מרוקו-קצת היסטוריה

המידע מאתר אביזמר מחבר הספר למרוקו

 מרוקו נקראה אז "מג’רב אל אקצה" שמשמעו המערב הרחוק. משום היותה של מרוקו בקצה מערב. שמה הרשמי של מרוקו היום הנו "אל ממלכה אל מג’רביה" השם מרוקו בא מסירוס ועיוות של המילה "מראקש" השם הקודם של מרוקו היה "ממלכת מראקש" היות והאירופים לא יכלו לבטא את המילה מראקש הם כינו אותה בשם  בורוקוש - מרוקו. שמה הקדום אגב של מרוקו והאזור היה מאוריטניה, והוא נגזר משם של אחד השבטים המקומיים - “המורים”.

המג’רב היה מיושב החל משחר ההיסטוריה. כמה מאות שנים לפני הספירה הייתה תנועה של מתיישבים ממרכז אפריקה השחורה לאזורי הרי האטלס דרך הסהרה לפני הפיכתו למדבר מיושב. השבטים הברבריים הראשונים שמיישבים את מרוקו, הם שבטים שעם הזמן השתלטו על מרוקו שאנו מכירים היום, הם הקימו את השושלות שהיוו את התשתית של מרוקו מהמאה השבעית לספירה ואילך.

הפיניקים בצפון אפריקה:

במאות ה – 10 וה–12  לפנה"ס ואילך הפיניקים  (הצידונים ואנשי צור) מייסדים מושבות לאורך חופי מרוקו. לא נכנסים אל תוך היבשת, הם מקימים תחנת סחר לאורך החופים בצפון ובמערב. כ - 500 שנה לפנה"ס אנשי קרטאגו/קרת החדשה משתלטים על   החופים ומייסדים את  ליקסוס ליד לערייש, מלליה טינג'יס  (טנג'יר) שלה  (אסילה, ליד רבאט) וקוראים למקום מאוריטניה.

 

רומי:

 

עם נפילת קרטאגו בידי רומי במאה ה- 2 לפנה"ס (-146) הופך כל האזור למושבה רומית. האזור הפך להיות הלניסטי עד שנת 428 לספירה. במהלך תקופה זו בונים הרומים את וולופוליס ממערב להרי הריף.הם בונים מבצרים ותושבים מקומיים מגוייסים לצבאו של הקיסר.

"יובה השני" בנו של מלך נומידיה שליט ממונה תחת השלטון הרומי בתקופת "אוגוסטוס" קיסר, הוא אף נושא לאישה את קליאופטרה סלינה )בתם של אנטוניוס וקליאופטרה). תחת "קלאודיוס" קיסר נופלת גם מאוריטניה בידי הרומים והופכת למאוריטניה טינג'ס.

 

 

במאה הרביעית לספירה שהיא (312), עם ביקור הקיסר "קונסטנטינוס" הראשון מבין הקיסרים הרומיים המקבל על עצמו את הדת הנוצרית, ומשפיע בכך על האימפריה כולה  מופיעה ומתפתחת הדת הנוצרית באזור, בעיקר בערים  הגדולות.

 

הוונדלים:

 

ב – 428 לספירה הנוצרית הוונדלים המגיעים מאזור סקנדינביה כובשים את חצי האי האיברי ומגיעים  עד רומא.צפון אפריקה  קסמה להם מאוד והם חוצים את הים ומשתלטים על האזור כולו לאחר 10 שנים של קרבות קרתגו נופלת לידיהם (בשנת 439). הוונדלים היו למעשה נוצרים אריאנים והנתינים היו ברברים, יהודים ונוצרים קתוליים. הכנסתם העיקרית היתה ממעשי שוד של אניות בלב הים.

 

הביזנטים:

 

ב- 530  לספירה, לאחר 100 שנים של שילטון הוונדלים, שבו הנוצרים באמצעות הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס וכבשו את האזור מחדש.

 

המוסלמים:

 

ב- 622  מתחילה, למעשה, תקופת האיסלאם. הנביא מוחמד נמצא בעיר מדינה. ב – 680 יוצאים יורשיו של מוחמד למסעות כיבושים, ומגיעים עד אזור צפון אפריקה  הם כובשים את קרתאגו ומייסדים במקומה את העיר קירוואן (בתוניסיה של היום) והופכים אותה לבסיס יציאה לכיבושים נוספים בכיוון מערב. קירוואן הנה העיר הרביעית בקדושתה לאיסלאם (אחרי מכה, מדינה וירושלים).

אגדה מוסלמית מספרת על מצביא ומנהיג מקירוואן בשם "עוקבה אבן נאפיע",  שבשנת 680 לספירה הוא מגיע עד חופיה המערביים של מרוקו, ניכנס עם סוסו  אל תוך מימי האוקיינוס האטלנטי ומכריז קבל עם ועדה "שרק הים, והים בלבד מונע ממנו לכבוש, הלאה,  ארצות לאיסלאם" אבן נפיע נהרג בקרב עם ברברים באלג'יר ושם הוא  נקבר.

עוד מסופר שאותו מצביא החל במסע כיבושים אל פנים המג’רב, הוא וצבאו נתקלו בהתנגדות עזה של השבטים הברברים הרבים שהתאחדו סביב הנהגתה של אשה ומנהיגה בשם דהייה, שהיתה מנהיגה של אחד השבטים  היהודיים באזור, היא נודעה בכינויה "אלכהנא" (ע"ע) כלומר הכוהנת. המלחמה נמשכה 25 שנים והסתיימה בניצחון המוסלמים. עם שבירתם של השבטים הברברים החל למעשה השילטון הערבי/המוסלמי על מרוקו.   

האיסלאם, אם כן, מחליף את הנצרות ובני האצולה ומנהיגות הברברים הנוצרים נלקחים כבני ערובה, והערבים מגדלים אותם על פי דת האיסלאם. גם על היהודים,  בתקופה זו, אפשר לומר  שעבר משבר  של  זהות.

מרוקו עוברת לשליטתם של הכליפים מדמשק לבית אומיה  705 – 750  ובגדד בית עבאס  750 – 789.

 

האידריסים:

 

עוד בטרם יגיעו האידריסים לאזור נמשכו הפגיעות של השליטים הערבים בברברים גורם להתקוממותם, והמג’רב מצליח להשתחרר מעול הערבים ומתקיימות בו הרבה נסיכויות קטנות. עד ש"אידריס הראשון" 789 – 793 מצאצאיו של עלי, בעלה של פטימה בתו היחידה של מוחמד. הוא מורד בשנת 789 בח'ליף העבסי "הארון אל ראשיד", כאשר המרידה נכשלת הוא בורח, ראשית למצרים, אח"כ דרך צפון אפריקה למג’רב. הוא ובנו "אידריס השני" מצליחים ללכד את השבטים  במקום, סביבם, ולייסד ממלכה גדולה במג’רב שבירתה הראשונה "וולופוליס" שנמצאת מצפון למקנאס (כיום יש במקום שרידים של אותה עיר, שנבנתה על ידי הרומים). הח'ליף ניסה להדיחו באמצעות צבא שנשלח להלחם בו, אך משכשלה משימתו זו הוא הצליח באמצעות מזימה להרעיל אותו. קברו המפואר נמצא בכפר הנושא את שמו על הרי הריף והוא מהווה מקום משיכה לעליה לרגל של מוסלמים ותיירים. בנו "אידריס השני" 793-828 החל לשלוט אחריו הוא מרחיב את הממלכה, לגודל כפי שהיא כיום, לערך. הוא גם הפיץ את האיסלאם במג’רב כולה ומייסד נקודת התיישבות גדולה ב"סידי חרזם" – מקום של מעיינות מים רבים. מים חשובים להתיישבות ובוודאי ליישוב מבוצר כמו שאידריס השני מקים.

