחון. כל הזמן היתה לי יכולת להשפיע ולהחליט כאשר זה נגע לאחרים. אבל כשזה נוגע לחיי ואפילו למותי, אין לי את האומץ להחליט, ואני מבקש ממך לעשות בעבורי את השירות, ולספר למשפחה לאביך, לסבתא ולכולם. אני יכול לסמוך רק עליך". 
ערן הופתע מעוצמת הגילוי. 
מעולם, אבל מעולם לא סיפר נחום גולדברג על עברו, ופתאום בתוך דקות סיפר על מסכת חייו. 
"קרה לסבא משהו" אמר ערן לעצמו.
"סבא,אל תדאג,אתה תהיה בסדר" ניסה ערן לעודד, למרות שראה בעיניו משהו רע, משהו שמעולם לא ראה. 
עיניו היו כבויות, חסרות חיים, כאילו שהאמינו במשהו רע שעומד להתרחש. הם יצאו, ערן השאיר את הסכום שבחשבון בתוספת טיפ למלצר.
הם נסעו עד לביתו של נחום גולדברג, וכל הדרך היתה שתיקה.
אף אחד מהם לא ידע מה לומר.
נחום החנה את רכבו וערן נע לכוון רכבו שלו.
"ערן אתה לא בא לאכול ארוחת ערב איתנו?" קרא נחום גולדברג אחריו.
"לא סבא,הבטחתי להוריה של נטלי לבוא, אבוא בהזדמנות אחרת" אמר ונכנס לרכבו. 
ערן נסע לכיוון ביתו, לא מרוכז.
דמעות ניקוו בעיניו.
 "לעזאזל, מה הערך של החיים האלה, אם בשניה הכול יכול להיקטע" חשב ערן לעצמו.
"אוף,איזה יום" נאנח לעצמו,ועלה  למעלית,לא היה לו חשק לכלום. 
ערן חייג בסלולרי לנטלי.
"היי, חמוד שלי" קראה.
 "היי" ענה לה בקול כבוי.
"איפה אתה?" שאלה.
"אני בבית נטלי , אני קצת לא מרגיש טוב אינני יכול להגיע אליך".

"קרה משהו?" שאלה מבוהלת.
"לא, לא הכל בסדר, אני רק רוצה לנוח".
 "אני מייד מגיעה" אמרה.
היא לקחה את הרכב של אביה ויצאה לכיוון ביתו.
ערן פגש את הוריו יושבים בסלון צופים בטלוויזיה.
הוא החליט מייד לפנות לאביו.
"אבא,אני צריך לספר לך משהו". 



6. מפגש בבית הכלא 
האוטובוס התנהל בכבדות. ישבו בו כשלושים אנשים אשר היו בדרכם לביקור יקיריהם בכלא מגידו.
גם סוראייה היתה שם לבדה. היא ואמה קיבלו אישור מהשלטונות בישראל.
אביה לא קיבל אישור, האם לא יכלה לעמוד בביקור. 
חששם של סוראייה והאב על נזק בריאותי שעלול להיגרם לאם, כתוצאה מהביקור, גרם להם לשכנע אותה שלא תיסע לביקור. 
דעתם הייתה שכאשר תתחזק תגיע לביקורים, שהרי הכלא לא רחוק והעו״ד עלי מוסטפא, יכול לארגן אישור פעם בשבועיים.
הם הגיעו למחסום הצבאי ליד הכפר 
'סנדלה' הראו תעודות ואישורים מתאימים לחיילים הישראליים, וקיבלו אישור לעלות לאוטובוס אשר חנה בצד. האוטובוס היה מאובטח ע"י 4 חיילים.
ג'יפ צבאי ליווה את האוטובוס מלפנים, וג'יפ נוסף ליווה אותו מאחור. 
נהג האוטובוס חנה במגרש החנייה הגדול הסמוך לצומת מגידו. 
הם ירדו בזה אחר זה. סוראייה עמדה והתבוננה על הבניין הגדול, השער צבוע בכחול אדום, ולידו עמדו שני שוטרים צבאיים.
שדירת עצי אורן מחטיים  שגזעיהם מסויידים, הובילה אל השג ממגרש החנייה. כביש השדירה היה מתוחם באבנים מסויידות בלבן. 
על חומות הכלא הגבוהות פרוסה היתה גדר תלתלית. 
"מכאן" שוטר צבאי חמוש בנשק הורה להם את הכוון. 
הם הוכנסו לאולם ארוך, שהיה אולם הביקורים. 
האולם נחצה לשני חלקים שווים. 
בחלק האחד ישבו האסירים, ובחלק השני משפחות האסירים. 
מול כל כסא לאסיר היה כסא לבן המשפחה. 
בין שני החלקים הפרידו סורגים צפופים, כך שכל מגע נמנע בין האסיר למבקר. 

שבועיים עברו מאז שיחת הטלפון שלה אל עו״ד עלי מוסטפא, שאכן עמד בדיבורו. 
הם קיבלו את האישור כבר ארבעה ימים לאחר הבקשה.
המבקרים, אנשים מבוגרים ונשים שהיו נשות הכלואים. 
סוראייה המתינה כעשר דקות עת נפתחה הדלת ודרכה הובל אחיה הצעיר, כשהוא כפות באזיקים בידיו וברגליו. 
הוא היה לבוש בחליפת אסירים חומה נעלי ספורט לרגליו, וזקן דליל על פניו. הוא התיישב מולה נבוך, משפיל את מבטו לרצפה, גם היא חיפשה נקודה באוויר להיתלות בה. 
לבסוף נתקלו עיניהם האחד בשניה. 
היא חייכה אליו, הוא החזיר חיוך נבוך.
היא קרבה ראשה אל רשת הברזל ושאלה חלושות. 
"מה שלומך?" 
"טוב" ענה גם הוא חלושות
"פגעו בך?" שאלה בדאגה.
 "מה פתאום?" ענה.
 "יש פה ביקורים של הצלב האדום, הם לא ירצו להסתבך, הכל בסדר" הוא המשיך  "מה שלום אמא?" שאל  "איך היא מרגישה?" 
"אמא בסדר"  
"למה היא לא הגיעה לביקור?" 
"אתה הרי יודע שהיא אחרי ניתוח לב, לא רצינו שתראה אותך במצב הזה, זה יכול להשפיע עליה לרעה". 
"כן, אני יודע" אמר.
סוראייה הרגישה כי היא חייבת לקבל תשובות מאחיה. 
היא לא יכולה לצאת מהביקור הזה ללא תשובות. היא לא יכולה לצאת מבלי להבין מה גרם לאחיה להפוך להיות טרוריסט. הוא הרי יכל ללמוד באוניברסיטת 'ביר - זית' לתואר, ולהפוך להיות בעל תפקיד ברשות הפלשתינאית. 
היא התבוננה בו והוא בה. 
היא ראתה אותו מסמיק עד תנוכי אוזניו, ופניו הופכים להיות אדומים כמו עגבנייה בשלה. 
לבסוף לא התאפקה ופנתה אליו.
"למה, למה חוסיין?, מה קרה לך שהפכת להיות אחד שהורג ילדים? אני לא מבינה, זה לא החינוך שקיבלת מההורים לרצוח ילדים חפים מפשע. אני לא מצליחה להבין אותך" התפרצה סוראייה בסערת רגשות. 
חוסיין מוחמד התבונן בה, ופניו תפסו הבעה שונה, הבעה אותה לא ראתה על פניו מעולם. 
"כאשר אני מבצע פעולה או מתכנן אותה" סינן בלחש  "אני לא חושב על הרג ילדים. האיסלאם עליו גדלנו, אני ואת, אוסר הרג של ילדים נשים וזקנים במלחמה. אבל בקוראן כתוב שמותר להעניש באותה דרך שבה הוענשנו, וילדים שלנו נהרגים כל יום" אמר והמשיך "אני לא מתכוון לוותר או לעצור" המשיך  " אני לא אשקוט ולא אנוח עד שאנקום את מותו של איאד טירווי, את מכירה אותו, הוא היה החבר הכי קרוב שלי. גדלנו יחד, נעצרנו פעם יחד על ידי הרשות הפלשתינאית, ואפילו היינו באותו תא מעצר" הוא דיבר בלחש. "אבל אתה לא יכול כל החיים לנקום בגלל הרצח של איאד" אמרה. "הרי אתה יודע שהישראלים לא יוותרו. על כל פיגוע שלכם הם ינקמו. מה אתה רוצה , שההורים יישארו ללא בנם? מה אתה מצפה, שהילדים הקטנים שלנו ימשיכו בדרכך? הרי אין לזה סוף".
היא הרגישה שאינה מצליחה לשכנעו, והסבריה נתקלים בחומה של אטימות. הוא נשם נשימה ארוכה.
"תראי" אמר לה, "הישראלים לא מעניינים אותי, הנקמה של ישראל לא מפחידה אותי,להיפך, הנקמה של הישראלים רק מגבירה את הרצון בקרב צעירינו להקריב את עצמם. חייל שמפקדו נהרג, בוער בו הצורך לנקמה. וזה לא מפחיד אותנו אלא מחזק אותנו. מחליפים לאחינו שנהרגו יש בלי סוף, והם נולדים מידי יום". הוא נשם נשימה ארוכה,הפסיק רגע ואז המשיך.
"את יודעת שהפיגוע שהיה לפני חודש בחיפה, נעשה על ידי עדנאן תייסיר מג'נין אני שלחתי אותו להיות שהיד. 
כי הוא רצה לנקום על מותו של איאד, והוא בכלל לא היה שייך אלינו. הוא היה שייך לרשות. הוא היה סוהר ברשות, וכאשר ישבנו בכלא של הרשות הם התחברו ותייסיר לא יכול לסבול את הריגתו של חברו איאד , לכן ביקש נקמה ופנה אלינו".
 "והוא בכלל לא היה מהארגון שלך?" שאלה נדהמת.
"לא, ולא רק הוא. כמעט אף אחד מהשהידים אינו איש מן הארגון שלנו. נידאל אבו מחמיד שביצע את הפיגוע בתל אביב , עלי סבאאח שעשה את הפיגוע בקו 18 בירושלים, ועוד רבים, מעולם לא השתייכו אלינו. הם בסך הכל צעירים שהחליטו להילחם בישראל ופנו אלינו. הם ביקשו להיות שהידים". 
עיניו בערו מהתלהבות. 
סוראייה לא האמינה למשמע אוזניה, ועוד יותר לא האמינה עד להיכן הגיע אחיה.
אבל גם לא עיכלה את מה שסיפר לה.
"אתה רוצה לומר לי שלא אתם מגייסים את כל הצעירים שהולכים להתאבד?" שאלה.
הוא הפנה אליה מבט זועף.
"אל תקראי להם צעירים שהולכים להתאבד, קראי להם שהידים " סינן בהתרסה.
היא התעלמה, והוא המשיך "אלינו באים צעירים מהרחוב ומתחננים שנשלח אותם למבצעים בישראל. אנחנו לא יכולים לשלוח את כולם , והבחירה של מי כן יצא ויהיה שהיד נעשית על ידי מפקדי הזרוע הצבאית בקפידה".
"ואתה לא פוחד?". שאלה חרש.
"אני לא פוחד" אמר  
"בתוקף תפקידי נזהרתי עד שעשיתי טעות אחת ושילמתי את המחיר. אבל אני לא פוחד. אני יודע שכל פעיל פלשתיני הפך למטרה בעיני הישראלים, ואני חושב על השהדה 24 שעות ביממה. זאת מלחמה, ואני חלק בלתי נפרד ממנה" אמר.
"אני לא מאמינה למה שאני שומעת מאחי למה נהפכת, למפלצת? אתה מדבר על הרג ורצח כאילו שאתה מדבר על בילוי אחרי הצהריים"אמרה אליו בכעס מסויים. "תראי, אחותי יפת הנפש" אמר בבוז כלפי אחותו. הוא הרגיש שהכעס מתחיל לבעור בו. 
"ההרג אינו תכונה שלנו , יש רגעים שכואב לי על מה שקורה. האיסלאם, כמו שאמרתי לך, מתנגד להרג סתמי, אבל אין לנו ברירה אחרת. הישראלים לא השאירו לנו ברירה מלבד אלימות, הרג, דם ופיגועים. נכון שאחרי מבצע אנחנו מרגישים שהחזרנו חוב מסויים, וישראל קיבלה את התגובה הראויה, אבל זו שמחה מתוך מצוקה, זה לא אומר שאנחנו רוצחים או צמאים לדם".
היתה לו משנה סדורה, והוא הטיף אותה לאחותו.
"לא? אתם לא צמאים לדם! שמעת את התאור של השופט במשפט שלך. למה, חוסיין? למה לרצוח ילד עם אימו ברכב שנוסע לחומו הביתה? ראיתי את החדשות ב- CNN , הפיגוע בחדרה בשבוע שעבר היה מזעזע".
זה לא העבודה שלנו" אמר. "זה משנה? בעצם, זה באמת לא משנה מי מבצע , כל עוד זה משרת את המטרה שלנו. מי מבצע זה טוב רק בשביל האגו". 
"ואם" שאלה בהיסוס, "ומה אם השופט יחליט לגזור עליך ..." אמרה ושתקה. 
"מה? " חייך.
"את רוצה לומר גזר דין מוות?" ?
"כן". 
"נו, אמרתי לך שאני לא פוחד. אני אהיה שהיד, אעלה לשמיים ואזכה לחיי נצח בגן עדן" ענה לה.
"אתה תהרג ולא תגיע לשום שמיים, אני לא יודעת מי הכניס לך את השטויות האלה לראש, אני לא מבינה מה עובר עליך".
פניו האדימו. 
"אל תגידי לעולם מילים של כפירה. זוהי מלחמת קודש".
"מלחמת הקודש שלך רק תגרום לאמא התקף לב ולאבא זקנה מהירה. הייתי מציעה לך להשאיר את כל המלחמות האלה למנהיגים, שהם יטפלו בבעיות". אף אחד לא יטפל בבעיות של העם הפלשתינאי, אנחנו הרחוב, נטפל בהם ולא הרשות הפלשתינאית, והפתרון יהיה בדרך הקשה".
הוא החל להרים את קולו. 
"לא חוסיין, אתה פשוט לא צודק. אל תנסה לפתור סכסוך של מאות שנים בדרך שלך. זה לא הצליח בעבר וזה בטח לא יצליח בדרך שאתה מציע" אמרה לו.
חוסיין מוחמד בשנות פעילותו בארגון הטרור פיתח שיטות מנהיגות שהזכירו את שיטות המאפייה, כאשר לא נענו למרותו או להחלטת המפקדה, הפתרון היה פשוט וחד מבחינתו כדור בראש.

