כפר גלעדי
מסלולי טיול ומידע 

קיבוץ כפר גלעדי במקור קיבוץ "בר גיורא" ע"ש האגודה שהקימה את אגודת "השומר". לאחר מותו של ישראל גלעדי מראשי "השומר" נקרא הקיבוץ על שמו. נוסד בשנת 1916 בידי חברי ארגון "השומר". שאיפת המייסדים הייתה   להתיישב על גבולות הארץ מתוך אמונה שגבולות ההתיישבות הם אלו שיקבעו את גבולות המדינה שבדרך.

מאת מוריה גבסי מורת דרך בישראל 

אנדרטה ל-12 הצנחנים מגדוד 9255 של חטיבה 226

שנהרגו מטיל קטיושה במלחמת לבנון השניה ליד בית הקברות בכפר גלעדי. הגדוד גויס בצו 8 ב-3 באוגוסט 2006. ב-5 באוגוסט נכנס הגדוד ללבנון בתנועה רגלית והשתתף באחד עשר ימי לחימה בגזרות רב א-תלתין, עדשית אל-קוצר וא-טייבה.
לוחמי הגדוד יצרו מגע עם לוחמי חזבאללה שעמדו מולם ופגעו בהם, ובנוסף איתרו והשמידו אמצעי לחימה רבים. בין היתר ביצעו הצנחנים ירי טילי גיל לעבר חוליית מחבלי חזבאללה בכפר יוחמור והרגום, לאחר שאלה שיגרו טילי נ"ט והכווינו ארטילריה לעבר הכפר טייבה והרגו שלושה חיילי צה"ל.
למחרת כניסת הכוח העיקרי של הגדוד ללבנון שהו הדרגים, בליווי משאיות התחמושת, סמוך לבית הקברות של קיבוץ כפר גלעדי בהמתנה להוראה להיכנס ללבנון ולהצטרף לכוח העיקרי.
בבוקר 6 באוגוסט 2006 נפלו 12 מלוחמי הגדוד, שאיבטחו את משאיות התחמושת, מפגיעת קטיושה שנחתה בסמוך אליהם. לוחם נוסף, מפלוגת המסייעת, נפל ביום 9 באוגוסט 2006 בקרב בכפר עדשיית אל-קוצר שבדרום לבנון.
האנדרטה לזכר חללי גדוד 9255 הוקמה בצמוד לגדר בית העלמין במקום נפילת הקטיושה. הקמתה היתה יוזמה פרטית ולא ממלכתית והתפתחה בצורה ספונטנית מאז. הגדוד מקיים אזכרה שנתית במקום.

חלקת 'השומר' בבית הקברות ארגון ה'שומר'

– ארגון לשמירה והגנה נוסד ב- 1909 ע"י המסדר החשאי 'בר גיורא' אשר נוסד שנתיים קודם לכן. מייסדיו הם חברי פועלי ציון שעלו ארצה מרוסיה והתארגנו בהנהגתו של ישראל שוחט. 'השומר' תבע מחבריו משמעת חמורה ולקח על עצמו את השמירה במושבות העליה הראשונה, בהן חיי היהודים ורכושם היו הפקר.
בנוסף לכך, התגייס הארגון למשימות דוגמת קבוצות כיבוש (אום גו'ני) וקבוצות התיישבות (מרחביה), ואנשיו שאפו להקים ישובי-גבול.
במהלך מלחמת העולם הראשונה סבל הארגון מרדיפות התורכים וחבריו נאסרו. עם הקמת ארגון ה'הגנה בשנת 1920 פורק ארגון 'השומר' וצורף ל'הגנה'.

ארגון השומר פעל כמו מסדר חשאי. מי שנכנס לארגון לקח על עצמו נדרים ושבועות, אומץ וסודיות. ישראל גלעדי היה מבין מייסדי ארגון השמירה העברי הראשון "בר גיורא" בסג'רה בשנת 1907.
היה מבין מייסדי הקולקטיב הראשון להתיישבות פועלים ומראשוני ארגון 'השומר' (וממלא מקומו של ישראל שוחט, מפקד הארגון). גלעדי היה גם מראשי הסתדרות הפועלים החקלאיים בגליל.