במרוצת השנים הוא מחפש מקום התיישבות בעל משמעות אסטרטגית ומוצא את הגבעות של השוליים הדרומיים של הרי הריף מחד, והעמק שנמצא בין הרי האטלס התיכון להרי הריף כמתאימים ומייסד  את העיר פאס בשנת 807 והופכה לבירתו.

כאשר "אידריס השני" מת הוא נקבר בפאס, והאימפריה שהקים החלה לשקוע בגלל  מאבקים (כלכליים) והתערבות (פוליטית) של שתי שושלות מוסלמיות, המוריים מספרד והפטימיים מתוניס.   

בכך תמה תקופת שלטון האידריסים במג'רב.

בין השנים 974 - 1061 היה במרוקו שלטון של ראשי שבטים ברבריים עד לעליית שושלת המלוכה  של האלמורביטון ב- 1062.

 

האלמורביטון /האלמורבידים – LES ALMORAVIDES:

 

ה"אלמורביטון" יוצאי שבט הסהנג'ה - שבט ברברי מהסהרה המערבית שולטים במג’רב 84 שנים. לאחר תקופת הסתגלות וטיהור של הדת ב"ריבאטים" (מבצרים שבהם לוחמים מטוהרים)  בהם למדו את האיסלאם הטהור והקיצוני וגם עברו אימונים צבאיים יצאו לכבוש את המג’רב. לאחר כיבוש הסהרה והדרום, הצטרפו אליהם לוחמים נוספים בהנהגתו של  "יוסוף אבן טשפין" (1061 – 1106) מייסד את מראקש ומגיע עד גרנדה, מלגה וטולדו שבספרד. ב1090- הוא מנצח את "אלפונסו" מלך ספרד הוא תוחם את הממלכה מדרום עד גאנה, במזרח עד למרכז אלג'יר, בצפון ספרד ובמערב האוקיינוס האטלנטי.

בהעדרו המשיך בנו עלי לבנות את עירו של אביו מראקש.הוא מעסיק אלפי אמנים, בנאים ובעלי מלאכה. מקים בה חומה, מסגדים, בעיקר את הבסיס למסגד הקטוביה שקיים עד היום, ארמונות, גנים ורחובות מרכזיים שגולת הכותרת שלהם תיכנון מלא עד לפרט האחרון.

ב1106- מת אבן טישפין בגיל 103. את מקומו יורש, כאמור, בנו עלי, ששולט עד 1144. כבר בימיו החלה לעלות תנועה מוסלמית חדשה לתודעה במג’רב, ה"אלמווחידון".

 

האלמווחידון – LES AMOHADES:

 

ה"אלמווחידון" שולטים במג’רב 103 שנים. גם הם כמו קודמיהם ברברים בני השבט מצמורה, הם באים מהרי המול אטלס, לאחר שהדיחו את האלמורביטון, איחדו שוב את המאמינים  וייחדו את האל  ומכאן שמם ה"אלמווחידון" . מנהיגם הוא "מוחמד אבן טומארט" הוא מת ב-1130 ואת מקומו בהנהגה תופאס "עבד אל מומין" מצביא קנאי לאיסלאם.הוא מרחיב את תחומי הממלכה לכוון מזרח וצפון. 

יהודים רבים "נאלצים" להתאסלם למראית עין תחת מכבש הלחצים של התנועה הזו.כאשר הוא מת מחליף אותו נכדו "יעקוב יוסוף אלמנצור" המכונה הכובש (המנצח). הוא פולש לספרד ומכריז עליה מלחמת ג'יהד. תחת שלטונו  התנועה שולטת על ממלכה המשתרעת מחבל קסטיליה ועד טריפולי. ב – 1150  הוא מייסד את רבאט.

 "יעקוב יוסוף אל מנצור " נותן תנופת פיתוח עצומה לממלכה מכל הבחינות, כלכלית, פוליטית ותרבותית. הוא עודד גם את המדעים וטיפח את "אברואס" – פילוסוף מוסלמי ידוע, והרמב"ם. חלק ניכר מהמבנים שקיימים כיום במראקש חתומים על שמו: מסגד הכתוביה, בתכונתו ה"חדשה", חומות העיר וגני המנרה בראשיתם. כמו כן הוא בונה שני מסגדים תאומים למסגד במראקש האחד ברבאט (ה"טור חסן"), והשני בסיביליה (המכונה כיום - חירלדה).

בתקופת יורשיו החלה הממלכה להתפרק וזאת בגלל עליית כוחם של הנוצרים בספרד. מתחילה למעשה תקופת הרקונקיסטה – הכיבוש מחדש של ספרד בידי הנוצרים. תקופה שהסתיימה בשנת 1492 עם גירוש אחרון המוסלמים מאדמת ספרד באזור גרנדה (אגב, גם היהודים גורשו ביחד עם המוסלמים בשנה זו). סביליה נכבשת ע"י הנוצרים ב1248- והמוסלמים נדחקים דרומה לגרנדה.המפלות בצפון היו רק חלק מהכישלונות של הממלכה.

במקביל התרחשו מרידות של שבטים ברברים במג'רב שנמשכו עד שנת 1296. שנה שבה הדיחה השושלת הבאה, שושלת "בנו מרין" את ה"אלמווחידון" מהשלטון.

 

המרינים – LES MORINIDES :

 

ה"מרינים", יוצאי שבט "בנו מרין" שולטים במג’רב  217  שנים  (1248 – 1465).  גם הם, כקודמיהם ברברים מהדרום, תחת הנהגתו של  "אבו יוסוף יעקוב" הם מדיחים את קודמיהם ומייסדים שושלת חדשה. על אף תקופת שלטונם הארוכה, למעלה מ- 200  שנים, הם אינם יכולים להחזיק בידם את השלטון המלא על ממלכתם, ויורשיהם חייבים מדי פעם להילחם כדי לכבוש אותו מחדש. עושרם הרב אפשר להם לעודד את האומנויות והתרבות .הם השאירו אחריהם שרידים רבים של שלטונם.  הדמות הבולטת ביותר במרוצת שילטונה של השושלת הזו הנה של "אבו חסן עלי" המכונה  ה"שולטן השחור" אשר הצליח להשתלט על אזורים נרחבים לממלכה. אחריו חלה בממלכה ירידה משמעותית וההתפוררות הייתה שאלה של זמן, בעיקר חדירת הנוצרים והפורטוגזים לצפון אפריקה והשפעתם הרבה במג'רב. במקביל התרחשו מרידות של שבטים ברברים בדרום, דבר שהחליש רבות את השושלת של ה"מרינים" וגרם להורדתה מהשלטון במג'רב. 

 

בני וטאס:

ב1420- תופאס את השלטון "אבו זכריה יחיא" ממשפחת "בני וטאס". הווטאסים להלכה שולטים בממלכה, אך למעשה רק בשנת 1465 השלטון הוא מלא. הם היו בשילטון 45 שנים. שנות שלטונם היה דו ערכי מצד אחד היתה התעוררות לאומית ודתית גדולה מאוד וזאת,בעיקר, בגלל  ההתקפות וההשתלטות של הספרדים והפורטוגזים על ערי החוף בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי. לבסוף כתוצאה מהלחצים מבית ומחוץ וצימצומה של הממלכה נפלה השושלת.