אנשים לא חשבו לסרב או להמרות את פיו של חוסיין מוחמד, הוא היה בר סמכא ובעל השפעה.
גם בשבועיים בהם ישב בכלא מגידו כבר גילה מנהיגות, ואסירים פלשתינאים נאבקו ביניהם על מנת לשמש לו כמשרת אישי. 
הוא שתק והרגיש את הכעס בוער בתוכו. "לא יתכן שיפת הנפש הזאת, שראתה איזו תוכנית בטלוויזיה, שלא מבינה כלום במאבקו של העם הפלשתינאי, תבוא ותטיף לי מוסר. מי היא בכלל, רק בגלל שהיא אחותי היא עדיין חיה. מישהו אחר שהיה מעז להוציא חצי ממה שפיה מפיק שטויות היה מקבל ללא היסוס כדור בראש. מי היא חושבת את עצמה?".
הכעס בער בו, פניו התכרכמו, עיניו בערו מכעס. הוא החל להרגיש את דמו מטפס במעלה ראשו, והחל לחוש כי הוא מאבד שליטה. 
"די לכי" השיחה עלתה לו בכל שלוות הנפש שרק יכל להשיג, אבל עד כאן, בין כל קולות המבקרים, הוא צעק, וקולו נשמע בכל האולם.
"די, חלאס לכי מפה, את משתפת פעולה עם הציונים, את לא מבינה כלום במאבק שלנו, אני לא רוצה לראות אותך, שלא תעזי לבוא לכאן יותר, יא בינת אל כלב".  התקפת הזעם של אחיה הותירה אותה המומה. 
הוא קם בבת אחת מכסאו ודפק בחימה על הסורגים.
עיניו בערו מכעס והיו אדומות. 
"לכי מהר, לכי ואל תבואי יותר , לכי"
הוא צרח ודפק בידו על הסורגים.
סוראייה נבהלה, נרתעה לאחור והחלה לבכות, קולה נשתנק.
"די" בכתה "מספיק, מה קרה לך?" 
"לכי" צרח בקול ועמד על רגליו. 
שני שוטרים צבאיים גברתנים קרבו אליו מאחור, תפסו אותו בידיו והוציאוהו בכוח.
כשהם אוחזים בו בשתי ידיו , אחזוהו תחת בית השחי והשליכוהו לתאו. 
"הביקור נגמר" שוטר צבאי שעמד בצד האולם, הודיע בערבית במערכת הכריזה שבאולם על סיום הביקור. 
סוראייה המשיכה לשבת בכסאה מבועתת כולה, רועדת מפחד, לא מצליחה לעכל את התפרצות הזעם של אחיה.
האנשים החלו לצאת בשקט תוך שהם נפרדים מיקיריהם, והם מביטים עליה.
סוראיה פרצה בבכי תמרורים. 
היא לא יכלה לעצור את בכייה, כופפה את ראשה, שמה את ידה על השולחן ובכתה ללא הפסק.
כל המבקרים כבר יצאו וסוראייה המשיכה לבכות. 
שוטרת צבאית שנחכה בכל הארוע נכמרו רחמיה על סוראייה.
היא ניגשה אליה עם כוס מים קרים.
"שתי" אמרה לסורייה תוך שהיא נוגעת בכתפה.
 סוראיה התרוממה כשישה במגע שבכתב.
"תודה" אמרה בעברית וגמעה מן המים. "אני מצטערת אבל הביקור נגמר". 
סוראיה התבוננה סביבה וראתה כי היא לבדה באולם. 
כן, אני יוצאת, תודה" אמרה בשקט, כשעיניה אדומות מדמעות. 
השוטרת הצבאית ליוותה את סוראייה החוצה.
היא יצאה דרך השביל הראשי ותפסה את מקומה באוטובוס.
היא ניגבה את עיניה בנייר טישיו ששלפה מתיקה.
"מה קרה לי?" הרהרה  "האם האינתיפאדה העבירה אותו על דעתו? אני לא מבינה, זה לא אחי, זה לא האח שאני מכירה"  חשבה לעצמה. 
היא ישבה באוטובוס שנסע לכיוון המחסום בכפר סנדלה. 
היא בהתה בדרך מהחלון. 
הם הגיעו למחסום, היא ירדה אחרונה והמתינה בשקט עד שהגיע תורה , קרבה אל המחסום.
חייל חבוש קסדה ושכפ"ץ לגופו, פנה אליה בערבית. 
"תעודות"  והיא הוציאה את תעודותיה, והגישה אותן לחייל. 
"בבקשה" אמרה לו בעברית.
החייל העיף בה מבט נוסף לאחר שחלפה על פניו .
 "פפ" פלט לעצמו תוך שהוא מביט אל אחוריה. "איזו חתיכה" חשב לעצמו. 
היא חצתה את המחסום,צעדה כארבעים מטרים והגיעה למחסום של המשטרה הפלשתינית.
 גם שם נאלצה להציג את תעודותיה.
היא ראתה במרחק של כחמישים מטרים מהמחסום את רכבו של אביה הממתין לה, והחישה את צעדיה אל כיוון רכבו.