גלעדי היה איש מעשה ולא כתב את משנתו, אך מעדויות ניתן ללמוד שהיה מורה הדרך המצפוני של ארגון ה"שומר". הוא הטיף לחברי הארגון ליטול חלק בהתיישבות באזורי הספר ובכיבוש העבודה והציב דרישות מוסריות גבוהות לצורך חברות בארגון השומר. הוא חלם על הקמת כפרי שומרים בגבולות הארץ, בהם תשתלב השמירה בעבודת האדמה, והחברים יגנו על הגבול.
במלחמת העולם הראשונה ניסה לעלות עם קבוצה להתיישבות בתל עדשים, אך סכסוכים אילצו אותו ואת חבריו לעזוב. עקב כך עזבו גם את "השומר" ועברו למסחה, שם קיבלו את השמירה.

בשנת 1916 עלו לשמירה במטולה ובמקביל הקימו בסמוך כפר בשם "בר גיורא". המשטר העות'מני חשד באנשי הכפר שהם מסייעים לארגון החשאי ניל"י ובשנה שלאחר מכן נהרס הכפר.
ישראל גלעדי וחלק מחבריו נאסרו לתקופה קצרה. עם שחרורם הקימו מחדש את הכפר. באותה תקופה יושבו הסכסוכים בינו ובין אנשי 'השומר' והוא חזר להנהגת הארגון, תוך שפרש ממפלגת "פועלי ציון".
ישראל חלה בשפעת העופות (50 מיליון איש מתו מהמחלה באותה תקופה) ונפטר ב-2 באוקטובר 1918. לאחר מותו שונה שמו של 'כפר בר גיורא' ל'כפר גלעדי'.

בשנות ה- 20 נקבע כאן בית הקברות עבור חברי ארגון השומר. לא כל חבר ארגון אכן קבור כאן. עוד אז חשבו להביא לכאן את גופותיהם של אנשי השומר. יצחק בן צבי שהיה ממיסדי הארגון ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל יכל להקבר בחלקת גדולי האומה, נקבר כאן קבורה רגילה.
לעומת זאת, אלכסנדר זייד שהיה ממקימי ארגון בר גיורא ו'השומר' עזב את הארגון והקים ארגון חדש 'אגודת השומרים' וקיבץ סביבו חברים.
זייד נרצח ממארב בתקופת המרד הערבי בשנת 1938. הוא נרצח בידי קאסם אל-טבאש, בדואי משבט ערב אל-חילף, בזמן שהיה בדרכו לקבוצת אלונים. הוא ביקש להיקבר בסמוך לביתו בקרית טבעון.
חבריו מ'אגודת השומרים' ביקשו להצטרף אליו ואלו קבורים בחלקת השומרים בקרית טבעון. חברי 'השומר' שאינם קבורים כאן, מונצחים כאן במצבה אך ללא קבר.

הסיפור של כפר גלעדי

קיבוץ כפר גלעדי במקור קיבוץ "בר גיורא" ע"ש האגודה שהקימה את אגודת "השומר". לאחר מותו של ישראל גלעדי מראשי "השומר" נקרא הקיבוץ על שמו. נוסד בשנת 1916 בידי חברי ארגון "השומר".
שאיפת המייסדים הייתה להתיישב על גבולות הארץ מתוך אמונה שגבולות ההתיישבות הם אלו שיקבעו את גבולות המדינה שבדרך.


מקום קברו של יוסף טרומפלדור
את הרוגי קרב תל חי קברו קבורה זמנית בכפר גלעדי. מספר שבועות לאחר נטישת הישובים חזרו תושבי תל-חי וכפר גלעדי ליישוביהם והוקמה מצבה לזכר טרומפלדור ושבעת הלוחמים שנהרגו. בהמשך התנהל ויכוח אצל מי יקברו חללי תל חי
בכפר גלעדי או בתל-חי.
הסכסוך יושב בכך שהוחלט לקברם בין תל-חי ובין כפר גלעדי. בי"א באדר מתקיים טקס אזכרה אזרחי המסתיים בשלשה מטחי
כבוד מסורת של שנים רבות.