 

השתלטות הספרדים והפורטוגזים על ערי החוף של אפריקה עד מחצית המאה ה- 18:

בשנת 1450 לערך השלימו הנוצרים הספרדים את כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים, למעט החלק הדרומי של חבל אנדלוסיה, בעיקר, גרנדה שנכבשה רק בשנת 1492. עתה התפנו הספרדים וגם הפורטוגזים לתפוס עמדות מפתח בחופי אפריקה בכלל, ובצפונה  של היבשת בפרט. על מנת להקים תחנות חוף שיגנו ויסייעו לאניות האיבריות השטות לשווקים במזרח,  ובעיקר להודו (יש לזכור שבאותה עת תעלת סואץ לא היתה קיימת).

האזורים והערים שנכבשו על מנת להקים בהן את התחנות באזורי החוף היו: בים התיכון: טנג'יר, מלליה וסאוטה.

באוקיינוס האטלנטי: לערייש, מאזגון (אל ג'דידה), סאפי, מוגאדור (איסווירה) ואגדיר. הם גם מייסדים את קזבלנקה (דאר אל ביידה) בתקופה מאוחרת יותר (1575).

בתחנות שרתו חיילים,שהגנו עליהן, וגם עובדים שביצעו עבודות לאחזקת המבנים ונתנו שרותים נוספים. בין אותם עובדים היו גם לא מעט יהודים. היהודים התקבלו לעבודה בגלל  שהיו דוברים מס' שפות, היו נאמנים ישרים ולויאליים למעסיקיהם הספרדים והפורטוגזים. כמו כן בזמן היותם בתחנות הם החלו להתמחות בנושאים כגון, סחר חוץ ופנים והחלו לסחור במג'רב ומחוצה לו. עד כדי כך הם היו בקיאים במסחר שהספרדים והפורטגזים השלימו עם העובדה, שבשבת הפעילות יורדת  ל50%- תפוקה מאשר  יום ממוצע.

אם כן אפשר לומר שמכאן ועד שלהי המאה ה- 18 הספרדים והפורטוגזים שולטים באזורי החוף ובנמלים, ואילו המוסלמים  שולטים בפנים הארץ.

לעומת ארבע השושלות הקודמות, שהיו ברברים, שתי השושלות הבאות,  “הסעידים” וה”עלווים” הם "שריפה" צאצאי הנביא מוחמד. הם הצליחו להשליט את מרותם על שבטי הברברים מהדרום, ולהוביל אותם לכיבוש הממלכה.

 

“הסעידים” SAADIS השריפים:

ה"סעידים" שולטים במג’רב במשך 105 שנים, 1549 – 1654  כמו קודמיהם הם עולים מהדרום הפעם מאזור העמקים דראע וסוס. הם מדיחים את אחרון שליטי  "בנו ווטאס", ומנצלים את ה"תוהו ובוהו" הסורר בממלכת המג’רב כדי להשתלט עליה. הם מנהלים מלחמת קודש נגד הזרים, בעיקר הפורטוגזים והספרדים ומצליחים לגרש אותם מאגדיר, סאפי ואזימור. זאת באמצעות השריף הסעידי "עבד אל מליק " בן דודו של המלך "מולאי מוחמד". עבד אל מליק נהרג בקרב שנערך ב"קצר אל כביר", בצפון מערב מרוקו, בשנת 1578.

גם  המלך  הפורטוגזי הצעיר "סבסטיאן" נהרג בקרב זה,  המכונה "קרב שלושת המלכים" משום ששלושה מלכים מתו בו (שניים בפועל ואחד שראה עצמו מלך). סיפור פיקנטי שקשור לקרב זה.  "מולאי מוחמד" שהיה  השולטן מת אף הוא לאחר שהתאבד בתום הקרב בטביעה. אחריו עלה לשילטון "אבעס אחמד אל מנצור", שכונה הכובש, וגם אל דהבי בגלל שהצליח לצבור רכוש גדול מכסף שקיבל עבור "פידיון שבויים" פורטוגזי. מרוקו בתקופתו נהנתה משלטון יציב, כפי שלא ידעה הרבה מאוד שנים: הוא כונן קשרים עם האימפריה העותמנית, ובכך ניטרל אותם מהתערבות בעיניניה של מרוקו. בעקבות החלשותם של הפורטוגזים, והפאסדם של הספרדים לאנגלים בקרב הידוע כ -"קרב הארמדה " (1588) הוא אוזר אומץ וכובש מידי הספרדים את ארזילה מחדש. בתקופתו מרוקו מגיעה לשטח הגדול ביותר שהיא החזיקה מעולם. גבולה הדרומי הגיע עד מאלי! הוא מפחית את נטל המיסים, עורך רפורמות מקיפות שהעיקרית שבהן חלוקה של הממלכה לשני אזורים של מס: אחד תחת אחריות של השילטון המרכזי בלאד אלמח'זן, והשני עצמאי בלאד אלסיבא. שילטונו נמשך כ25- שנים עד מותו ב1603-.

 

 

אחריו נשתרר תוהו ובוהו ו40- השנים הבאות ידועות בשם "שנות הבילבול " על שום האי סדר ששרר בממלכה. בתוך 40 שנים אלו שלטו 12 שליטים באזורים נרחבים של מרוקו, ולא היה שלטון מרכזי (אחד) המוכר על ידי התושבים, ובעיקר על ידי מדינות אחרות.

מלכי שושלת זו עודדו את התרבות והאומנויות. לקראת הסוף נחלשת השושלת  ואנדרלמוסיה משתלטת על הממלכה, ומאפשרת לעלווים לעלות ולבסס את שלטונם הארוך.

 

ה”עלווים” – ALAOUI :

ה”עלווים” או החסנים, וכן בשמם האחר השריפים הפילאלים. היחוס שלהם מגיע עד נכדו של הנביא מוחמד: חסן, שהוא בנו של "עלי אבן אבו טאלב " – בעלה של בתו היחידה של מוחמד. הם שולטים במג’רב החל מהמאה ה-17 ועד עצם היום הזה. המלך הנוכחי  "מוחמד השישי" הוא נצר למשפחה ושושלת זו.

לאחר הכנה ארוכה באזור טאפיללת שבדרום מזרח מרוקו בהנהגתם של "מוסא א' שריף" ובנו "מוחמד"  הם מלכדים את השבטים הברברים  של הדרום והסהרה ומייסדים את שושלת ה”עלווים”.

 בנו של מוחמד "מולאי א ראשיד" (1666 – 1672( מחזק את מעמדה של השושלת ע"י כיבושים. קובע את מראקש כעיר הבירה והופך את העיר טאזה  - בצפון מרוקו על הדרך בין פאס לאוזדה - לבסיס יציאה למסעות הכיבושים של השושלת החדשה.

בנו של מוחמד "מולאי א ראשיד" (1666 – 1672) מנסה  לחזק את מעמדה של השושלת ע"י נסיונות של  כיבושים לכיוון צפון ומערב של הממלכה. אולם הדבר לא עולה בידו, לעת עתה. במקביל הוא נאבק עם מתחריו מבית, שגם הם מבקשים לעצמם את השולטנות.  הוא אף נאלץ לברוח ולהסתתר באזור הרי הריף בחוף הצפוני מזרחי. מרוקו, בין תלמסאן למליליה קרוב לגבול עם אלג'ריה (של היום). הוא היה, למעשה, מחוסר כל ותיקוותו  היתה למצוא מיקלט אצל ידידים.מיקלט הוא מצא אצל השיך " לוואתי " שקיבל אותו באהבה ובהכנסת אורחים ראויה למרות שהוא ידע שהוא לוקח סיכון בכך, שכן ל- " א ראשיד " היו שונאים רבים שאף ביקשו את נפשו. אולם פגישה שהתקיימה באקראי שינתה את גורלו, ואולי את גורל מרוקו כולה.

