תל קדש  

טיול לתל קדש

בין קיבוץ יפתח לקיבוץ מלכיה, כ-4 ק"מ ממערב לצומת כ"ח. 1. תולדות האתר וסקירה היסטורית התל שהוא הגדול בתלי הגליל-העליון (שטחו כ-100 דונם), נמצא בקצה המערבי של בקעת קדש (מרג' כדיש). זוהי בקעה קארסטית, שהיא שרשרת רצופה של דולינות הנמשכות ממושב דישון בדרום ועד קיבוץ יפתח בצפון. בסקר ובחפירות ניסיון שנעשו בתל ובקברים שבקרבתו ע"י משלחת בראשות י' אהרוני התברר שהיה מיושב ברציפות
מאת מוריה גבסי מורת דרך בישראל  

מתקופת הברונזה הקדומה ועד לתקופה הערבית. בהמשך נשתמרה רציפות ההתיישבות באתר עד 1948. הגליל ההררי מוקף עמקים, שבהם זוהו עשרות ערים מקראיות גדולות. קדש היא העיר הגדולה היחידה, ושטחה כאמור 100 דונם.
בהחלט יכול להיות שמיקומה של העיר נקבע בגלל בקעת קדש הסמוכה לה- בקעה רחבה ופורייה, שככל הנראה החקלאות בה אפשרה את קיום העיר.
העיר שכנה בסמוך לסעיף של הדרך שעלתה מחצור לצור, והממצא הארכיאולוגי שנמצא במקום מצביע על קשרי מסחר עם צור. קדש נזכרת ברשימות הכיבוש של פרעה תחותמס השלישי, במאה ה-15 לפנה"ס. פרעה סתי כבשה בשנת 1300 לפנה"ס בקירוב, והכיבוש נזכר בכתובת הניצחון שלו במקדש כרנך שבמצרים העליונה.
בתקופת ההתנחלויות היתה קדש עיר כנענית חשובה, בתקופת ההתנחלות נכללה בנחלת שבט נפתלי והייתה עיר לויים. כדי להבדילה מערים אחרות בשם זה קראו לה "קדש נפתלי בהר נפתלי" (יהושע כ', ז). היא נועדה להיות עיר מקלט (הצפונית ביותר בארץ).
חמשת ערי המקלט: גולן בבשן, רמות בגלעד, באצר במדבר, חברון בשכם וקדש בגליל בהרי נפתלי (יהושע כ', א-ט).
יש הסבורים שכאן מקומה של קדש, עיר הולדתו של ברק בן אבינועם.
בימי הביניים היו מראים במקום את קבריהם של ברק בן אבינועם, דבורה הנביאה ויעל. למרות שכיום ברור שמוצאם מעיר/ ישוב אחר בשם קדש שזוהה ברמת פוריה, זאת בשל סמיכותו לעמק יזרעאל ולתבור.

מידע על תל קדש

היסטוריה

קדש נפתלי היתה עיר ישראלית חשובה בגליל העליון, עד שנכבשה ב-723 לפסה"נ בידי מלך אשור  תגלת פלאסר השלישי (מלכ' ב ט"ו, כט). בימי בית שני היתה קדש עיר מעורבת, שבה ישבו יהודים, יוונים וסורים. בימי המרד הגדול היתה קדש עיר יוונית ובסיס  חשוב לצבאות הרומים.

יוסף בן מתיתיהו מספר עליה: "קדש הוא כפר חזק לצורים בגבול הארץ ואיבת עולם ומלחמה בין יושביה ובין הגליליים ומס' יושבי  הכפר הוא גדול" (מלחמות היהודים, ד, ב, ג).
נחל דישון וצפונה היווה את הגבול בין במרחב הפגאני לבין היישוב היהודי בתקופה הרומית- ביזנטית ואף לפני כן בתקופה  ההלניסטית. תל קדש הינו חלק ממרחב פגאני מהתקופה שלאחר המקרא ועד לתקופה הביזנטית. בתקופה הרומית גדל הישוב והתפשט  על פני השטח המישורי שבקרבת התל.