נצ"ח – קיבוץ טבריה
"קיבוץ ב'" של נצ"ח (נוער צופי חלוצי) הוקם בסוף 1929 ע"י עולים מלטביה ומברית המועצות וישב בטבריה עד 1932, אז הצטרפו כ-100 מחבריו לכפר גלעדי.
לחברי נצ"ח התרחשו מספר אסונות בטבריה (טביעה של חברים ושריפה של חברות). בהגיעם לכפר גלעדי היוו את הגוף הצעיר עליו הוטלה האחריות לכלכלת ובטחון המשק.



הקיבוץ החשאי
– כוח מגן מחתרתי צבאי (1921) עם הקמתו של ארגון 'ההגנה' (1920) פורק ארגון השומר. 'הקיבוץ החשאי' היה כח מגן עברי מחתרתי צבאי, שהוקם בשנת 1921 על ידי אנשי ארגון השומר לשעבר ואנשי גדוד העבודה.
הקיבוץ החשאי התפרק בשנת 1927.

הרקע להקמתו
ההתערערות הגוברת והולכת של הביטחון הפיזי באזורי הספר ובשיאם מאורעות תל חי ונבי מוסא באביב 1920 - מאורעות תר"פ, ומאורעות תרפ"א שבהם היה ישראל שוחט ממונה על 'ההגנה' בתל אביב- בה נחשפה לעין כל אוזלת ידו של היישוב לספק הגנה.
בנוסף לזלזול של 'הקיבוץ' ביכולות של 'ההגנה', 'אחדות העבודה', 'ההסתדרות' וההנהגה הציונית.
בנוסף לכך היתה ההתנגדות להסתמכות על כוחה של ממשלת המנדט. חברי 'הקיבוץ החשאי' האמינו שאסור למסור את האחריות הביטחונית לידי הבריטים ולכן ייסדו ארגון מחתרתי שלקח על עצמו להמשיך ולשמור נשק ויכולת תגובה.


הסליקים בכפר גלעדי
עם פירוק "השומר" ב-1920 המשיכו חבריו שהצטרפו ל"הגנה" לעסוק בשני תחומים חשובים: איסוף נשק לביסוס כוח המגן העברי והעלאת עולים בדרך היבשה.
(דרך כפר גלעדי עברו מגבולות סוריה ולבנון כ-8000 עולים בלתי ליגאלים שעברו במקום קליטה ראשונית ופוזרו בישובים).

מורשת זו של התיישבות וביטחון הביאה להקמת 20 סליקים תת-קרקעיים.
מתוכם שרדו שלושה, מדהימים בתחכום, בתעוזה ובתושייה שנדרשו לתפעולם. עד קום המדינה נסתרו הסליקים מעיני הבריטים, כולל באירועי "השבת השחורה" ב 29 ביוני 1946.
בשנת 1996 - 48 שנים לאחר הכרזת המדינה, נחשפו הסליקים, וכיום הם וחצר הראשונים - משמשים אתר תיירות המספר על ההתיישבות באצבע הגליל, על מבצעים עלומים לרכישת נשק ועל העברת מעפילים בלילות חשוכי כוכבים.

הסליק הראשון בכפר גלעדי הוקם כבר בתקופת 'השומר', על ידי מניה וישראל שוחט.
אחריו נבנו במשך השנים סליקים נוספים. על כל סליק היה ממונה חבר קיבוץ אחר, ואיש לא ידע על חברו. רק אדם אחד, אברשה שמוקלר, האחראי על הביטחון בקיבוץ, הכיר את כולם ופיקד עליהם, עד קום המדינה.
לאחר שעזב את כפר גלעדי המשיך כל אחד מפקודיו לשמור על הסליק שלו מבלי לספר לאיש. רק הרצון להקים מפעל למשקפיים אשר היה אמור לקום על הסליק, חשף אותו לידיעת הציבור.