 

מעשה  " א ראשיד " ב-אבן משעל:

ציינתי בסקירתי זו שהיו בדרומה של מרוקו שבטים יהודיים עצמאיים, וכן את העובדה, שנתקיימה למשך 25 שנים ממלכה יהודית בעמק הסוס, בראשותה של "אלכהינה" ואולם מאז ימי האידריסים, כלומר, מראשית המאה ה-9 שבה ונוסדה הממלכה המרוקנית, לא תפאסו השבטים היהודיים מקום חשוב. שרידי השבטים הוכנעו, והיו נתונים לשילטונם וחסדם של שבטים ברברים ומוסלמים. אין זה אומר שהם שכחו את אומנות המלחמה. היהודים היו שותפים למלחמות במג'רב. לעיתים משני צידי המתרס. ידוע על  יהודי שהיה מפקד צבאי בכיר בשרות שושלת בני מרין  (שם ע' 100). אחד מאותם שבטים שישב באזור שבדרום מזרח למיליליה, השתחרר מעול המוסלמים והצליח לקיים שליטה אוטונומית באזור זה. בראשו עמד סוחר עשיר מאוד בשם "אבן משעל", היתה לו טירה מבוצרת, שבה שמר את אוצרותיו, והיא גם היוותה מעין מפקדה לחייליו.

באחד הימים, כאשר רכב "א' ראשיד" על סוסו בליווית אנשיו של השיך המטיב באזור. הם פוגשים קבוצת רוכבים הלבושים הדר ומצוידים היטב. בראשם רכב "אבן משעל" לשאלתו מי האנשים אלה ומי האיש העומד  בראשם? הוא נענה,האנשים הם אנשי השבט היהודי, והאיש הרוכב בראשם הוא "אבן משעל! השולט באזור הזה, והוסיפו שיש לו אוצרות עצומים הנמצאים פלדאר (בית). "אבן משעל", עתה, הוא גמר בליבו הוא חייב לשים את ידו על האוצרות, שבעזרתם הוא ירכוש לוחמים ואמצעים למלחמה, ועל ידי כך ישתלט על מרוקו כולה. מה עשה? הוא  ריכז 500 לוחמים מוסלמים מהאזור הקרוב. והסתיר אותם קרוב לטירה של היהודי. לאחר מכן הוא ניגש לטירה, דפק בדלת ומשנענה, הציג עצמו כעני מרוד המבקש מעט אוכל ומים ומקום ללון. העני "המדומה" התקבל על ידי בני הבית בחסד וברחמים גדולים, קיבל מזון ומקום לינה. בלילה כאשר כל בני הבית ישנים, הוא ניגש אל השערים ופתח אותם לרווחה. תוך זמן מועט הצליחו אנשיו להשתלט על הטירה, וכולם היו, עתה, שבויים, "אבן משעל" עונה ואולץ לגלות את המחבוא לאוצרות. וכאשר לא היה בו צורך יותר הרגו אותו.

בכסף הוא גייס לוחמים, רכש ציוד מתקדם ללחימה, ועשה הכנות לשוב לפאס והפעם כשולטן של מרוקו. ואומנם הדבר עולה בידו! (שם ע' 101(

המוסלמים מצידם מספרים את הסיפור הזה מזוית הפוכה, ש"א ראשיד" למעשה הציל את תושבי האזור המוסלמיים מידיו המרושעים של היהודי "אבן משעל". כי לספר שהיה מי שהעז להתנפל על המארח, שהכניס אורחים למופת, זה הרי חטא גדול גם בדת המוסלמית.לכן הם מרבים לספר על מעשיו הרעים של אבן משעל: הוא שלט ביד קשה על המוסלמים שבתחום חסותו, הוא עינה חלק מהם, הוא דרש שתישלח לבית הנשים שלו בת מן המשפחות המכובדות של פאס. ואז, כביכול "אר  ראשיד " נקלע לאזור, כאשר הוא היה בשלבי בריחה מאחיו, עימו היו 40 תלמידים צעירים ממדרשה מוסלמית בפאס, הוא התחפש לאשה (לאותה כלה מוסלמית המיועדת, כביכול, לאבן משעל), אותם הוא הסתיר בסלים, שבהם יש "מתנות" וכאשר נכנסו פנימה לטירה, הם יצאו מהסלים הפתיעו את הצורר היהודי ואנשיו והרגום. כך מסופר המעשה עד היו במרוקו. (שם ע' 102) זאת ועוד בעקבות ה "נס " שקרה ל " א ראשיד " ואנשיו, נוהגים לחגוג עד היום תלמידי המדרשות המוסלמיות בפאס, בחגיגה הנקראת על ידם, חגיגת שולטן "טולבה".

מולאי " א ראשיד " שעלה לשילטון לאחר מעשה שפל זה קבע את מראקש לעיר הבירה של ממלכתו. ואת העיר טאזה הוא הופך לבסיס יציאה קידמי למסעות הכיבושים של השושלת החדשה.

אבל " א ראשיד "לא האריך ימים בשילטון, ובשנת 1672 במהלך חג הקורבן, בהיותו דוהר על סוס, הוא נפגע מענף של עץ נמוך שנקרה בדרכו, נפצע אנושות ומת כעבור שעות אחדות.       

אבל השולטן שהגדיל לעשות מכולם (מכל השולטנים של שושלת ה”עלווים”) היה אחיו ויורשו של "מולאי א' רשיד" השולטן "מולאי איסמעיל" (1672 – 1727) אשר בין יתר כיבושיו הכניע את טנג'יר, לאראש וארזילא, ומחזיר אותן לידיים מרוקניות."מולאי איסמעיל"  אשר שולט במג’רב במשך 55 שנים, היה אחד מגדולי המלכים של כל הדורות ובמיוחד מבין מלכי השושלות האחרונות. בקופתו גורשו כל הזרים ממרוקו. הוא הופך את מקנאס לעיר הבירה השלישית במרוקו אחרי היותם של מראקש ופאס ערי בירה. הוא מרחיב את שיטחה ומפאר אותה מאד. הוא בונה ארמונות, אורוות את ה"“מלאח”" הישן (קיים עד היום) וגם ארמון קיץ לחוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט  (קסבת האודיה) כל זאת בעזרת 30.000 עובדים ובהם כ- 25,000 עבדים נוצרים. מספרים עליו שהיו לו כ-550 נשים, מלבד הפילגשים וכ-900 ילדים.

הוא מנהל קשרים מדיניים ופוליטיים עם   המלך הצרפתי "לואי ה - 14" ועם ז'ק השני מלך אנגליה בכל הקשור למעמדה של מרוקו מול המעצמות הגדולות.

אפשר לומר שהוא היה מנהיג מדיני וצבאי מוכשר. יחד עם זאת מספרים עליו שהיה הדוק וצנוע בהליכותיו כמוסלמי מאמין ,ובמקביל היה אכזר שלא חס על נתינים מתמרדים ומפירי סדר. הוא הקים צבא גדול בן כ- 150,000 חיילים, רובם שכירי חרב ועבדים שחורים. רתם לשרותו ושעשועיו כ-12,000 סוסים, שעבורם הוא מקים במקנאס אורוות מקורות מרשימות מאוד, שגודלן כ-10,000מטרים רבועים ואפשר להתרשם מהן גם כיום.  