היא מצאה את אביו ממתין לה, היא לא תאמה עימו שעת פגישה. אך ידעה שאביה מאוד דואג לה ועל כן הוא ממתין לה. 
הוא ישב ברכבו מעשן סיגריה ובוהה בזכוכית המכונית. 
סוראייה פתחה את דלת המכונית, נכנסה אל הרכב והתיישבה ליד אביה, אשר סובב את ראשו לכיוונה. 
הוא היה מרוכז במחשבות, ורעש הפתיחה של דלת הרכב הקפיץ אותו. 
הוא נרגע כאשר ראה אותה וחייך אליה
"מה שלומך? איך היה?" שאל.
היא שתקה.
 "מה קרה, סוראייה?" הוא עצר את הרכב בצד, הרים את בלם היד. 
"מה קרה , וראייה?" שאל שנית. 
סוראייה הרגישה מחנק, דמעות הציפו את עיניה. 
"אבא, זה לא יכול להיות" והחלה לבכות. אביה נבהל "מה קרה?" שאל.
היא הסתובבה אליו 
"אבא, חוסיין הפך להיות רוצח, לא מעניין אותו כלום חוץ מהג'יהד  ומה שהוא רוצה בחייו זה רק להיות שהיד".
אביה הביט בה, היא ראתה את העצב בפניו. לא , לא זה מה שהוא ציפה מבנו ומעתידו של בנו. 
היא ראתה את פניו של אביה.
הוא הזדקן מאוד בתקופה האחרונה . סוראייה לא רצתה להוסיף על סבלו, אך הכאב היה חזק והיא פרצה בבכי תמרורים, בכי של התפרקות, בכי ללא מעצורים.
 היא נשענה על כתפו של אביה והדמעות לא נעצרו. 
אביה נבהל מהתפרצות הבכי. 
"מה קרה ,סוראייה שלי?" שאל בקול חלש.
ספרי לאביך, קרה לך משהו אצל אחיך , שאת חושבת את אחיך לרוצח?" 
"כן" , קולה היה חנוק מבכי.
"מה קרה,סוראייה?" שאל בשקט.
 גם הוא סבל בתוך תוכו ממעשיו של בנו.
היא סיפרה לו תוך כדי בכי על הכל.
היא סיפרה לו על הפגישה עם חוסיין, היא סיפרה לו על השיחה הקשה, היא סיפרה על תשובותיו הקשות על רצח ילדים וחפים מפשע. 
היא סיפרה לו גם על התפרצות הזעם של אחיה, על הקללות שקילל אותה, על עיניו האדומות מדם ועל חוסר השליטה העצמית.
אביה השפיל את מבטו. 
היא לא רצתה להזיק לו, ושוב הביטה בפניו חרושי הקמטים מזיקנה ודאגה שנחרשו במצחו לאחרונה. 
היא הושיטה את ידה אל צווארו של אביה וחיבקה אותו.
דמעות עמדו בעיניו. 
הוא הושיט את ידו לבלם היד, שחרר , שילב להילוך והרכב החל לנוע על הכביש לכיוון ביתם. 
שניהם שתקו, אווירה עגומה שררה על שניהם. 
"סוראייה" פנה אליה "אני מבקש ממך אל תספרי לאמא כלום מכל מה שסיפרת לי, אני לא רוצה שזה יגרום לה נזק בריאותי, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתמודדים עם העניין הזה".
הוא דיבר חרש.
 במכשיר הרדיו התנגן לו שיר עצוב שלא הוסיף לאווירה שממילא היתה עגומה.
"כן אבא, אל תדאג, אני לא רוצה שייגרם נזק לאמא. נשתדל לשמור את זה בסוד, למרות שהמשפט עלול להימשך הרבה זמן, ולמעשה כמעט בטוח שהוא ישב בכלא הישראלי כל החיים שלו".
היא דיברה אל אביה, אך למעשה דיברה לעצמה. 
הם הגיעו לביתם, אימה ואחותה הצעירה חיכו לה במרפסת הכניסה לביתם.
האם קרבה אל הרכב במרוצה בעת שאבו חוסיין החנה את הרכב בחנייה.
"מה שלומו?" שאלה את סוראייה עוד לפני שזו הספיקה לפתוח את דלתה. 
"איך הוא מרגיש? עשו לו שם משהו? הוא שאל אותך עלי? מה איתו?".
סוראייה ירדה מהרכב וחייכה אל אמה הבוכייה.
"אמא, הכל בסדר, הייתי אצלו הכל טוב , הוא מרגיש מצויין, והוא שולח לך חיבוקים ונשיקות".
סוראייה לא הסגירה את כל האמת לאימה היא גם לא התכוונה לעשות כך.
"בואי,בואי יא רוחי, בואי תאכלי משהו" אמרה האם.
ארוחת הערב היתה מוכנה מבעוד מועד, שולחן ערוך קידם את פניה של סוראייה ושל אביה. 
האם הניחה על השולחן במהירות צלחת חומוס טרי שהוכן בבית ע"י האם. 
את החומוס פארה כמות גדושה של שמן זית זך, אשר הוסק מעצי הזיתים שבגינת ביתם, זיתים גדולים סדוקים ומוחמצים ברוטב לימון, סלט ירקות דק דק, סלט חצילים, סלט עגבניות ועוד מיני סלטים רבים הניחה האם על השולחן.
סוראייה נטלה ממרכז השולחן פיתה חמה, בצעה אותה לשניים, טבלה בחומוס ואכלה. 
לא היה לה כלל תיאבון, גם לאביה לא היה, אך בהסכמה שבשתיקה הם אילצו את עצמם לאכול כדי לא לחשוף את סערת הרגשות שלהם בפני האם. 
הם לא רצו להוסיף לה על מחלתה.
האם ניגשה לתנור ושלפה קערת אורז עם צנוברים, אותו הניחה על השולחן.
היא לקחה כף ומזגה לביתה. 
צלעות כבש טרי היוו מנה עיקרית מרשימה לארוחה טובה. 
הם סיימו את ארוחתם, סוראייה קמה לפנות את הכלים יחד עם אמה, אך האם סירבה נחרצות.
"שבי  תנוחי, אני אפנה ואשטוף את הכלים ומייד אכין לך כוס קפה טוב".
"אמא, ארוחה מצויינת, תודה" אמרה סוראייה בהיכנסה למטבח.
"לבריאות בינתי, חבל רק שאחיך לא איתנו, היה אוכל ארוחת ערב" נאנחה האם.
 "יהיה טוב, אמא" היא קרבה אל אמה , חיבקה ונשקה ללחייה. 
סוראייה חזרה לסלון, ומצאה את אביה יושב בו מהורהר.
 "שבי בתי, אני רוצה לדבר איתך" אמר. "כן  אבא".
 "תראי אני לא רואה את סוף העניין של אחיך, לא עושה רושם שיהיה גם סוף טוב. אני הולך בהרגשה, שאני מאבד את התקוות שתליתי בחוסיין" הוא דיבר בשקט והמשיך.
"אני לא רוצה גם לאבד את העתיד שלך, אני מבקש שכבר מחר תסיימי את ההכנות ותצאי ללימודים שלך בפריז , שם דבר לא יעמוד בפני הצלחתך, חבל לי שתישארי כאן, את עלולה ליפול ולהפסיד את הכל במערבולת שמתחוללת עכשיו, אני יודע שיהיה לנו קשה בלעדייך לי , לאמך ולאחותך הקטנה, אבל אנחנו נתגבר, אני לא רוצה להקריב אותך על המזבח של אחיך" סיים אביה את דבריו. 
"אבל מה עם אמא,אבא?" שאלה בדאגה "אל תדאגי, אני אדבר אתה עכשיו" האם קרבה, אוחזת בידה מגש ועליו פירות בשלים. היא שבה על עקבותיה כדי לחזור עם מגש כוסות וקנקן קפה, התיישבה ומזגה לשלושתם. 
"תראי עאלייה,הענין הוא כזה" פנה אליה ישירות וסיפר לה הכול על חוסר אמונתו בשובו של בנו, על רצונו ליציאתה המיידית של סוראייה ללימודים בפריז. להפתעתו ולהפתעת סוראייה קיבלה האם את דבריו בהבנה מלאה.
היא פנתה אל בתה שכבשה את פניה ברצפה.
"כן, גם אני רוצה שתצאי ללמוד, שתהיי משהו, אני רוצה שתתרחקי מכל מה שקורה פה" אמרה והמשיכה "יהיה לי קשה, אני יודעת, אבל מה יש לבן אדם, אם לא הרצון שילדיו יגדלו בבטחון ובבריאות, יהיו מחונכים ואנשים טובים.
אני יודעת, שאחיך איכזב אותנו קשות,הוא בחר בדרך שאביך ואני לא מאמינים בה והוא נגרר".
דמעות נקוו בזווית עיניה "סעי בינתי ואלוהים יהיה איתך".
 פרץ של דמעות שטף לפתע את עיניה של עאלייה והיא קמה ונכנסה לחדרה.