בקצה המזרחי של הקיבוץ, מתחת לאורווה עמלו חמשה חברי קיבוץ במשך שנה לחפור את הסליק לעומק של חמישה מטרים, הוא כלל חדר ומסדרון מילוט באורך 20 מ'. הסליק נחפר בסודיות ומקום הימצאו או קיומו הוסתר אפילו מבני המשק.
הנשק והתחמושת במקום תוחזקו בצורה טובה, על ידי חבר משק אחד.

אפילו הבריטים לא העלו בדעתם שמתחת למכונת גריסת החיטים, שעומדת על אבן ענקית במשקל כמה טונות, חבוי אוצר בלום של כלי נשק. מנגנון מיוחד, שפועל בעזרת מנוף, מניע ללא כל מאמץ את האבן על מסילה, והפתח נפער.
החשש הגדול לקיומם, והטראומה בעקבות הפקרתם בעת מצוקה, הפכו את אנשי כפר גלעדי לסוחרי נשק טובים.
עד כדי כך שאפילו ארגוני המחתרת נעזרו בהם כדי לרכוש ציוד לחימה. בשנת 1996 הוחלט לפתוח את הסליק לביקורים לקהל הרחב, לסליק מוזיאון קטן המציג את הנשק והתחמושת אשר הוחבאו בסליק.


שביל הפצועים
השביל בו הועברו הפצועים וההרוגים לכפר גלעדי, שוחזר ונקרא "שביל הפצועים". לאורכו מוצבים סלעים ועליהם פרטים על המאורעות. השביל מתחיל בחצר תל חי ומסתיים בבית הקברות בכפר גלעדי.


חצר תל ח י
הגעה למקום - על כביש 90 מקרית שמונה צפונה למטולה בואכה כפר גלעדי, במתחם מכללת תל חי (קמפוס ישן). חצר תל חי ויום תל חי (י"א באדר) מעלים מידי שנה את סיפור המופת והגבורה של מגיני תל חי.
בסיור של כשעתיים. ניתן לסייר במקום המיוחד הזה ולהתרשם מסיפורי הגבורה.
ועל המיתוס עליו גדלנו "טוב למות בעד ארצנו" – דברי טרומפלדור בטרם נפטר מפציעתו הקשה.
ניתן להכנס למוזיאון תל חי באתר. קיימת תערוכת קבע על הגליל וההתיישבות.
ניתן להגיע לכאן עם כיתות ותלמידים ליום הדרכה שלם או לסיורים מודרכים קצרים יותר.
בתיאום טלפוני מוקדם בטלפון 049513330



המאבק על אצבע הגליל
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר מצב שבו לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית, המוצהרת בהצהרת בלפור דיברה על הקמת "בית לאומי" לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל. התנועה הציונית דרשה את השטח עד לנהר הליטני שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את האזור הכולל את מקורות נהר הירדן.
ההסכם אושר מחדש, בספטמבר 1919 בתור הסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת.
לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין
בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר).
השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור הפך למעשה לשטח הפקר, ובו שלוש נקודות יהודיות מבודדות - תל חי, מטולה וכפר גלעדי.
צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צידון.
את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי (ולהמליך את פייסל הראשון על סוריה), ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור שלהם.
כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, אירעו בחורף 1920 אירועי תל חי.
במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול.