 

האגדות לבית איסמעיל:

מספרים עליו, שהוא תיקן תקנות מחמירות של סדרי השלטון במקנאס. בין התקנות שהוא עצמו שקד עליהן הייתה תקנה שנגעה לביטחון של תושבי הבירה מקנאס, וכך נאמר בה: העיר תיסגר על מנעול ובריח מהשקיעה ועד צאת החמה. עוד מספרים   שהיה עניו מחד ואכזר מאידך. בתור שכזה הוא ביקש לדעת מה  ה"עם" חושב עליו. מה עשה? לבש בגדים פשוטים ויצא לשוטט בשווקים הפתוחים, מדי פעם. באחת הפעמים כשהוא מחופש לעובר אורח ומתעניין במה מתעניין העם ומה הם חושבים על מלכם, הוא אחר לשוב לעיר, וכאשר הגיע לשערי העיר הוא מוצא אותם נעולים. הוא קורא בקול רם לשומרים שעל החומות ומבקש מהם שיפתחו את השערים על מנת לאפשר לו להכנס פנימה. הם מסרבים כמצוות המלך! הוא פותח עימם בדיאלוג והם בשלהם. בצר לו הוא מכריז באוזניהם שהוא השולטן והם מצידם מתעלמים מגחמותיו, הוא שב ומציין שהוא "מולאי איסמעיל" ומבקש להכנס לארמון. השומרים בתגובה אומרים לו שהוא "מג'נון" כלומר משוגע. סופו של דבר השולטן בילה את הלילה בשטח הפתוח. בבוקר נפתחו שערי העיר והשולטן אץ רץ לארמון, והפעולה הראשונה שהוא עושה היתה לקרוא לשומרים שעל החומה. הם נבהלים מאוד. כאשר ניצבו בפניו מסתבר להם שהיה להם על מה להסתמך. במקום לקבל פרסים הוא ביצע להם עריפת ראשים. את הקברים שלהם הוא כורה בכניסה לעיר למען יראו וייראו.

למולאי איסמעיל היו שני יועצים בכירים, ושניהם יהודים ממשפחות מכובדות ממקנאס, האחד שמו משה בן עטר, והשני יוסף מימראן.שני יועצים אלה רבו בינהם בלי סוף. הדבר ציער מאוד את השולטן. מה עשה? ציוה על בן עטר לשאת את בתו של מימראן ובכך הביא אותם לברית של שלום ("יהודים מפורסמים במרוקו השנה", מ' טולידאנו ב"מחקרים ים תיכוניים " 1959 בצרפתית ע' 131) .

השולטן נודע,כאמור, באכזריותו הרבה.מספרים עליו: שפעם באו לפניו כוהני דת מוסלמים, אשר רצו לייסד כת חדשה וביקשו להציג בפניו את תכניתם, ובכך ביקשו לקבל את ברכתו,ואולי  גם להשפיע עליו להצטרף אליהם.דעותיהם לא מצאו חן בעינו והוא הרגם בחניתו במו ידיו ("אינצקלופדיה של האימפריה הצרפתית",כרך "מרוקו" עריכה איז'ן גרנייה, פריס, מהדורה שישית בצרפתית). 

סיפורים על אכזריותו הגיעו גם לאירופה. המלך הצרפתי לואי ה14- רצה לדעת מה  המקור והסיבה, להתנהגות זו של השולטן של מרוקו. יש לציין שהיה בינהם קשרים טובים מאוד,ואפילו רצון של השולטן לשאת את אחותו של המלך הצרפתי, דבר שלא הבשיל דיו. ואומנם הוא שלח למטרה זו משלחת מיוחדת לבירה הממלכה - מקנאס. כאשר שבו סיפרו חברי המשלחת למלך את הפרטים הבאים: בתוך שישה שבועות לשהייתם בממלכה נולדו לשולטן 31 ילדים חדשים! יום אחד הוא מקבל את פני המשלחת כאשר ידיו מגואלות בדם. נודע לנו, כך הם מספרים שזה עתה הוא התיז את ראשיהם של עבדים אחדים!                                                                          

 

עם מותו שב האי סדר למרוקו, בניו הרבים לא הסכימו על מועמד אחד לשולטנות ורק כעבור כ-20 שנים עלה בידו של "סידי מוחמד" (1748 – 1790) לתפוס את השילטון. הוא מחזיר לידיים מרוקניות את אזימור מידי הפורטוגזים, פותח מחדש את הנמל במוגאדור ומקיים פגישות עם נציגים של ארה"ב שקיבלה עצמאות ב-1776.

עם מותו, באו שנתיים של "מלחמת אזרחים" בין הערים מראקש ופאס אשר תומכות בנפרד במועמדים לירושה. היורש הבא משושלת ה”עלווים” "מולאי סלימאן" (1792 – 1822) קבע את בירתו בשתי הערים המסוכסכות, הוא לא השכיל להתאים את עצמו ואת הממלכה לעת החדשה: הוא הרחיק עצמו מאירופה ובמיוחד מצרפת של נאפוליון, גרש שגרירים, עשה חרם של יצוא ויבוא סחורות לממלכה ובכך גרם למרוקו נזקים חמורים.

אפשר לומר שמכאן ועד לתקופת שלטון החסות של צרפת במרוקו (1912), חלה ירידה הדרגתית לממלכה המרוקנית, והיא החלה לשקוע. ביחד איתה גם התקווה להמשך השלטון המוסלמי בחבל ארץ זה. למעט תקופתם של  השולטנים עלווים הרי ביתר  התקופות רבו המהומות והאי סדר, דבר שהביא לבסוף להכרה בכך שיש צורך להתערבות חיצונית בעיניניה של מרוקו. יחד עם זאת צריך גם להבין את המהלכים, תוך "הסתכלות, גם, על צדו השני של המטבע".

בראיה היסטורית אפשר לומר, שאי אפשר היה לעצור את התהליך שהחל, ובו, בעצם, השתלטו המעצמות הגדולות של אירופה, באותם הימים, על אפריקה כולה. בנתונים אלה מרוקו הייתה, אחת המדינות ואפילו, המדינה האחרונה, לדעתי, באפריקה שעוד החזיקה  ב"עצמאות", על אף שהיתה, אז, חלקית.

 

מרוקו במאה ה - 19:

יורשו של "מולאי סלימאן" בתפקיד השולטן "עבד רחמן" (1822 – 1859) פותח את הסחר מחדש, ומשתלט שוב על הברברים המרדנים היושבים במישורים. בנו "מוחמד ה**" (1859 – 1873) הפאסיד במלחמה נגד הספרדים שטחים בצפונה של מרוקו, וגם משאבים רבים משום שהוא הוכרח לשלם פיצויים רבים לספרד, ובכך הוא נאלץ לשעבד משאבים עתידיים של הממלכה (מחצבים, דייג, עורות, שדות ומוצרים חקלאיים - סוכר, שמן ואופיום). יורשו "מולאי חסן הראשון" (1873 - 1894) היה אחרון השולטנים המוסלמים ה"עצמאים", שכן מכאן והלאה החלה חדירה של מעצמות אירופה לאפריקה, ובכלל זה, גם למרוקו. ב- 1880 מתקיימת בספרד ועידה הקרויה "ועידת מדריד", על שום המקום שבו נערכה - בירת ספרד הנוצרית והשמרנית. בועידה השתתפו המעצמות הגדולות באירופה (צרפת, אנגליה, ארה"ב, גרמניה, אוסטריה, בלגיה, דנמרק, ספרד, איטליה, פורטוגל, שבדיה ונורוגיה), וכן ארה"ב. הנושא המרכזי שעמד על הפרק בועידה היה "זכויותיהם של הזרים במרוקו".