7. חופשה בריביירה הצרפתית
נוסעי טיסת 343 של אל - על למרסיי מתבקשים להגיע לשער D9, אני חוזרת"  הקול הרך אשר בקע ממערכת הרמקולים בשדה התעופה ״בן גוריון " סימן לערן ולנטלי כי עליהם להגיע אל כיוון שער היציאה.
הם פסעו יד ביד לכיוון מטוס הבואינג הענק , שהיה צבוע בלבן, ופס כחול מעטרו ומקיפו. 
דיילת חיננית הובילה אותם למקומם. המנועים רעמו ואספו כח לקראת ההמראה, בלמי המטוס השתחררו בבת אחת והבואינג הענק צבר מהירות על המסלול בשדה התעופה בן - גוריון. 
עוד רגע והם יהיו באוויר בדרכם לחופשתם. 
קו החוף של תל אביב הלך ונעלם ככל שטיפס המטוס הענק אל הרקיע, הים התיכון שקט ורוגע היה אלפי רגל מתחתם "ערן" אמרה נטלי "אני מאמינה שיהיה טוב  הסבא שלך הוא אדם חזק מאוד והוא יעבור את המחלה הזו".
"כולי תקווה" אמר ערן, וסיפר לה על תחושותיו הרעות. 
הוא לא הסתיר ממנה דבר, היא ראתה אותו מדוכא כבר ימים מספר , וניסתה לעודדו. 
איי יוון שכנו הרחק מתחתם כמו כתמים הזרועים בים, בעת שהסביר הקברניט במערכת הרמקולים הפנימית במטוס על נתיב הטיסה. 
"מכאן הם נראים ממש יפים" אמרה נטלי לערן עת התבוננו יחד דרך החלון "אך כאשר נמצאים שם, באיי יוון רבים ישנה אווירה מיוחדת". היא ביקרה בכמה מאיי יוון במסגרת עבודתה כדיילת אוויר בשנה שעברה. 
ערן הניח את ראשו על כתפה של נטלי, נוטל את ידה בידו וחש את אצבעותיה.
הוא ראה את העיניים הירוקות היפות, את שיערה הבלונד, את צווארה הארוך והמעוצב כשיש, את הנמשים הבודדים בקצה אפה, הוא הביט בשפתיה הבשלות והרכות, וחש את ריחה המתוק.
ערן הנמיך את מבטו מתחת לפניה של נטלי.
חזייתה השחורה היוותה ניגוד מושלם לעורה המוזהב שהיה מונח על גבי הקימורים העליונים של חזה והתרומם ברכות בוטחת מתוך החזייה השחורה העוטפת אותו. 
הוא רצה בה, הוא אהב אותה. 
הוא נמנם כשעה עד שקולה של הדיילת הראשית הגיע לאוזנו.
“נא להדק חגורות, בעוד זמן קצר ננחת בשדה התעופה במרסיי". 
נטלי טלטלה קלות את כתפו. 
"הגענו ערן" אמרה לו. 
לאחר ביקורת הדרכונים ניגשו וקיבלו את הרכב השכור אשר הוזמן מבעוד מועד. היה זה רכב מסוג סיטרואן 5- C מפואר. הם פסעו אל המכונית, ונסעו משם בקול המיית המנוע החזק שנשא אותם על האוטוסטרדה לעבר העיר ניס אשר בחוף התכלת. 
ערן נפעם מן המראות המדהימים אשר חלפו בעת שמכוניתם דהרה על הכביש רחב המסלולים.
"זה ממש גן עדן עלי אדמות" אמר לנטלי. "נכון" ואכן צוקי הסלעים אשר הזדקרו מן הים משופעים בצמחייה ים תיכונית וטרופית היו כמו תמונה מגלוייה.
ערן עצר את נשימתו בעת שהביט לכוון צפון, וראה את שרשרת ההרים והגבעות המזדקרים, וממול חוף התכלת שנטלי קראה לו כל הזמן ה'קוט ד'אזור' - מרשים. החוף היה גדוש נקיקי סלעים ולשונות ים זעירות הנשלחות אל היבשה. 
"חולות חמימים, כך עושה רושם, בהם ניתן להתבודד ולהשתזף ולחלום בהקיץ" חשב ערן לעצמו, כשעיניו אינן שבעות מן המראות של המים הצלולים שנשקפים בהם סלעים ושוניות. 
הם הגיעו למלונם אשר שכן בטיילת פרומנאד דה אנגלה בניס.
נטלי, כך הסתבר היתה מאוד מאורגנת והכינה מראש את  כל מה שיידרשו לו.
"בונז'ור" קידמה את פניהם פקידת קבלה חיננית.
 "בונז'ור" השיבה נטלי אשר שלטה בשפה הצרפתית.
היא גדלה בצרפת עד גיל שבע, השלב בו החליטו הוריה לעלות ולהשתקע בארץ.
לנטלי היתה משפחת בפריז, והיא ידעה שבקרוב, כאשר ערן יחל בעבודתו בשגרירות ישראל בפריז תוכל לבקרם.
ולכן, כדי שיהיה להם זמן לעצמם ורק לעצמם החליטה על נופש בריביירה. 
"הזמנה שלנו על שם ערן ונטלי גולדברג" אמרה וחייכה. 
מוזר אך נחמד היה לה לקרוא לעצמה בשם משפחתו של ערן. 
"כן בבקשה, החדר מוכן, חדר 721, קומה שביעית בבקשה. המעליות הינן מצד ימין תהנו" חייכה הפקידה.
ערן ונטלי עלו לחדרם , חדר מפואר בסגנון ניאו קלאסי קידם את פניהם.
בקיר בצד המזרחי, וממול בצד המערבי תבליטים דמויי עמודים, אשר בראשם כותרות קורינתיות.
בין שני העמודים גמלון אשר דימה לחדר צורה של מקדש יווני. 
על הקיר מעל המיטה תמונה גדולה העתק אחת מתמונותיו של הצייר סזאן. והמיטה אשר אמורה לשמש כמקדש לחלומותיהם היתה רחבה דייה להלנתם של שלושה אנשים לפחות, מיטה אשר הזכירה את מיטתו של נפוליאון ב'ארמון פונטבלו'.
ערן ניגש והסיט את הוילון. 
נוף פנורמי מרהיב של ים כחול ויכטות המשייטות לאיטן, ומתחתיו נפרשה לכל אורכה הטיילת. 
נטלי קרבה והתבוננה ליד ערן בנוף.
"מדהים" אמר 
"מאוד מרשים" המשיכה אחריו היא הסתובבה אליו והוא אליה. 
מבטה היה מושך, מזמין.
ערן הושיט את ידיו, אחז בצווארה ובראשה,רכן אליה והיא אליו.
הוא חש את הרכות הרוטטת של גופה החם אשר נלחץ אליו. 
הוא נהנה להחזיק את גופה הרך, היא נשמה עמוקות, שדיה הנהדרים גאו והתרוממו כצמד קימורים מזדקרים מבעד לחולצתה הדקה. 
נשיקתה של נטלי הממה בעוצמתה את ערן.
לשונה ריצדה על לשונו מבעירה בו להבת אש אדירה. 
בקלילות מדהימה השילה מעליה את חולצתה ושלפה במהירות את מכנסיה. כך עמדה לפניו בתחתונים ובחזייתה בלבד.
היא היתה משגעת, היה לה גוף בוער, חי, דורש ומבטיח.
עיניהם עברו בתשוקה, ערן השיל מעליו את בגדיו, ומשך מעליה את שארית הבד שהגן על שדיה.
הוא ליטף את הפטמות החומות , מעביר את לשונו שוב ושוב על עורה ועל שיער ערוותה, גורם לה אושר עילאי.
נטלי היתה נכונה לקראתו. 
היא רצתה אותו,היא הישתוקקה לו, כולה רוטטת מהנאה.
הוא בא אל תוכה והתאחד עימה בתשוקה אדירה.
הם נרדמו מחייכים. 
ערן התעורר ראשון והתבונן בה, היא שכבה עירומה, סדין מקופל היה משוך על ברכיה וכתפה.
היא שכבה על המיטה כמו אפרודיטה אלת האהבה.
פניה השלווים היו יפות כמו מלכת יופי . במערומיה היא היתה מדהימה.
"נטלי היא חלומו של כל גבר" והוא היה הזוכה, כך הוא חש.
הוא התכופף ונשק לגופה הערום.
קם ונכנס למקלחת.
הוא התאים את חומם של המים והותיר למים לזרום על גופו, נהנה מהתחושה העילאית.
הוא התנגב ויצא לחדר השינה, נושם אל קרבו את נוכחותה, את הניחוח אשר נדף ממנה. 
נטלי נעורה באיטיות, מחייכת באושר אין קץ
"מתי קמת?" שאלה בפינוק.
"ממש עכשיו, הספקתי להתקלח ולהתלבש".
ערן היה לבוש בטוב טעם, מכנסים בגזרה ספורטיבית, חולצת גולף קצרה היוו לו מראה מרשים.
שריריו בלטו משרוולי החולצה הקצרים.
היא קמה להתקלח, מעיפה מעליה את הסדין. 
"מה התוכנית?" שאל ערן כאשר יצאה נטלי מן המקלחת.
"הכנתי מסלול מעניין" אמרה.
"הערב נצא לטיילת שנמצאת ליד המלון ונאכל באחת המסעדות".
"ומחר?" שאל ערן.
"מחר נלך לראות את גבעת הטירה ואת העיר העתיקה וכמובן שנלך למוזיאון האומנויות היפות. ביום ראשון ניסע לטייל בקאן ולעיר הבשמים גראס, ביום שני ניסע למונקו ונשאיר קצת זמן לים".
"ממש מאורגן" אמר ערן.
ואכן הכל היה מאורגן ומתוכנן.
היא התלבשה, והם יצאו לטיילת בהליכה איטית, מתבוננים באנשים ובחנויות.
הם הגיעו למבנה הקזינו רול. 
"יש פה דיסקוטק בקזינו, בערב ניכנס אם בא לך" אמרה לו. 
"בכיף".
הם המשיכו לטייל מעבר לקזינו והגיעו לגנים מרשימים.
נטלי לא התאפקה, אחזה בידו של ערן וביקשה מהולך רגל בגן שיצלמם.
הם המשיכו לטייל יד ביד משוחררים מדאגה, אוהבים, עד שהגיעו למבנה מפואר ומרשים.
"מעניין מה המבנה הזה?" שאל ערן.
נטלי שאלה הולך רגל שפסע לא הרחק מהם.
"המבנה הזה נקרא ארמון הים התיכון, והוא ארמון הקונגרסים של העיר ניס".
אמרה נטלי לערן.
"יפה" אמר ערן "שימי לב כמה הטיילת הזו מרשימה ויפה בשעת השקיעה".
נטלי התבוננה במדריך העירוני אותו קיבלה בלשכת התיירות העירונית.
"ערני" אמרה אליו תוך שהיא מתבוננת במדריך "אתה יודע שהטיילת הזו נבנתה בשנת 1820, ושימשה כמקום אופנתי לאצולת אירופה בשנים ההם?".
"מעניין" אמר לה.

נטלי קיימה את הבטחתה במלואה. למחרת הם הגיעו לגבעת הטירה משם נשקף נוף פנורמי של העיר.
ערן חיבק את נטלי ומול הנוף המהמם נשק לה ברוך.
 "תודה שהבאת אותי למקומות האלה" , אמר לה.
"חכה,הכול עוד לפנינו".

הם ירדו משם לכיוון העיר העתיקה עד שהגיעו ל'כיכר מאסנה'. תוך שהם מטיילים ומתבוננים בכיכר המרשימה ובפסל הברונזה של ארבעת הסוסים. הם המשיכו לסייר, וכאשר הגיעו לפינת רח' ז'אן ז'ורס.
קריאה יצאה מפיה.
ערן, פלאפל" ערן חייך.
"בואי נאכל מנה פלאפל , מזמן לא אכלתי".
בעל המסעדה היהודי, בירכם בחום, והכין לכבודם פלאפל טרי.
הם טיילו במוזיאון האומנויות היפות , מתרשמים מיצירות מופת של קלוד מונה.
ערן התרשם בעיקר מתמונות נופי חוף התכלת, של הצייר ראול דיפי.
"מדהים, כל כך יפה".  אמר לנטלי. 
הם נסעו לקאן והתבשמו מהעושר שבעיר כוכבי הקולנוע. 
הם נסעו גם לעיירה גראס מתבשמים מריחות הבשמים היוקרתיים עליהם שמעו כל הזמן. 
ערן רכש לנטלי בושם יוקרתי של נינה ריצ'י.
"בשבילך".
"תודה, לא היית צריך".
נשיקה ארוכה איחדה ביניהם.
"אמרתי לך כבר שמגיע לך יותר"
אמר לה.

שמש של בוקר מפנקת חדרה מבעד לווילון הכבד אשר בחדרם, "בוקר טוב, נסיכי".
"בוקר טוב נסיכה" ענה לך בחיוך. 
"אולי תתן לי נשיקת בוקר טוב".
היא נצמדה אליו כשנשק לה, והוא חש בתווי גופה ובעיגולי חמוקיה.
רגע ארוך עבר בטרם ניתק עצמו מעליה, בעת שקמו להתארגנות הבוקר. 
היום נלך לים " אמרה אליו.
"לאחר ארוחת הבוקר".
חוף הים בניס הזכיר לערן את חוף פרישמן בתל אביב.


ערן פרס את מיטות השיזוף, והיא הסירה את בגד החוף שהיה עטוי על גופה מעל הביקיני הכחול אותו לבשה.
"המים צלולים" אמרה "נפלא".
ערן התבונן בה.
היא באמת היתה נפלאה בביקיני הכחול שלבשה. 
היא ניצבה לפניו איתנה, יפהפיה, גופה החטוב ושדיה הזקופים משכו יותר ממבט אחד של הגברים בחוף. 
הם השתכשכו במים, דוושו בסירה, שכרו אופנוע ים ולבסוף שחו להנאתם. 
הם היו במים. 
הוא חיבק אותה, שיערה הרטוב וגופה הלח הדהימו אותו. 
היא היתה כל כך יפה וכה נחשקת בביקיני ובשערה הסתור.
ערן נשק לשפתיה היפות הבשלות שנפשקו לקראתו. 
"ערן לא כאן, אנשים מסתכלים"אמרה לו.
"אפשר לגשת לחדר".
"בבקשה" והם ניגשו לחדרם.
היא היתה חבוקה בזרועותיו רגע ארוך, ושפתיהם נשקו בתאווה. 
ערן נישק אותה לאט לאט, מצמיד את הדופן הפנימית של שפתו העליונה לעור צווארה, ומשמיע קולות של תאווה, ללא חיפזון , תולש את הבד הכחול וניגלו לו שדיה האגסיים אשר העניקו לו תענוג אין קץ.
ידיו מעכו את פיטמותיה החומות שגרמו לזיקורן. 
גופה היה לח ומלוח ממי הים, מרטיט. פיתוליה הטריפו את כל חושיו.
ידיה נשלחו ולפתו את כתפיו החזקות וציפורניה ננעצו מתחת לעורו. 
רגליה פרפרו בעוית , והוא לא הרפה ממנה והמשיך לנשק בעוז את עורה עד שקולה הפך ליבבה של תשוקה ותענוג. הם השתלבו והתאחדו, והיו לגוף אחד ברגע השיא המשכר, רגע שכולו אושר. 