בחלק המערבי של האתר ישנם מספר מבני קבורה, שהם חלק ממאוזוליאון גדול, בנוי קשתות. כיום אפשר לראות כאן שרידי מבנה מרובע וגדול, שאבניו הענקיות פזורות מסביב. לידו מבנה נוסף ובו סרקופגים מאבן, שהם הגדולים שנמצאו בארץ.

הסרקופים מיועדים לזוג גוויות, שהיו מונחים בהם בכיוונים הפוכים (לראיה מיקום 'כריות האבן' שלמראשות המתים). מכסי הסרקופגים דמויי גג רעפים, והם מעוטרים בזרי עלים, סנפירים, קשקשים. כ-100 מ' מזרחה נמצאת חורבת ההיכל הרומי. חזיתו ששרדה פנתה מזרחה אל השמש העולה, ובולט בה שער מרכזי שמשקופו נפל, ולצידיו שני שערים קטנים, שלמים.

בקיר נראה תבליט של עיט רומי, ובגומחה שבקיר נראית דמות אדם לבוש תוגה.
ליד קיר החזית – אבן ועליה דמות בע"ח מכונף. ב 1856 נמצא באתר מזבח ובו ראש אדם, תיאור סכמטי של השמש
והתאריך 280 לספירה. בשנת 1965 נמצא ראש אלה רומית משיש, שגודלו כאגרוף. ההיכל דומה בצורתו להיכלים אליליים אחרים  מאותה תקופה בסוריה ובלבנון. מוזוליאון נוסף נחשף ממערב לתל, בצד הכביש.

במאוזוליאון
שרידי בניין מלבני מרשים בנוי אבני גזית ענקיות, אפשר לראות אבן פינה. בזמנו התנוססה מעל הבניין פירמידה, והוא שימש כאחוזת קבר משפחתית מהמאה ה-4 לס`.
כדי להבין את המקום יש להתייחס קודם לכן למבנה אחר שנמצא במקום אחר ומתוארך לתקופה אחרת
700 שנה קודם לכן: בבודרוס שבתורכיה (אסיה הקטנה) היתה ממלכה יוונית בשם "קאריה", שמלכה, מאוזולוס, הוליך את
ממלכתו לעושר רב והתעשר גם הוא. הוא החליט לבנות לעצמו עוד בחייו מבנה קבר מפואר שהתפרסם בכל המדינות היווניות. מאוזולוס לא הצליח לסיים את בניית הקבר בחייו, אולם אחריו מלכה אשתו, שהיתה גם אחותו  (דבר מקובל בעולם העתיק), שהשלימה את מלאכת בניית הקבר, שהתפרסם כאחד משבעת פלאי העולם  של העולם העתיק- המאוזוליאום של קאריה.

ומאז לכל אחוזת קבר מפוארת כמו זו שכאן, קוראים "מאוזוליאום", על שם מאוזולוס מלך קאריה. 
בתקופה הרומית (מאה 4 לס`) נבנו בקדש מקדש ומאוזוליאון (מבנה קבר ובו מספר קברים) גדול ממנו  נחשפו מספר סרקופגים. במאוזוליאון נקברו בני המשפחה בצורות שונות, כאשר המכובדים נקברו בארונות אבן.
חשוב להדגיש שרק בעלי הממון יכלו להרשות לעצמם הזמנת ארון קבורה מעין זה. הסרקופגים עשויים אבן והם מהגדולים
שנמצאו בארץ והיפים ביותר שנמצאו מאבן גיר מקומית, שנחצבה מהגבעה שממערב לתל קדש. הליטוש הסופי של
הסרקופגים כנראה נעשה ע"י אומנים צוריים, והוכחה לכך היא שאחיו התאום של אחד הסרקופגים  שכאן נמצא בבית הקברות בצור.