שני תהליכים מרכזיים משאירים את רישומם בהיסטוריה של מרוקו בשנים 1830-1912. מצד אחד חדירה הולכת וגוברת של המעצמות והתערבותן בחיים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של הארץ. ומצד שני – התערערות יכולת השולטנים במרוקו לשלוט בארצם. שני תהליכים אלה היו קשורים זה בזה לא פעם: העמקת חדירת המעצמות שימשה במקרים מסוימים עילה למרידות השבטים כנגד השולטן. מאידך גיסא, האנדרלמוסיה שיצרו מרידות אלה שמשה עילה למעצמות להעמיק התערבותן במרוקו. היו לכך, לדעתי, ארבע סיבות עיקריות:

הראשונה, המצב הפנימי במרוקו  - בעיקר מרידות השבטים.

השניה, "הגנה" על הנתינים הזרים במרוקו (הנתינים "שלהם").

השלישית, חמדנות של האוצרות הטבעיים שיש במג’רב.

הרביעית, הרצון לקבוע עובדות טריטוריאליות, כלומר השלמת הרצף הטריטוריאלי. כך צרפת אמורה לשלוט בכל המג'רב (אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו), ואילו אנגליה במצרים וסודן. איטליה בלוב וחבש (אתיופיה של היום). גרמניה ובלגיה על אזורים במרכז אפריקה.  

 

התערבות המעצמות הגדולות בנעשה במרוקו:

 

כאמור, המאה ה- 19 עומדת בסימן החדירה ההולכת וגוברת של המעצמות למרוקו. מרוקו הייתה זירת עימות בין המעצמות כבר בראשית המאה. שתי המעצמות שדריסת הרגל שלהן במרוקו הייתה משמעותית היו אנגליה וצרפת. עד השליש האחרון של המאה ה- 19 הייתה אנגליה נותנת הטון במדיניות המעצמות במרוקו. כבר ב- 1830 חותם השולטן מולאי עבד אל רחמאן (1822-1859) על חוזה עם אנגליה שחשיבותו העיקרית היא בסעיפיו המסחריים. בהתאם לחוזה קיבלה אנגליה עדיפות מסחרית על פני שאר המדינות. עדיפות זו, לאנגליה, על פני מדינות אחרות, ובעיקר על צרפת, נבעה מהחשש שהיה לשולטן מכיבושה של מרוקו על ידי צרפת לאחר ההשתלטות על אלג'יריה ב- 1830. עד כדי כך היה חזק החשש, שהשולטן העז להסתבך במלחמה עם צרפת – מלחמה שהתנהלה בגבול בין אלג'יריה למרוקו ונראתה בתחילה כסיוע למרד של עבד אל קאדר.

המאבק בין מרוקו לצרפת נמשך בין השנים 1830-1845. בתקופה זו לא נחלו הצרפתים ניצחונות מכריעים: הם נאלצו להילחם בשולטן בזהירות וזאת משתי סיבות: ראשית, לא הושלם תהליך כיבושה והכנעתה של אלג'יריה. שנית, עז היה רצונם להימנע ממלחמה עם האנגלים. ברם לבסוף נאלץ השולטן לכרות אתם הסכם שלום.

לאנגליה היה תפקיד ממתן גם בסכסוך שבין ספרד לבין מרוקו בראשית שנות השישים. במאבק זה נשבר כוח ההתנגדות המרוקני ללא בעיה, והספרדים התקדמו במהירות לעבר טנג'יר. האנגלים התערבו מתוך מגמה למנוע את נפילת העיר. ב"שלום"!!! שהוסכם בין ספרד לבין מרוקו התחייבה זו האחרונה לתנאים קשים ומחפירים למדי.

בתקופת השולטן מולאי חסן (1873-1894) לא השתנה מצבה הבינלאומי של מרוקו. צרפת המשיכה במדיניותה הזהירה, בניסיון לא להחריף את היחסים עם אנגליה. הפעילות האינטנסיבית הייתה דווקא של המעצמות והמדינות האחרות: ספרד שאיבדה בינתיים את כל היתרונות האסטרטגיים שבהם זכתה במרוקו בעקבות המלחמה. הבלגים, שהונעו על-ידי שאיפות כלכליות גרידא והגרמנים, שבתקופה זו החלו אף הם להצטרף למרוץ הקולוניאלי.

כאמור, ב- 1880 התכנסה במדריד ועידה בינלאומית (ע"ע) ועל סדר יומה עמדו שאלות הקשורות להתפתחותה הפוליטית של מרוקו. אחת השאלות המרכזיות בועידה הייתה שאלת החסות. החסות מקורה בזכויות אקסטריטוריאליות שקיבלו משלחות מערביות שישבו בטנג'יר. היא חלה גם על אזרחים מרוקניים שעבדו במשלחות דיפלומטיות, בקונסוליות או בעסקי מסחר בחו"ל. מקבליה נהנו מפריבילגיות כמו שחרור מתשלום מיסים שונים, משרות צבאי, מהופעה בפני בתי הדין המקומיים – כלומר, נהנו ממעמד של זרים ללא קבלת אזרחות זרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים ששימשו בתפקידים שונים בקונסוליות הזרות או במסחר. מבחינת המוסלמים, הענקת חסות ליהודים שיבשה את מרקם היחסים בינם ובין היהודים. היהודים שנהנו מהחסות יצאו ממצב של נתינים תחת חסות מוסלמית והפכו לבעלי מעמד מועדף. היו יהודים שהעדיפו לצאת מרוקו לאלג'יריה או לספרד ולקבל שם אזרחות של אחת המעצמות ועל ידי כך ליהנות ממעמד החסות. המדינות הסכימו להעניק להם את חסותן, שכן באופן זה הגבירו את השפעתן בתוך מרוקו.

השולטן מולאי חסן היה ער להתגברות הרצון אצל המעצמות לאמץ את שיטת החסות, ולשימוש המופרז שעושות בה אנגליה וצרפת, וכן היה מודע ללחצי מעצמות נוספות באירופה לקבל את אותן זכויות. בעקבות צרפת (1880 ו- 1883) ואנגליה (1856). הגיעו הדברים לידי כך שב- 1880 לא היה מנוס מקיום ועידה בינלאומית במדריד לצורך פתרון כל השאלות והבעיות שבין המעצמות לבין השולטן ובתוכן בעיית החסות. בועידה השתתפו נציגי השולטן, צרפת, אנגליה, ארה"ב, גרמניה, אוסטריה, בלגיה, דנמרק, ספרד, איטליה, פורטוגל, שבדיה ונורוגיה.

בין ארצות אלה נחתמה אמנה הכוללת 18 סעיפים. מטרת האמנה, מבחינתם של המרוקנים, הייתה לצמצם עד כמה שאפשר את שיטת החסות. כך למשל נקבעו מספר בעלי מקבלי החסות שיכול להחזיק קונסול, נקבעו נהלים לעבודה בין הנציגים הדיפלומטיים לבין הנציג המרוקני לגבי אישור בעלי החסות, ונקבע כי החסות אינה עוברת בירושה. כמו כן נפתרה שאלת ההתאזרחות בכך שנקבע כי מרוקני שקיבל אזרחות זרה, בשובו למרוקו יצטרך לבחור בין כפיפות לחוקי המדינה לבין חובה לעזוב את הארץ. לועידה זו היה עניין מיוחד גם בנושא היהודי.

מה שחשוב להדגיש הוא כי הוסכם על מתן מעמד שווה לכל המעצמות בהענקת החסות, אך הוטלו הגבלות על הפעלת השיטה.