8. קורס מאבטחים
צלצול הטלפון המיוחל הגיע כשבועיים לאחר חזרתו של ערן מצרפת.
"ערן , שלום מדברים ממשרד השקעות פרידמן, עליך להגיע ביום ראשון הקרוב בשעה תשע בבוקר על מנת לדון בהסדרים לגבי תיק ההשקעות שלך".
קולה של הבחורה שדיברה עם ערן היה רך ובוטח באותה מידה "הפגישה תתבצע במשרדנו שברח' בן יהודה בתל אביב".
ערן הכיר את הכתובת, הוא כבר ביקר שם בראיון הקבלה. 
"אני אגיע אלייך, אל תדאגי"  אמר לנטלי.
"הקורס יתבצע באזור, היה לי חבר שביצע את הקורס ויצא כמעט כל ערב".
ערן נפרד מנטלי בנשיקה ארוכה.
הוא התייצב בזמן במשרד ההשקעות פרידמן, שלא היה אלא מח' גיוס והדרכה.
"שלום , בוקר טוב" קידמה את פניו לימור, רכזת ההדרכה.
 "אני מניחה שאתה ערן".
"אכן".
"נמתין מס' דקות עד שיגיעו שני חבר'ה נוספים ואתם תסעו יחד. בינתיים, אפשר להציע לך כוס קפה?" שאלה בחיוך.
"תודה" 
היא הלכה לכיוון המטבחון.
בזמן ההמתנה לכוס הקפה הגיעו שני הבחורים הנוספים.
"שלום,אני מוטי" הציג את עצמו בחור שחרחר בעל מבנה גוף מרשים.
"ואני ליאור" אמר הבחור השני, שהיה שרירי. 
"ואני ערן" הציג ערן את עצמו.
הם התבקשו ע"י לימור להיכנס למשרדו של מר ברעם, מנהל מחלקת ההדרכה.
"שלום רבותי" קידמם ברעם בחיוך.
"אני שלמה ואני מנהל מחלקת ההדרכה".
הוא פירט בפניהם את התוכנית ההכשרה. 
בתחילה יקבלו הדרכות בתחומים המשותפים להם, אימוני נשק, בעיקר מטווחים בלתי פוסקים באקדחים מסוגים שונים ובתת מקלעים מקוצרים, אימונים של קרב מגע, שיעורי מדיטציה, שיעורי עזרה ראשונה, שיעורים בשפות - אנגלית , ספרדית וצרפתית. 
"כל זה יהיה לכולכם יחד. לאחר מכן תקבלו הדרכות שונות" פירט ברעם.
"לשניכם" אמר והצביע על ערן וליאור, אשר היה מתוכנן לשיבוץ באבטחת הקונסוליה בניו - יורק.
"אתם תקבלו גם הדרכות בנושא אבטחת אישיים במצבים שונים כמו בקוקטיילים, בשגרירות , בהרצאות, בראיונות טלביזיונים באירועים ועוד, חוץ מזה" המשיך "יהיו לכם הדרכות לוחמה בשטח בנוי וגם הדרכות לביצוע מעקב אחרי חשודים, וניעור מעקב אחרי האישיות שעליה הנכם אמורים להגן".
"לגביך" אמר ברעם ופנה למוטי ופירט בפניו את ההדרכות אותן יקבל שכן מוטי מיועד היה לקורס מאבטחים במטוסים.
"ועכשיו לדרך, שיהיה לכולם בהצלחה".
הוא קם ולחץ את ידי שלושתם.
"לימור תסביר לכם מה הולך לקרות". רכב מסחרי מרווח חיכה בכניסה למשרדים, הם נסעו לכיוון הרצליה פיתוח. שער חשמלי נפתח בצורה אוטומטית כאשר הגיע הרכב לוילה באחד הרחובות הצדדיים בהרצליה פיתוח. 
וילה מפוארת בעלת שלושה מפלסים על שטח של כשני דונמים קידמה את פניהם. גדר גבוהה הקיפה את שטח המקרקעין של הוילה, ושביל מרוצף הובילם פנימה . בפתח הדלת עמד רוני שחיוך רחב נסוך על פניו באופן תמידי.
"שלום, אני רוני ואני מנהל הקורס שלכם" , אמר ולחץ את ידיהם. 
חיצוניות הדירה לא העידה במאום על פנימיותה.
רוני עשה להם סיור בארבעת החדרים.
בניגוד לדירת מגורים רגילה בה חדרי שינה וחדר עבודה, הדירה שהיתה שייכת לשירות התאפיינה בסגפנות מה, ושימשה למטרות אשר לשמן נרכשה, אמוני הצוערים.
מטבח אמריקאי חדיש, שבתוכו עמלה אישה להכנת ארוחת צהריים.
בחדר שייעודו המקורי היה סלון היו מונחים במערום מזרוני אימון.
"פה אנחנו מבצעים את אימוני קרב מגע" אמר רוני.
בחדר נוסף ארבעה שולחנות, אוזניות תלויות בסך, ובכל שולחן צג מחשב.
"החדר ללימוד שפות", הסביר להם רוני. חדר נוסף קטן וחשוך שימש כחדר מדיטציה.
במפלס העליון קיר מפריד, שכאשר הורד, יצר אולם קטן בו היו מתקני כושר ומכשירי התעמלות החדישים בשוק. 
בחדר הימני ראו שני שקי אגרוף שהשתלשלו מן התקרה.
"את המטווחים אנו נבצע במטווח לא הרחק מראשון לציון, ואת אימוני המעקב אנחנו מבצעים בתוך תל אביב אתם תקבלו משימות, אבל עם בוא הזמן" אמר רוני והמשיך. 
"לגביך" פנה למוטי "ההכשרה הייעודית שלך תבוצע בשדה התעופה בן גוריון עם מדריך  שיחנוך אותך עם בחור נוסף" אמר
"ועכשיו בואו נרד לאכול צהריים, שהכינה לנו הגברת עליזה". 
עליזה נפנתה אליהם בחיוך.
"שלום ילדים"אמרה במבטא מרוקאי כבד. היא היתה הבשלנית מזה שנים רבות והאכילה דורות של מאבטחים, סוכנים ופקידים, אנשי מטה ושטח אכלו ושבעו ממאכליה.
ארוחת צהריים עשירה חיכתה להם בפינת האוכל.
הגב' עליזה באמת פינקה אותם, סלט חצילים מתובל בהתאם ובמידה, פלפלים חריפים מטוגנים, סלט עגבניות מבושל בחריפות מה.
ערן ידע כי שם הסלט נקרא מדבוחה, עוד היה מוגש לפניהם סלט ירקות חי. 
כמנה ראשונה, הגישה להם עליזה דג אמנון ברוטב מזרחי על מצע של פלפל אדום יבש. ובתוספת לחם בית חם אותו אפתה בעצמה.
"תבורכנה ידייך, עליזה" אמר רוני.
"מדהים, ממש טעים" הסכימו עימו ערן וכל השאר.
 "לבריאות" חייכה עליזה כמו אם טובה אל בניה. 
המנה העיקרית לא נפלה ברמתה ממנת הביניים.
תפוחי אדמה אפויים על מצע עשבי רוזמרין, צלי בקר צלוי בגריל במידה המתאימה.
רוני שלף בקבוק יין אדום מסדרת רוזה.
"שבוע מלא כאן, ולא נצליח לזוז" אמר ליאור.
"אל תדאגו, האימונים המפרכים לא ישאירו לכם קלוריה מיותרת" חייך רוני. הם חיבבו אותו.
"מייד אחרי הארוחה אפרט לכם את כל התכנית של הקורס, תוכנית האימונים, שעות, מדריכים וכל מה שאתם צריכים לדעת". הוא מזג יין "ובינתיים, לחיים, ובהצלחה לכם".
עליזה הגישה להם קפה, ורוני פרש בפניהם את תוכנית האימון במשך כשלוש שעות. 
"כל תחילת יום" אמר להם "יחל באימון כושר, את זה נבצע עם דנית מדריכת הכושר שלנו. לאחר ארוחת הצהריים של הגברת עליזה. בחצי היום השני, נבצע את האימונים בקרב מגע ומדיטציה, עזרה ראשונה, לימוד שפות נבצע כאן בדירה. ואילו את אימוני המעקב וניעור מעקב נבצע בתוך תל אביב".
הוא המשיך "את אימוני הירי נבצע במתקן האימונים באזור ראשון לציון". לאחר כשלוש שעות של הסברים אמר רוני "הרכב יחזיר אתכם למשרדים ברח' בן יהודה".
"בוקר טוב" אמרה דנית. 
שיערה השחור אסוף, גופה חתולי, מכנסי אימון מניילון ולגופה גופייה סופגת זיעה מתוחה.
היא לחצה את ידי הבחורים, ותנועת כתפה החלקה והשחומה העמיקה את החריץ שבין קימורי שדיה.
"אני דנית, ואני מדריכת הכושר שלכם. לכל אחד מכם אכין תוכנית אימון אישית. התוכנית תהיה למשך כל הקורס כחמישה חודשים, ארבע שעות אימון ביום".
והם עבדו.
הם עבדו קשה על שריריהם ועל כושרם הגופני. 
ערן חש איך כל שריר בגופו מקבל טיפול אישי, משתרג ומתחזק. 
הוא חש כיצד הוא מגיע לשיאים בכושרו הגופני, ואכן דנית סחטה מהם בכל יום את כוחם עד תום. 
"למעשה המילה 'קרב מגע' היא מילה כוללת". אמר להם הבחור שהציג את עצמו בשם דני, בחליפת קארטה וחגורה שחורה למותניו.
 "אנו נתמקד בחודשים הקרובים באומנות לחימה יפנית עתיקה אשר נקראת 'שורין ריו', אני מבטיח לכם כי בסוף הקורס תגיעו לרמה של חגורה ירוקה יון - קיו".
ערן חייך לעצמו. 
הוא צריך רק לנער את החלודה, שהרי מגיל אחת עשרה היה חבר במועדון קרב מגע בתל אביב, והגיע לרמה של חגורה חומה. בעקבות הגיוס הפסיק. 
"האומנות, באומנות הלחימה היא לשלוט בעצמכם. יהיו לכם כלים קטלניים שהם ידיכם ורגליכם".
והוא לימד אותם הכל, "זהירות"  אמר להם ולימד אותם תרגילי קרטה בטכניקות שונות.
תרגילי טכניקת הריגה Kiai, טכניקת ריסוק Ate - Waza, טכניקת שבירהAtemno- Waza , והם הגיעו לרמת לחימה גבוהה. 
דני לקח את ליאור והדגים להם את מכת יד סכין Shuto - uchi  "מכה בעוצמה סבירה לכאן" , אמר והצביע על נקודה בעורפו של ליאור, משמעותה מוות מיידי. אפילו שור בקורידה בספרד, ימות מסוג מכה שכזו" אמר והם חייכו.
מפעם לפעם. לקראת סוף יום אימון  הגיעה אל הדירה בחורה, אשר אימנה אותם במדיטציה.
"המדיטציה פותחת את המודעות למאגר האינסופי של אנרגיה, אינטליגנציה ויצירתיות השוכנים עמוק בתוך כל אדם".
היא ציטטה את המהרישי.
היא לבשה מכנסי סרוול, שערה נראה כאילו לא סורק יובלות. חולצה רחבה רקומה ללא חזייה. 
היא התעלמה כליל ממבטי הגברים אשר ננעצו בהחבא בשדיה הנשיים והחלקים המעוצבים בקו מעוגל, כאשר הרימה את ידיה בשיעורי המדיטציה. 
ערן חש כיצד העור בכף ידו מתקשה ומתקשה, שהרי ימים ושעות רבות של אימוני ירי חרשו חריצים בעורו ובכריות פרקי אצבעותיו.
הם ירו עשרות אלפי כדורים מאקדחי גלוק, בארטה,FN , סיג - סיו ובעיקר מאקדח היריחו. 
הם אומנו לשליפה מהירה של האקדח אשר נמצא בתוך המקטורן  הם אומנו להלך באולם חשוך ולירות תוך כדי תנועה למטרות שהופיעו במפתיע מהצדדים לפרק זמן של עד חמש שניות. 
"חובתכם להגיע למצב של שליפה, כיוון וירי עד לפרק זמן של שתי שניות, מעבר לכך אתם, או מי שאתם מאבטחים הוא בר - מינן" אמר להם מדריך הירי.
הוא לימדם את הטכניקה של השליפה, של נעילת המרפקים, של איחוד קו העין עם כוונת האקדח. 
הם הגיעו להישגים מרשימים של שליפה, ירי ופגיעה בראש המטרה בזמן הנדרש. 
"עכשיו אפשר לומר שאתם בעלי יכולת מבצעית" אמר להם רוני לאחר שעברו את כל ההדרכות הנדרשות.
הם למדו לעקוב מבלי להתגלות ברגל וברכב, הם למדו לנער את העוקבים אחריהם.
הם למדו שפות, הם למדו לגלותו ולהתקין מכשיר ציתות והאזנה.
הם היו מוכנים.