תחילת ההתיישבות בתל חי
– משק עבודה הברון רוטשילד, באמצעות חברת יק"א, רכש בשנת 1893 שטח של כ-13,000 דונם בצפון הגליל מבעל האדמות ג'בור בֵּיי, רוב השטח (כ-10,000 דונם) הוקצה למושבה מטולה שהוקמה ב-1896.
חלק משטח אדמות תלח'ה נשאר לא מעובד ולכן נמסר שטח זה בשנת 1905 לקבוצה בת שישה חלוצים על מנת לקבוע נוכחות ושליטה.
המתיישבים היו אליהו אליוביץ, מאיר לישנסקי, פייביש גולדברג, זכריה חיותמן וג'סי חיותמן, השישי היה מאיר פרידמן, אולם הוא החליט לעזוב כעבור כחודשיים ובמקומו הגיע המדריך החקלאי מיכאל פפו שבא לנסות לגדל כותנה בעמק.
ב-1907 החל לפעול כמשק חקלאי והוקמו בו מספר מבנים, כשהמרכזי בהם הוא דו קומתי ומכונה "העלייה". ב-1916 נאחזה במקום קבוצה מאנשי "הרועה". למקום החליטו לקרוא "תל חי", בדומה לשם המקום בערבית "תלח'ה".


הדרדרות המצב הבטחוני – טרומפלדור נשלח לתגבר
המצב המתוח בסוריה בעקבות המלכתו של פייסל למלך סוריה והדחתו ע"י הצרפתים - גרם להתדרדרות נוספת במצב הביטחון באזורים נידחים בסוריה ובלבנון, ביניהם גם אצבע הגליל. התדרדרות מצב הביטחון באצבע הגליל גרמה לוויכוח ביישוב היהודי האם לפנות את האזור מהמתיישבים.
בעוד שזאב ז'בוטינסקי טען בעד פינויים הרי שדווקא מפלגות הפועלים התנגדו לכך.
לבסוף הוחלט על תגבור האזור ויוסף טרומפלדור (שהיה גיבור מלחמה ברוסיה) נשלח לסייע לתושבים.

תחילת התקפות הערבים על חצר תל חי
לפי הסכמי סייקס פיקו, השטח בו ישבה תל-חי היה אמור להיות שטח צרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה. היישובים היו מנותקים כיוון שישבו בשטח הצפוני ביותר בארץ ישראל. מסביב ליישובים היו כפרים ושבטים בדווים. בתחילת 1920 החלו באזור התקפות בידי ערבים שמרדו בשלטון הצרפתי ורצו לסלקו מן האזור.
בין מטרותיהם היו גם היישובים היהודיים שהוקמו בגליל העליון – כפר גלעדי, מטולה ותל חי. מטולה הייתה יישוב קטן יחסית ואנשיה החליטו לנטוש בשלב מוקדם בעוד אנשי כפר גלעדי ותל חי החליטו להישאר.
הם שלחו קריאה ובה בקשת סיוע למגנים ממרכז הארץ שיגיעו לחיזוק המקום.
אל תל חי הגיעו קומץ מתנדבים, עליהם פיקד יוסף טרומפלדור. באחת ההתקפות במהלך חודש פברואר נהרג בשדה סמוך לתל חי אהרון שר.
מאוחר יותר נהרג שניאור שפושניק בארוע נוסף. שני ארועים אלו קדמו לקרב תל חי שנערך בי"א באדר.

מאורעות תל-חי
בי"א באדר תר"פ (1 במרץ 1920) הגיעו בדואים בראשות כאמיל אפנדי לתל-חי אולם היהודים לא אישרו להם להיכנס. טרומפלדור אישר לבסוף לשיח' כאמיל וכמה מחייליו להיכנס לחצר היישוב לאחר שטענו כי הם מחפשים צרפתים המתחבאים בו.

במהלך הביקור, בעת ששהה בעליית הגג של המבנה המרכזי בחצר תל-חי, החליט כאמל להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשאנשיו ניסו לקחת את נשקה של דבורה דרכלר בכוח, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים. בעוד המגנים היהודים נלחמו עם הכוחות הערביים מחוץ לשערי החצר, התבצרו כאמל ואנשיו בעליית הגג והסבו אבדות רבות לכוחות מבפנים. במהלך הארוע הצליח כאמל לסגת מעליית הגג ולחבור שוב לאנשיו. הקרב נמשך עוד מספר שעות אולם לבסוף נהדפו כאמל ואנשיו. למרות נסיגה זו, האובדן הגדול של האנשים והדלדלות התחמושת בקרב מגני תל חי הוביל לנטישתו.