החל מסוף המאה ה- 19 החליטה צרפת לשנות את מדיניותה במרוקו, במגמה להשתלט עליה. הטקטיקה שנבחרה הייתה של פעולה שקטה, "חדירה בדרכי שלום" כהגדרת ההיסטוריון הצרפתי טיראס (Terrasse). להצלחת המשימה הייתה זקוקה צרפת להסכמת המעצמות האחרות. בשני הסכמים (1900 ו - 1908) ויתרה צרפת לאיטליה על השפעתה בלוב תמורת ויתור איטלקי לצרפת במרוקו. באפריל 1904 נחתם הסכם עם אנגליה, במסגרת "ההסכמה הלבבית", לפיו צרפת מוותרת על השפעתה במצרים ואילו אנגליה מוותרת על השפעתה הפוליטית במרוקו אך מבחינה כלכלית יהיה להן מעמד שווה. בכך יצרה לעצמה צרפת מעמד של בכורה במרוקו. ב- 1902 נחתמו הסכמים עם השלטונות המרוקאיים לשיתוף פעולה בתחומי המסחר, הפיקוח המשטרתי באזור הגבולות והסכמה על הגבול בין אלג'יריה למרוקו. הסכמים אלו הובילו להפעלת כוחות צרפתיים לריסון שבטים מתמרדים בצפון מרוקו (הרי הריף) ובדרומה (מראקש ומזרחה). במקביל, לאחר היסוסים רבים, חתמה ספרד על הסכם עם צרפת (1904) לפיו תחולק מרוקו לשני איזורי השפעה: ספרדי בצפון וצרפתי במרכז ובדרום. אחדותה של מרוקו תישמר בזכות ההכרה בריבונותו של השולטן על כל שטחי הארץ. מעתה, הייתה הדרך להגשמת השאיפות הצרפתיות פתוחה. מה שעיכב את מימושן היו סכסוכים עם גרמניה, הנובעים מבעיית מאזן הכוחות באירופה.

ב- 1905 הפליג הקנצלר הגרמני, "וילהלם ה- 2", לעבר טנג'יר בהכריזו כי הביקור הוא לכבודו של שולטן מרוקו הריבון והעצמאי. כמו כן קיווה כי מכוח ריבונותו העליונה של השולטן, תהיה מרוקו החופשית פתוחה לתחרות הוגנת של כל המדינות, בלי כל מונופול, וללא יוצא דופן מכל סוג שהוא. מעמדה המועדף של צרפת במרוקו הוטל בספק. הוחלט לכנס וועידה בינלאומית, נוספת, לפתרון המשבר. ועידה זו, "ועידת אלחאסיראס". אלחאסיראס, עיר הנמל הדרומית ביותר בספרד והנמל הקרוב ביותר למרוקו, הנמצאת מצד שני של מיצרי ג'יברלטר. הועידה כונסה בינואר 1906, והשתתפו בה כל המדינות שהשתתפו ב"וועידת מדריד". הוועידה אישרה את עצמאות השולטן המרוקני, אחדות המדינה והשוויון הכלכלי בין המדינות. לכאורה טושטשו הישגיה של צרפת, אך בפועל נשארו כל ההסכמים מ- 1904 עם המעצמות השונות. הועידה כונסה יותר במטרה לשמור על השלום באירופה מאשר לפתור את בעיות מרוקו. מבחינה ריאלית, צרפת הייתה היחידה מבין המעצמות שמסוגלת הייתה להפעיל כוח לשמור על אחדות ה"ממלכה" ולהתמודד עם האנרכיה ששררה בה.

ב- 1909 התערערו מחדש היחסים בין גרמניה לצרפת בעקבות תקרית בה היה מעורב הקונסול הגרמני במרוקו. המתח באירופה עלה. המעצמות החליטו על בוררות שהייתה בהאג במאי 1909 ובה יצאה צרפת כשידה על העליונה. בעקבות זאת חתמו שתי המדינות על הסכם לפיו הוכרו האינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו תוך שמירה על אחדות ה"אימפריה" השריפית, זו שבאה מאזור תפיללאת שבמדבר הסהרה.     

בין 1905 ל- 1906 פעלה צרפת באינטנסיביות במרוקו בדיכוי מהומות השבטים ואף כבשה אזורים רבים. כמו כן התפתח מאבק על השלטון בין מולאי עבד אל עזיז לבין אחיו מולאי אל חפיד. רק ב- 1909 הוכרע המאבק ומולאי אל חפיד שלט במרוקו במקום אחיו בהסכמתן של המעצמות.

בראשית 1912 פרץ המשבר השלישי בין צרפת לבין גרמניה לאחר שזו האחרונה קרבה אוניות מלחמה לאגדיר. הגרמנים חשבו שתגובת המעצמות תהיה חלשה אך משנוכחו לדעת כי טעו, הסכימו למשא ומתן בינלאומי בו דרשו פיצוי באפריקה המשוונית. הלחץ האנגלו-צרפתי על גרמניה כמו התנגדות למלחמה בדעת הקהל הגרמנית הביאו לחתימת חוזה בראשית 1912 לפי נענו אחדות מתביעותיה של גרמניה באפריקה. ב- 30 במרץ 1912 נחתמה "אמנת פאס" שכוננה את הפרוטקטוראת - שלטון החסות הצרפתי במרוקו בדומה לזה של תוניסיה.

 

"אמנת פאס" – וראשית הפרוטקטוראת הצרפתי על מרוקו

 

התהליך, שבו איבדה מרוקו את "עצמאותה" בראשית המאה ה- 20, הונע לא במעט ממצבה הפנימי של הארץ. אחד ממאפייני התקופה היו מרידות בלתי פוסקות של השבטים השונים כנגד השלטון המרכזי. כל השולטנים הקדישו חלק ניכר ממרצם ואונם לפתור בעיה זו.

המרידות נשאו אופי שונה ונגרמו כתוצאה מכוחם של גורמים וסיבות רבות. הבולט והחשוב ביניהם הוא המיסוי. בכל הזדמנות פרקו מעליהם תושבי האזורים השונים עול ולא פעם נאלצו שולטני מרוקו לשגר משלחות צבאיות מיוחדות לאזורים מרוחקים כדי לחדש את סמכותם בתחום זה. כך למשל הרפורמה במיסוי, פרי עצה שנתנו הבריטים למולאי עבד אל עזיז ב- 1901, גרמה למרידה. כתוצאה מבעיות כלכליות, פגעי טבע ושנות בצורת – שהיו גם הם בין הגורמים למהומות – נאלצו שבטים שלמים לרדת מרכסי הרי האטלס לעבר הערים המרכזיות לחפש להם מקור פרנסה ומחיה. אלו היו תקופות קשות מאוד לכל האוכלוסייה ובכללה זו של היהודים. הכתרת שולטן חדש הייתה הזדמנות למהומות, קל וחומר כאשר היו כאלה המערערים על מעמדו. לבסוף, היו גם מקרים שבהם קאיד מקומי מצא לו שעת כושר להכתיר שולטן חדש, נוח יותר, לטעמו.

סיבות אלה הובילו להידרדרותו של השלטון המרכזי במרוקו, בראשית המאה ה- 20.