9. שגרירות ישראל בפריז
מסוע המזוודות מס ' 8 בשדה התעופה 'שארל דה גול' פלט על מסלולו המעוקל את מזוודותיהם של נוסעי טיסת 392 LY אל - על לפריז. 
ערן העמיס את מזוודותיו על עגלה מזדמנת ויצא לעבר אולם קבלת הפנים. ערן יצא לאט, כשהוא מתבונן סביבו, עת קלט במבטו בחור צעיר מרכיב משקפי שמש, שיערו מסורק בקפידה, לבוש חליפה שחורה עם עניבה תואמת על רקע חולצה צחורה.
הוא החזיק דף נייר קטן עליו היה כתוב בעברית 'ערן'.
ערן ניגש אליו. 
הבחור הושיט את ידו ללחיצה .
"שלום, אני בני" אמר הבחור.
"היי" ענה ערן.
"נעים לי מאוד, אני ערן".
"איך היתה הטיסה?"
"מצויינת" 
"פה" אמר בני "בוא ניסע לשגרירות".
 הם יצאו למגרש החניה מול טרמינל A. בני קרב למכונית מסוג סיטרואן ולחץ על השלט שהיה בידו. 
קול מתכתי נשמע והמכונית נפתחה לרווחה.
ערן העמיס את מזוודותיו בתא המטען, בזמן שבני רשם את הנסיעה בטופס.
"חלק מהנהלים שאתה צריך להכיר" חייך בני. 
המכונית הפליגה לדרכה.
בני נהג במיומנות והעלה את הרכב לכיוון הכביש המהיר לפריז.
"מכיר את פריז?"  שאל בני.
"למען האמת, לא" ענה ערן.
"ביקרתי ברביירה הצרפתית לא מזמן".
"אם כך יהיה לי העונג להכיר לך את העיר ,זה מסוג הדברים שאני אוהב לעשות". בני היה חייכן, מרבה לדבר, ערן חיבב אותו מהרגע הראשון.
"אצלנו בשגרירות" אמר "אנחנו עובדים בזוגות, ואני מאמין שאתה תהיה בן הזוג שלי. אנחנו עובדים שמונה שעות כל יום ומתחלפים במשמרת.
"אתה עושה עלי רושם נחמד" חייך והמשיך "אני מאמין שנסתדר, כמו שהסתדרתי עם דורון קודמך. הוא היה בחור נחמד, אך נמאס לו וחזר לארץ ללמוד".
"במה מתבטאת העבודה?" שאל ערן.
הוא היה סקרן לגבי הצפוי. 
"הו הו, יש הרבה מה ללמוד, את כל נהלי הבטחון של השגרירות, אבטחה של השגריר ומשפחתו, בדיקה של כל הנכנסים לשגרירות. יש לך יומיים חופשיים בשבוע, שמונה שעות כמו שאמרתי לך, אנחנו נגיע בעוד כמה דקות תהיה לך שיחה עם מנהל מח' האבטחה, עמוס. לאחר מכן אקח אותך לדירה שלך ב'לה - דפנס, אני מתאר לעצמי שעמוס ינחה אותי לחנוך אותך עד שתיכנס לעניינים. כך שמחר תוכל להתארגן ותוך כדי כך אוכל להראות לך את העיר".
ערן בלע במבטו את העיר בה ביקר לראשונה. הוא נדהם מן המראות.
"הכיכר הזו נקראת כיכר 'דנפר-רושו" אמר בני "המגדל הזה נקרא מגדל מונפרנאס, הבנין הגבוה בפריז".
הם חצו את נהר הסיין.
"פה מימין, זהו המתחם של מוזיאון הלובר אזור מאוד יפה".
הוא נהג ותוך כדי הדריך את ערן על המראות אשר חלפו מבעד למכונית. 
"שים לב לכיכר הזו, אומרים שהיא אחת היפות בעולם אם לא היפה שבהם, זוהי כיכר הקונקורד" אמר כאשר מכוניתם סבבה סביב הכיכר המרשימה. 
"זהו רח' רויאל וזוהי" אמר והראה באצבעו על מבנה מרשים וענק "זוהי כנסיית לה  מאדלן".
ערן פלט שריקת תדהמה.
"באמת מדהים".
"אכן", אמר בני והתחיל מבלי שהתבקש לספר לערן על המבנה "השם המלא של הכנסיה הוא אגליז סנט מארי מאדלן, וההתחלה היתה בימיו של לואי ה -15, אשר רצה לבנות כנסיה. 
בתקופתו של לואי ה -16 שונו התוכניות והם הותאמו לדגם של הפנתיאון ביוון.
בימי המהפכה פסקה הבנייה ולמעשה , מי שהשלים את העבודה היה נפוליאון".
ערן הביט בבני נדהם. 
"מהיכן אתה יודע את כל זה?" 
בני חייך "אי אפשר להיות בפריז מבלי לדעת ולהכיר את ההיסטוריה של כל אתר וכל מבנה, אני באופן אישי אוהב את זה, ובשלוש השנים שלי בעיר חרשתי כל מבנה ומבנה, ביקרתי בכל אתר מס׳ פעמים. 
בתחילת עבודתי בשגרירות הסתובבתי ימים ושעות עם מפות ומדריכים".
דקות ספורות לאחר מכן הם הגיעו אל מבנה השגרירות הישראלית  שבראשו התנוסס דגל ישראל.
הם קרבו אל השער הראשי, ולפתע ללא כל התראה מוקדמת, נפתח שער חשמלי.
"כאן למעלה" הראה בני באצבעו "ישנה מצלמה" השער החשמלי נסגר אחריהם. הם החנו את הרכב בחניה שבגב המבנה. בני לחץ על לוח המקשים את הקוד לפתיחת הדלת, והדלת נפתחה לרווחה. הדלת נסגרה אחריהם והם מצאו את עצמם עומדים בתוך פרוזדור נעול משני עבריו. 
"מה קרה?" שאל ערן.
"כלום,יש מצלמה למעלה" ענה בני, והדלת נפתחה במקביל "חלק מנהלי הבטחון שתצטרך להכיר לגבי הבנין".
הם עלו במעלית, ובני לחץ על הקומה השניה.
"בוא נעלה לעמוס".
דלת המעלית נפתחה, והם פנו לחדר עליו שלט בעברית ובאנגלית. 'לביא עמוס - אבטחה'.
"בונז'ור סימון" קרא בני בצרפתית.
"הו, בונז'ור ביני" קראה סימון שהיתה פקידתו של עמוס.
היא ראתה את ערן וקמה מייד לקראתו.
"שלום ערן" , אמרה בעברית במבטא צרפתי כבד, והושיטה את ידה לכוון ערן.
"אני סימון, ברוך הבא".
ערן הושיט את ידו ולחץ את ידה של סימון בחמימות.
שיערה הזהוב היה אסוף ומהודק באמצעות סיכה דמויית פרח.
מסביב לצווארה ענדה שרשרת עם מגן דוד אשר ירדה אל בין חמוקיה.
בני ראה את מבטו של ערן סיפק לו הסבר.
"סימון היא הפקידה של עמוס, היא יהודייה, אוהבת ישראל בכל נפשה".
סימון חייכה אל ערן.
למעשה, סימון לא היתה זקוקה לעבודה. אביה היה מעשירי היהודים בפריז.
הוא זה אשר סידר לה לבקשתה את העבודה בשגרירות, לאחר בקשה מן השגריר הישראלי, שנאות לסייע.
לסימון היתה מטרה אחת, היא רצתה חתן ישראלי. 
היא גדלה על ברכי הסיפורים על ישראל וסיפורי המלחמות. 
חלומה חיה לעלות לישראל ולהקים בית ומשפחה בישראל.
ולדעתה, הדרך צריכה לעבור דרך השגרירות.
סימון הודיעה לעמוס על בואם.
דלת משרדו נפתחה ועמוס לביא עמד בפתח.
האיש היתמר לגובה של כמטר ותשעים ס"מ. הוא היה בעל שרירים חסונים, שיערו השחור מאפיר בפאותי.
עיניו החומות בחנו את ערן.
סנטרו המרובע נע לתנועת חיוכו הרחב שעלה על פניו.
"שלום ערן" אמר בקול בס ולחץ את ידו. 
"שלום" החזיר ערן. 
"בוא הכנס" 
"תודה" סימון נכנסה מיד אחריהם. 
"מה תרצה לשתות, בבקשה?" שאלה. 
"קפה תודה".
עמוס ישב מאחורי שולחן אגוז, תמונת אשתו הבלונדינית ושני בניו המחייכים היתה מונחת בצד השולחן.
ערן ישב על אחד משני הכסאות שהיו סמוכים לשולחנו של עמוס.
"מה שלומך?" שאל עמוס בנימוס.
"טוב תודה".
"יפה, בוא ספר לי קצת על עצמך ערן, לאחר מכן אפרט לך את מהות תפקידך ותחומי הפעילות שלך. 
לאחר מכן בני ייגש איתך אל הדירה שתקבל.
בני יהיה החונך שלך, והוא למעשה יהיה גם המקביל שלך בפעילות, אז בבקשה הבמה שלך" אמר עמוס והניף את ידו לאות רשות הדיבור.
"השתחררתי מהצבא לפני כחצי שנה כמפקד צוות בדרגת סרן ביחידה אשר פעלה באזורי השטחים".
עמוס פלט את שם היחידה בשאלה , וערן השיב בחיוב.
"חלק גדול משירותי בצבא הייתי ב'גולני' כלוחם, לאחר קורס קצינים סופחתי כמ"מ לגולני, ולאחר מכן עברתי לשרת ביחידה עד לשחרור" , אמר ערן והמשיך "אני מתגורר בתל אביב, ברמת אביב, ליתר דיוק.
אבי הינו בעל סוכנות ביטוח, היה מג"ד בשריון, ואמי מנהלת בי"ס יסודי בתל - אביב, ויש לי שלושה אחים קטנים".
"חברה?" שאל עמוס.
"חברתי כרגע נמצאת בתקופת המבחנים באוניברסיטת תל - אביב. היא אמורה לסיים בעוד זמן מה ואז להצטרף אלי, היא לומדת סוציולוגיה". 
"תודיע לנו מתי, מאחר שהיא אמורה לעבור תחקיר בטחוני" הפטיר "אני לא חושב שזה צריך להוות בעיה , היא שירתה כקצינת קשר , והשתחררה בדרגת סגן" "בכל זאת יש לנו נהלים, וצריך לעבוד על פיהם" אמר עמוס והמשיך . 
"עוד משהו?" 
"לא, אני חושב שעברתי על הכל".
עמוס המשיך לדפדף בתיקו האישי של ערן "צנוע הא?".
"מדוע? " שאל ערן.
בתיקך האישי שהגיע מן השרות בארץ יש העתק לתעודת הוקרה מהרמטכ"ל על תפיסת המחבל מוחמד חוסיין, זו עבודה שלך?" שאל עמוס בפליאה. 
"לא רק שלי, של כל הצוות" ענה ערן.
"אני רואה שסבך היה במוסד" 
"כן" ענה ערן "הוא פרש לפני המון שנים". , ערן נשך את שפתו התחתונה במבוכה. הוא לא רצה שעמוס ידע, מה שהתגלה לו במקרה.
שנחום גולדברג 'זרק מילה', כדי שערן יעבוד בפריז ולא חלילה ישלחו אותו לאיזו שגרירות נידחת באפריקה. 
נכון שסבו הכחיש כל קשר ומעורבות לעניין, אך רוני סיפר לערן לתומו במהלך הקורס כי רק הטובים באמת מקבלים שגרירויות נחשקות.
אבל ערן לא ייחס לכך כל חשיבות.
"מעניין אם הוא חושב על כך" חשב לעצמו ערן.
"תחביבים יש לך? חשוב שיהיו לך תחומי פעילות או התעניינות, העבודה בשגרירות מהווה רק שליש מהיממה, ואתה צריך למצוא מה לעשות בזמן הפנוי, מאחר שאתה כאן ללא משפחה" אמר לו עמוס. הדלת נפתחה ערן הפנה מבטו וראה את סימון מחייכת.
היא הכניסה מגש ועליו ניצבו ספלי קפה וצלחת עוגיות עבורם.
"בבקשה"  חייכה אליהם.
"תודה רבה" אמרו שניהם יחד.
"סימון, אינני יודע מה הייתי עושה בלעדייך" אמר עמוס בחיוך. 
היא הסמיקה במבוכה ויצאה. 
"אני אוהב קארטה,יש לי חגורה חומה, אבל זמן רב שלא התאמנתי עקב הגיוס.
בקורס ניערתי חלודה" ענה ערן לאחר שסימון סגרה את הדלת.
"טוב"  אמר עמוס והתיישר בכסאו, מושיט את ידו ולוקח לעצמו ספל קפה.
"אני רוצה לפרט לך את הפעילות שלנו ואת תפקידך.
העבודה בשגרירות בתחום האבטחה מתחלקת לכמה תחומים.
ישנו תחום אבטחת המבנה בעת ארוע חבלני כלשהו אני מפקד האתר.
אך בעת שגרה ישנם את מאבטחי הבניין, והם שבודקים את הנכנסים. 
הם אלה אשר פתחו לכם את הדלתות כאשר נכנסתם.
הם אחראים על בדיקה מידי בוקר לפני תחילת העבודה. הם חייבים לעבור בכל המשרדים של השגריר, של נספח התרבות, של הנספח הצבאי, אצלי , במשרדי הפקידות ובכלל, לבדוק האם יש האזנות".
הוא התכופף ושלף מארון המכתבה שלידו מכשיר.
 "עם מכשיר כזה הם בודקים כדי למנוע האזנות, הם בודקים בפחי הזבל שלא נשארו חלילה דפים מיותרים שיגיעו ליעד לא נכון, הם גם אחראים על תחום הביטחון במחשבים בשגרירות" עמוס לגם מספל הקפה המהביל והמשיך.
"רציתי רק שתכיר את המחלקה, אתה תכיר את אהוד, הוא אחראי הצוות. 
הצוות השני שאני עומד בראשו במקביל לתפקידי כאחראי אבטחה, הוא הצוות אליו אתה תשובץ. זהו הצוות שאנו כאן קוראים לו הסיירים והקניינים" הוא חייך.
"מדוע?" שאל ערן, תוך שהוא לוגם מהקפה וטועם מעוגת השוקולד שהכניסה סימון.
"תיכף תבין" אמר עמוס והסביר.
"הצוות שלך  שאני מארגן לו את סידור העבודה, אחראי על אבטחת השגריר ובני משפחתו. 
לאחרונה קיבלנו התראות חמורות על כוונות של ארגוני מחבלים, לפגוע בשגרירי ישראל ובבני משפחותיהם בכל רחבי העולם, מן הסתם אנו יעד נחשק, ולכן, מבלי להחמיא, את הטובים ביותר שולחים לכאן, לוושינגטון, ללונדון לאמסטרדם ולעוד שגרירויות".
ערן הסמיק במבוכה. 
"מחרתיים תהיה לך שיחת הכרות עם השגריר. על כל פנים, האנשים במחלקה הזו מאבטחים במשך שמונה שעות את השגריר ואת אשתו. בלילה אתם פטורים, מאחר ויש לשגריר לחצן מצוקה בבית אשר מחוברת אלי ואל כל המאבטחים. אנו מתורגלים בכך להגיע לביתו בתוך חמש דקות, ויש תרגולת כיצד להיכנס לדירת השגריר, במידה והשגריר יוצא לאזור מרוחק כמו מרסיי או מונפלייה ואין אפשרות להחלפה. 
מי שנמצא עם השגריר או עם אשתו ממשיך, ולמחרת המקביל משלים את שעות האתמול, כך שמי שיוצא לעבודה למחרת מקבל יום חופש. 
בכל מקרה, השגריר כל ערב אמור לחזור לביתו" אמר עמוס.
"לגבי אשתו וילדיו זה קצת שונה. בבוקר, בשעה שבע, על המאבטח להגיע לבית השגריר ללוות את ילדיו לביה"ס, לאחר מכן חוזר לבית השגריר ומלווה את אשת השגריר בכל פעילויותיה, ויש לה" הדגיש את צמד המילים האחרון. 
ערן שיער כי שמע צליל זלזול מעמוס.
"כל זאת עד ההחלפה שלך עם המחליף שניגש לביה״ס קודם לכן להחזיר את ילדי השגריר מביה"ס" אמר והמשיך. 
"אשת השגריר משתתפת בכל מיני כנסים בכל צרפת, בעיקר כנסי נשים יהודיות בצרפת. אתה צריך ללוות אותה בכל צעד אך בשונה מהשגריר, ליד אשתו אסור לך להיראות כמאבטח, מאחר שהיא אינה נושאת תפקיד רשמי. 
בחלק מהיום היא יוצאת לקניות, ועליך להצטייר כמלווה ולא כמאבטח.
זאת על מנת למנוע תשומת לב.
אני מאוד מקווה שתסתדר איתה. 
אל תצטט אותי, אני רוצה שזה יישאר בינינו" הוא התכופף והוריד אוקטבה אחת או שתיים מטון דיבורו. 
"היא קצת אנטיפטית, חושבת שמגיע לה הכל בגלל שהיא אשת השגריר.
לדורון קודמך היו המון התנגשויות איתה" אמר והושיט אצבעו לפיו, כאילו אמר לערן שעליו לשמור סוד.
ערן חייך.
"אל תדאג" אמר לעמוס.
"לגבי השגריר" המשיך עמוס בהסברו.
"נהגו מתייצב בשבע ושלושים, המאבטח התורן השני מתייצב יחד עם המאבטח שאמור ללוות את אשתו וילדיו בשעה שבע, הוא עושה סריקה כדי לנסות ולזהות פעילות חשודה כלשהיא כמו רכב חשוד, אנשים חשודים.
במידה שיש, עליו להזעיק אותי.
אם הכל בסדר, המאבטח מלווה את השגריר במהלך פעילותו, ואם אתה או בני נמצאים מחוץ לעיר, תפקידו להחזיר את הילדים מבית הספר".
הוא עצר לשנייה ארוכה ולכן מן הקפה.
"התחום השלישי בו יש לנו אחריות הוא תחום הטיסות לארץ. 
יש לנו צוות אבטחה קרקעי, שגם נמצא באחריותי. 
כאשר יש טיסה לארץ, ולא חשוב של איזו חברה, הצוות שלנו מגיע לשדה לבצע את התשאול, ובדיקה ופיקוח על המזוודות בהעברה מן המסוע למטוס. 
יתכן מצב שיווצר עומס טיסות לארץ, דבר שקורה בקיץ לעיתים קרובות, והשגריר נמצא במשרדו ואינו מתוכנן לצאת, אני לוקח אנשים מהצוות לסייע בשדה התעופה, למנהל הצוות קוראים אלי". 
ערן הקשיב בעיניין רב,ועמוס המשיך.
"אלה הם תחומי הפעילות שלנו. 
אינני חושב שיש צורך לפרט יותר, מה גם שאני רואה שסיימת את הקורס בציונים גבוהים, ובני ידאג להעביר לך את הדברים בצורה מסודרת".
הוא פתח את מגירת שולחנו ושלף משם תיק ומסרו לערן.
"זהו תיק הנהלים, קרא אותו היטב ושמור עליו" אמר עמוס. 
אני רוצה שתשאב מבני את כל המידע שאפשר, הוא ותיק אצלנו,יש לו המון נסיון" סיים עמוס.
"יש לך שאלות?" שאל
"לא, הכל מובן" ענה ערן. 
"טוב, אם כך אני מניח שאתה עייף. 
בני יקח אותך לדירה. מחר בני יעזור לך ביום ההתארגנות, וביום שלישי בבוקר מתוכננת לך שיחה עם השגריר, ומאחר שאתה נכנס למקומו של דורון, משמע שאתה תשובץ עד לחזרה לארץ לריענון שזה בעוד עשרה שבועות, לאבטחת אשתו וילדיו של השגריר" אמר לו עמוס.
"ואני מבקש לפני שאתה יוצא להתארגן, צריך לעשות איתך תאום ציפיות, כדי שתראה את הדברים בצורה נכונה" אמר עמוס ושתה את הלגימה האחרונה מספל הקפה.
"מה זאת אומרת?" שאל ערן.
עמוס הניח את הספל במגש, הביט בעיניו של ערן, ואמר.
"תראה ערן, אני ותיק בתחום, הרבה באו ועזבו מייד כי ציפיותיהם לא היו מותאמות למציאות. אני אומר לך בכנות, החבר'ה באים מהארץ וחושבים על כסף טוב, פריז עיר האורות, נשים ובילויים.
כאשר הם מגיעים לכאן הם מגלים פתאום שלא הכל זוהר, ופתאום התמונות שראו בטלוויזיה של השגרירים שמאחריהם עומדים מאבטחים עם משקפי שמש ואוזניות באוזניים, לא מדוייקות, ולהיות מאבטח זה כמו הסבא שלהם, שמעביר את הילדים במעבר החצייה בבוקר, או להשגיח על קשישה שרוצה כל בוקר לשחות בקאנטרי קלאב.
חשוב לי מאוד שתדע מראש את הדברים האלה, ואם תראה זאת בצורה, שאתה , ורק אתה, יכול להגן עליהם מפני מחבלים ורוצחים  ולא משנה מהי הדרך להגן עליהם ומה הם עושים במהלך היום".
אמר עמוס תוך שהוא מישיר מבט לערן. "אל תדאג עמוס, אני ידעתי מראש לקראת מה אני הולך. יש לי חבר מאבטח בשגרירות בנורבגיה, וגם הוא לוקח את ילדי השגריר לגן ואת אשתו לקניות" אמר ערן. 
"בני, אני מבקש שתחנוך את ערן, תעבור איתו למינהלן תקבלו מדים ועברו לדירה.
עזור לערן להתארגן, ומחר שניכם פנויים. שיבצתי מישהו אחר שילווה את אשת השגריר, אני רוצה שתראה לערן את כל מה שהוא צריך לדעת. ביה"ס של ילדי השגריר, ביתו של השגריר, מועדון הנשים היהודיות, סימטאות המילוט, ובכלל את הכל, כמו שאתה יודע" אמר עמוס לבני.
"עמוס אל תדאג, אני אלמד את ערן כל מה שצריך, ומעבר לכך".
"יפה, טוב ערן , אני מאחל לך הצלחה מכל הלב, ושתישאר אצלנו זמן רב. 
אנו זקוקים לבחורים כמוך".
עמוס קם ולחץ את ידו של ערן. 
גם ערן לחץ את ידו של עמוס בחוזקה לאות הערכה. 
"בוא" אמר בני.
"ניגש למינהלן וניקח עבורך מדים".
"בונז'ור דוד" אמר בני ודיבר בצרפתית.
"בונז'ור, ווי- סילבו פליי" ענה דוד המנהלן.
"בבקשה".
"ערן מאבטח חדש צריך לקבל מדים". "בבקשה" ענה דוד ופנה לערן.
"מה המידה שלך?" שאל את ערן בצרפתית 
"44 " ענה ערן בצרפתית. 
דוד פתח את מחסנו והניח על השולחן שמונה סטים של חליפות מושלמות.
מידת נעליים?" שאל 
"43" ענה ערן  ודוד שלף שלושה קרטוני נעליים תואמות והגישם לערן.
"אלה בגדי העבודה שלך" אמר בני בחיוך. הם נסעו לדירה באזור לה דפנס.
"זוהי כיכר הקונקורד, כאן היינו קודם,נכון?" שאל.
"נכון מאוד" אמר בני ופנה לכיוון שדרות ה'שאנז - אליזה'. 
"אלה שדרות השאנז אליזה המפורסמות". ערן בלע את המראות.
"ממש יפה".
"לא סתם הן השדרות היפות בעולם" הסכים עימו בני.
"וזהו שער הניצחון" אמר בני ועשה סיבוב סביב השער כדי להראות לערן את עוצמתו של ה'מונומנט.
הוא פנה לשדרות 'גרנד ארמה' ואמר
"הכיכר הזו נקראת 'פורט דה מיו' מכאן אנו מגיעים ישר לילה דפנס. 
שמת לב, מכיכר הקונקורד, ישר עד לה דפנס".
בני פתח בכרטיס מגנטי את שער החניה התת קרקעי. 
הם החנו שם את הרכב ועלו במעלית לקומה 14 , קומת דירתו של ערן.
בני שלף מכיסו מפתח ופתח את דלת הדירה.
הדירה היתה בעלת חדר שינה וסלון, מקלחת, מטבח ומחסן.
"לא גדולה, 65 מ"ר סה"כ, אבל תספיק לך אני מניח. אני גר פה בקומה 6". 
ערן התארגן בדירה פתח את מזוודותיו וסידר את בגדיו ואת הציוד שהביא עימו מהארץ.
"תנוח קצת, אני אגיע אליך בתשע בערב, ואעשה לך סיבוב. תראה את פריו בלילה, מראה מאוד יפה" אמר בני.
 ואכן, הם יצאו לסיור פריז בלילה.
בני הראה לערן את העיר המוארת.
ערן נדהם. 
"ממש יפה, פשוט מדהים" אמר, כאשר בני הראה לו את 'מגדל אייפל' המואר בלילה, וגם את כיכר ה'וואנדום'.
הם עלו לכיוון כנסיית ה'סאקרה קר' , והמחזה שנגלה לערן היה פשוט מהמם ביופיו.
"מחר בשמונה נצא לסיור יותר מפורט, אראה לך את כל מה שתצטרך לדעת. אתה כנראה עייף מהיום המתיש הזה".
הם עלו למעלית ונפרדו בלחיצת יד.
"תודה על הכל" אמר ערן.
"זה בסדר" ענה בני וירד.
ערן המשיך לדירתו ושקע בשינה עמוקה. 