סרקופגים:
עוד בחייו של ראש המשפחה הוא הזמין לעצמו ארון קבורה מקושט מאבן עם מכסה. לאחר שהוא נפטר, המשפחה  האבלה מרימה בכוחות משותפים את המכסה, מכניסים את הנפטר ומניחים אותו בתוך הארון, לבוש וענוד בתכשיטים ומצויד במזון, משקה, ומנחות, לקראת מסעו אל העולם הבא.
הארון נחתם במכסה בצורה שאי אפשר לפתוח אותו. לאחר מספר שנים, לקראת הקבורה הבאה, פותחים את מכסה
הארון ומפנים את העצמות שבפנים (הבשר כבר נרקב). הארון כבר אכל את הבשר, ולכן הוא קיבל את השם "סרקופג", שפירושו בשפה היוונית "זולל בשר".

העצמות הועברו לתיבה קטנה יותר שנקראה "גלוסקמא", אשר הונחה במערת הקבורה המשפחתית.
גודל הסרקופג בערך כגודל אדם ורוב הסרקופגים שנמצאו בארץ עשויים אבן. הסרקופג הרגיל היה מורכב מ-2 חלקים: החלק התחתון- ארגז מאורך, ועליו מכסה שטוח או בעל צורה גמלונית.

על מנת למנוע את פתיחת הסרקופג (אם על מנת שלא להפריע את מנוחת המת ואם על מנת להקשות על שודדי קברים)  קדחו בדפנות הסרקופגים ובצידי המכסים שקעים קטנים ב-2 שורות מקבילות, לתוכם הכניסו גושי עופרת רכה  אשר לתוכם החדירו בלחץ ווי ברזל שחיברו את המכסה אל גוף הסרקופג.

הדבר לא תמיד הצליח, ובמקרים רבים השודדים פרצו את הארון דרך חור קטן בדופן שלו וגנבו את הדברים בעלי הערך.
כאמור, גודלם של הסרקופגים שנמצאו כאן מעלה את ההשערה שהם מיועדים לזוגות של נפטרים, שהיו נקברים

בהם בכיוונים הפוכים. חלק מהפתחים בסרקופגים, אשר נפרצו על ידי שודדים, מולאו בחצץ בכוונה כדי למנוע מאנשים לתחוב נרות נשמה ופתקים עם בקשות לתוך הסרקופג, מתוך אמונה שנקבר בו קדוש. הקישוט העיקרי הוא גרילנדה, זר עלים  מתפתל לכל אורך הארון, כאשר בדרך כלל הזר יוצא מתוך אמפורה (סוג של כד). פה האמפורה נמצאת בתוך אחד  השקעים, ובשני השקעים האחרים יש פרחים. למטה משתלשלים 3 אשכולות ענבים, כאשר בכל אשכול כל ה ענבים  דומים זה לזה אבל שונים מהאשכול השני- יש כאן 3 זנים של ענבים. אולם הדבר המעניין הוא 2 דמויות הרקדניות  שהיו כאן, שככל הנראה נהרסו בתהליך של איקונוקלזם, קנאים נוצריים ומוסלמים ששומרים בקנאות על האיסור "לא תעשה לך פסל וכל מסכה", והרסו כל דמות של אדם או חיה. דמויות הרקדניות כאן הושחתו, כמו גם המסכות / פרצופים.

מקדש

הדבר הראשון שבולט לעין במקום הוא קיר שעומד מזה 1900 שנה לפחות, ולא שוחזר או שוקם. בראשית המאה ה-19  הגיעו לארץ חוקרים אירופאים, והיות שלא היו אז מצלמות, כל חוקר הביא איתו צייר שצייר את מושאי המחקר שלו.
וכך יש בידינו רישומים וציורים מראשית המאה ה-19 של הקיר שעמד כאן כמו היום. זהו הקיר המזרחי של מקדש. יש הבדל