לא ברור אם כוונתו של כאמל הייתה מתחילה להערים על טרומפלדור על-מנת להיכנס למבנה ולהפתיע את מגניו, או שהוא באמת התכוון לבדוק אם קיימת שם נוכחות צרפתית.
לפי עדותו של פנחס שניאורסון, במהלך הקרב ניסה כאמל לשכנע אותו שהאש נפתחה מצד היהודים ושהוא בא בכוונות שלום.
שניארסון הסכים לתת לו לסגת מעמדתו ולחזור לאנשיו, אולם הוא לא הצליח לתקשר עם כוח מגן אחר, שהמשיך לירות על כאמל ואנשיו לאורך כל הקרב.
במהלך הקרב, טרומפלדור ויעקב טוקר רצו מהר לסגור את השער כדי שלא ייכנסו עוד בדואים. 3 כדורים פגעו בטרומפלדור ופצעו אותו קשה, אולם רוחו לא נפלה, והוא הספיק לסגור את השער.
יעקב טוקר נפגע קשה. במהלך הקרב נהרגו עוד ממגני תל-חי והם: שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר וזאב שרף.

לאחר הקרב ונטישת תל-חי וחזרה באותה השנה לאחר הקרב הגיע הרופא גרי מכפר גלעדי טיפל בטרומפלדור ועודד את רוחו. מדווח כי לפני שמת אמר טרומפלדור " לא נורא, טוב למות בעד ארצנו". לעת ערב עזבו מגני תל-חי, כשלושים במספר, את היישוב וכעבור זמן קצר ננטש גם כפר גלעדי.
תושבי שני היישובים הגיעו לאיילת השחר. הכוחות הצרפתיים לחמו בצורה נחרצת נגד הפורעים הערבים בגליל העליון עד להשגת שקט בחודש יולי. באוקטובר חזרו המתיישבים היהודיים אל שלושת היישובים שננטשו ויישבו אותם מחדש. בסוף השנה נמסר האזור לשליטת בריטית, ונוצרה "אצבע הגליל".
עמידת הגבורה של המגנים הייתה לסמל ובזכותם נכללה ה"אצבע" בתחום שלטון המנדט הבריטי ואחר כך בתחום מדינת ישראל.

המיתוס של תל חי
– חשיבות קביעת אצבע הגליל בגלל קרב הגבורה בתל חי אתר ההגנה מתאר את ההשפעה של תל חי במילים אלה: יום נפילת תל-חי, י"א באדר, הפך יום זיכרון. מאוחר יותר נקבע כ"יום ההגנה". ב-1934 הוצב ליד קברם של הרוגי תל-חי פסל הארי השואג, מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב. הפסל וסביבתו הוכרזו כאתר הנצחה ממלכתי.
התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל ראו בעמידת היישובים בגליל ובקרב תל-חי מופת וסמל לנכונות לעמוד וללחום על קיומה של כל נקודת ישוב. קרב תל-חי זירז את הקמת ארגון ה"הגנה", שלושה וחצי חודשים אחר-כך, וערכיו המרכזיים של הארגון נקבעו על-פי מורשת תל-חי:
כל ישוב צריך להגן על עצמו בכוחותיו הוא; ההתיישבות היא שתקבע בפועל את היסודות והגבולות לבית הלאומי ולעצמאות בעתיד. י"א באדר היה, כאמור, ל"יום ההגנה". תפילת "יזכור", שחיבר ברל כצנלסון לזכרם של 8 חללי תל-חי, שימשה יסוד
ל"יזכור" להרוגי ה"הגנה", ואחר כך לתפילה לזכר חללי מערכות ישראל.

נופלי תל חי נקברו בבית הקברות הנמצא בין תל חי לכפר גלעדי. כעבור חמש שנים מעל קברם הוצב פסל "האריה השואג" של הפסל אברהם מלניקוב.