צינת הבוקר עטפה את העיר, כאשר המכונית החליקה מכיוון שדרות 'אבני - פול - דומר' ונעצרה בפינת 'רו לואיס דוד'.
בני כיבה את מנוע הרכב,פתח את תא המסמכים והוציא עינית טלסקופית. 
הוא סרק את הרחוב. 
"הכל שקט" פלט והעביר את העינית לערן שהצמיד את העינית לעינו הימנית וסרק את הרחוב. 
הרחוב היה שקט.
"ממש ממול מכיוון 'רו - שאפר', מגיע המאבטח של השגריר וסורק מהכיוון הנגדי את השטח.
הוא יצטרף אלינו עוד מס' דקות" הסביר בני.
בני נסע באיטיות, ובאחת הכניסות ירד לכיוון מגרש חניה תת קרקעי, אשר שכן בחלק האחורי מתחת לבנין מגורים מפואר.
הוא שלף מכיסו כרטיס מגנטי, והעבירו במתקן לפני שער הכניסה שניצב משמאלו.
שער חשמלי גדול נפתח לרווחה. 
בני התקדם עם הרכב לתוך החנייה ונעצר עד לנעילתו המוחלטת של השער. 
מעלית משוכללת העלתה אותם במהירות לכוון הקומה הרביעית, משכנו של השגריר.
"בונז'ור בני" קידמה את פניהם בשמחה גלויה ז'רמן, עוזרת הבית.
"בונז'ור ז'רמן" אמר בני בחביבות.
הוא חיבב את האלמנה היהודיה אשר שירתה בביתו של השגריר מס ' שנים.

"בוקר טוב מר אדרי, בוקר טוב הגברת אדרי, בוקר טוב לכולם" קידם בני את בני משפחת השגריר אשר סעדו את ארוחת הבוקר. 
"בוקר טוב, בוקר טוב" חייך מר אדרי השגריר ואחריו גם אשתו. 
"שבו בבקשה  מיד ז'רמן תגיש לכם לשתות" אמרה עירית אדרי, אשת השגריר והנחתה את ז'רמן להגיש למאבטחים קפה, למרות שז'רמן היתה מתורגלת בכך. "אני מבין שאתה המאבטח החדש, מחליפו של דורון" אמר אלי אדרי השגריר.
"אכן".
"בכל אופן שיהיה לך בהצלחה".
"תודה רבה" ענה ערן. 
ז'רמן הגישה להם קפה חם בקנקן, ומיד באותו זמן צלצל פעמון הכניסה. 
ז'רמן מיהרה לבדוק בעינית ופתחה את הדלת לרווחה.
בפתח עמד עומר, המאבטח התורן של השגריר. 
"בוקר טוב לכולם" אמר עומר.
כאשר נכנס הושיט ידו לערן ללחיצת יד, תוך שהוא מציג את עצמו ומברכו בהצלחה  ומיד נעלם בתוך חדרי הבית. דקות לאחר מכן יצא והתיישב מולם בספה, לוגם מן הקפה אותו הכינה ג'רמן. אווירת הבוקר התנהלה בעצלתיים משהו בבית משפחת השגריר, ילדיו סיימו את ארוחת הבוקר עוד קודם והתארגנו ליציאה. 
"בוא ערן" קרא בני ויצא לכוון הדלת. 
מר אדרי קרב אל ערן, לחץ את ידו בחביבות. 
"שמעתי עליך חוות דעת טובה, שיהיה לך בהצלחה".
"תודה אדוני" אמר ערן במבוכה.
"אני אשוחח עימך היום אחה"צ, עמוס יעדכן אותך לגבי הזמן".
הם יצאו מלווים את ילדי השגריר, בני הציג אותו בפניהם במעלית.
ילדי השגריר היו מתורגלים במאבטחים ובהחלפתם, כך שערן לא עורר בהם ענין מיוחד.
ערן חייך וסקר את שלושת ילדי השגריר.
הוא קיבל הסבר מבני על כל אחד מהם.
אורית בת השש עשרה החזירה חיוך מנומס, היא הגניבה מבט לכיוונו של ערן.
"בחור חתיך", חשבה לעצמה, וכלום מעבר לכך.
עידו ולוטם בניו בני הארבע עשרה והעשר שתקו כל זמן רידתם במעלית. 
הם נכנסו לרכב והמכונית הפליגה לביה"ס היהודי ברובע ה -16, מרחק נסיעה קצר. 
"זוכר את הציר בו נסענו אתמול?" שאל בני את ערן, תוך שהוא מראה לו את כל המקומות בהם עברו אמש, כאשר לימד בני את ערן את המשימה.
הם עלו שוב לבית השגריר ומצאו את עירית אשת השגריר מוכנה. 
בני משך את ערן בידו, והם נכנסו לחדר השינה של השגריר. 
בני נעמד מאחורי הוילון הכבד, מסיט קמעה את הוילון ומציץ מבעד לחרך שנוצר.
הוא סקר את השטח "נקי" אמר לערן "אין שום תנועה חשודה". 
ערן הציץ גם הוא מבעד לחרך שבצד האחורי של הבנין, אשר נשקף אל החצר האחורית. 
היה שקט, הם חזרו על אותה פעולה בחדרי הילדים ובסלון, אשר פנה לכיוון הכביש.
"כל יום לפני הירידה לרכב אתה סורק את התנועה, זה מה שעומר עשה קודם לכן, וכל יום מחליף רכב על מנת לשבש תצפיות. 
היום אנו משאירים את הרכב שלנו בחנייה ויוצאים עם הרכב של אשת השגריר" אמר בני.
הם יצאו לסלון.
עירית יצאה מן המקלחת לבושה בטוב טעם בחליפה ממיטב בתי האופנה בפריז תוך שהיא סורקת את שערה. 
"שלום, נעים מאוד, אני עירית" אמרה.
"נעים לי מאוד" אמר ערן ולחץ את ידה.
הוא סקר אותה במבטו. 
היא היתה כבת ארבעים וחמש, נמוכה אך מעט מערן, עיניה עמוקות וחומות , שפתיה בשלות ורכות, שיערה היה צבוע בלונד וצורתו מעוגלת בתחילת עורפה, גבותיה היו מעוצבות בצורה סימטרית מעל עיניה. 
הם יצאו תוך שהם נפרדים מז'רמן ועלו על הרכב.
ערן נהג, בני ישב מאחור.
"תפנה פה ימינה" עירית הפנתה את ערן לשדרות 'אבני פול דומר'.
"ישר" הנחתה את ערן והוא מצא את עצמו ב'אבני קלבר' . 
"בני, אני לא אזדקק לך היום, אני חוזרת מוקדם הביתה" אמרה עירית. 
בני ירד ליד תחנת המטרו ג'ורג' ה -5 בשאנז אליזה, וערן ועירית הפליגו ברכבה ליום עבודתו הראשון.
















     | |   לכל נושא באתר צרו קשר 
  








טואול - בניית אתרים