השולטן, מולאי עבד אל עזיז (1894-1908) היה צעיר, שלא נהנה מיוקרה רבה משום שהציבור הרחב ראה בו בובה השבויה בידיהם של האירופאים. לאמיתו של דבר היה השולטן עבד אל עזיז אדם נבון ובעל סקרנות, שרצה להוציא את מרוקו מפיגורה ומן התוהו-ובוהו המדיני התמידי שבו הייתה שרוייה. הוא התעניין בחידושים טכנולוגיים ואסף בארמונו רבים מהם. הציבור הסתייג מן השולטן הצעיר המקיף עצמו ב"צעצועים" שמקורם בתרבות של הנוצרים הכופרים ורבים האמינו שקדושתו של השולטן (המרוקאים מאמינים ששליטם נהנה מקדושה כזו מתוקף היותו צאצא של הנביא) נפגמת בשל כך. תסיסה שהתעוררה גברה כאשר נקלעה מרוקו בתקופה זו לקשיים כספיים גדלים והולכים. בצפונה של הארץ פרץ מרד בראשותו של אדם שהתחזה לאחיו הבכור של השולטן, וכונה "בוחמארה". ברם, גם מאחיו הבכור האמיתי לא רווה השולטן נחת. אח זה, עבד אל חפיד היה מושל מראקש. הוא מרד בשולטן בעזרתם של השבטים השוכנים מדרום למרקאש, שבטי ה"גלאווה", שבראשם עמד קאיד מקומי.

 

"אל מדאני גלאווי"

 

אל מדאני גלאווי – קאיד מקומי באזור שמצריים ומזרח ומראקש. אל מדאני גלאווי צבר את עוצמתו בזכות תותח שקיבל מאביהם של עבד אל עזיז ועבד אל חפיד, מולאי חסן הראשון. באמצעות תותח זה, מתוצרת גרמנית, פיצח את המבצרים (קסבות) של השבטים שמסביבו והכניעם. כאשר חזה אל מדאני גלאווי בהתפוררות שלטונו של מולאי עבד אל עזיז, בשל המרידה בצפון וחדירתם המתגברת של הצרפתים, הגיע לכלל מחשבה כי השעה כשרה להעלות את עבד אל חפיד לשלטון ולשמש כוזיר הראשי שלו. אגב, בתמרוניהם של שני אחים אלה מילא תפקיד נכבד יהודי העונה לשם יהושע קורקוס, שהיה הנגיד במראקש.

"אל מדאני גלאווי" ו"עאבד אל חפיד" הצליחו במרד ותפאסו את השלטון. אולם גם ב - "עבד אל חפיד" (1903-1912) מרדו שבטים אחרים, מה שחייבו לקרוא  את הצרפתים לעזרה, בראשותו של גנרל ליוטה. ההתערבות הצרפתית בתקופת שלטונו של עבד אל חפיד הובילה להשתלטותה הסופית של צרפת על הארץ.

 

מרוקו במאה ה20-:

 

כאמור, ב-1904 מגיעה צרפת להסכם עם איטליה, אנגליה וספרד שבו הן מסכימות לכך שמרוקו הנה מכאן והלאה תחת השפעתה של צרפת.זאת בעקבות כמעט ההתנגשות בין הצבאות של אנגליה וצרפת במעבר "פשודה" בסודן שבמזרח אפריקה.צרפת הסכימה לכך שאנגליה תחבור לים האדום ואילו האנגלים הסכימו שצרפת תחזק את מעמדה בצפון אפריקה. עם האיטלקים הוסכם שתינתן להם האפשרות להמשיך ולהחזיק בלוב ובקרן אפריקה (חבש).

ב1905- מבקר "וילהלם ה2-", קיסר גרמניה, בטנג'יר ובכך מערער על הנוכחות הצרפתית במג’רב. ב1906- מתכנסת הועידה לעיניני מרוקו באלחסירס ובה שבו המשתתפים על התחיבותם מפעמים קודמות לשמור על עצמאותה של מרוקו. ב1907- הצרפתים פולשים לאוג'דה וקזה. השולטן "עבד אל עזיז" שהיה שותף לוועידה, מוחלף או יותר נכון מודח בידי אחיו "מולאי חפיד".

על מנת לנסות ולעצור את השתלטותה של צרפת השולטן מקים קואליציה של "מדוכאים" עם מנהיג ההרים שלו "מדאני אלגלאווי" הם מקימים כח צבאי, שכבר לא יכול היה לפעול. זאת משום שהספרדים ב1909-  מחדירים כוחות רבים לאזור מיליליה, ובכך אפשר לומר החל השלטון הקולוניאלי על מרוקו. ב1910- הצרפתים מחזיקים בשולטן, וב1912- הוא נאלץ לחתום על ההסכם ב"פאס" המסדיר את השלטון הצרפתי והספרדי על מרוקו, עם צרפת הוא חותם על הסכם ההגנה והיצוג בחו"ל וכן סיפוח השטחים המוגדרים כבלאד אלסיבא. עם ספרד הוא חותם על סיפוח הצפון והעיר טטוואן וכן על סיפוח הסהרה המערבית (הספרדית).

במאות ה-17, ה- 18, ה – 19 וה20-,  מרוקו תחת שלטון של שולטנים עלווים ומ- 1912, כאמור, תחת שלטון חסות (פרוטקטוראת) צרפתי וספרדי, דבר אשר הביא לפיתוח מואץ של הארץ, הן מבחינה פיזית והן מבחינה תרבותית. בעיקר, בשטחים שהנם תחת שלטונם משום שהצרפתים תופאסים שאחיזתם במרוקו היא לא רק לצרכים כלכליים אלה יש להחדיר בה גם את התרבות. לא כן ספרד שלא עשתה מאומה על מנת לפתח את האזורים שבאחריותה ובעיקר את הסהרה.

 

מרוקו בתקופת  הפרוטקטוראת, שלטון החסות  של צרפת  וספרד  1912  – 1955:

 

משנת 1912 עד שנת 1956 מרוקו נמצאת תחת חסות צרפתית. לתקופה זאת קוראים "תקופת הפרוטקטורת". במהלך 1912 פרצו מהומות נגד הצרפתים בפאס. זאת בעקבות חתימת חוזה החסות. רבים מן הצרפתים והיהודים שנחשבו כמשתפי פעולה נהרגו במקומות אלה. כחודש לאחר החתימה בפאס נטש "מולאי חפיד" את השלטון לטובת אחיו "מולאי יוסוף" אבי סבו של המלך הנוכחי, זאת בתמיכה רבה של המרשל  ליאוטי. בינתיים השלימו הספרדים כינון שלטונם בחתימת חוזה חסות   נפרד על הצפון והסהרה ב- 27 בנובמבר 1912.

מרשל "ליאוטי" מונה למפקד העליון של מרוקו, הוא למעשה, היה שליטה של מרוקו והשולטן מולאי "יוסוף" נשאר בשולטנותו רק כחותם על חוקים אבל לא כמחוקק. עם זאת היתה לו זכות וטו על ענינים משניים. את "מולאי יוסוף" ירש "סידי מוחמד  אבן יוסוף" בשנת 1927. הוא כונה מוחמד ה- V. בתקופתו (1930) הוחל החוק הצרפתי במקום זה האיסלמי, על מנת לחצוץ בין הערבים לברברים. עד 1934  הצרפתים הצליחו להשליט סדר, פחות או יותר, על כל  האזרחים שבשליטתם במרוקו, למעט בהרים. שלטון בעלי החוות התחיל להתפשט ולהשתלט על אדמות המדינה. פותחו הפוספטים, נבנו נמלים, נסללו כבישים, נבנו בתי חולים ובתי ספר.

בשנת 1943 הוקם ועד פעולה מרוקני מנוהל ע"י "עלל אל פאסי" ו"מוחמד חסן אוזני" ו"אחמד בלפרזי".

ב- 1947 נשמעה לראשונה, קריאה לעצמאות ע"י השולטן מוחמד החמישי, שנתמך על ידי קואליציה של מפלגות שהתאחדו תחת מפלגה חדשה: מפלגת ה"איסתיקלל", הוא הצליח לרכז סביבו את כל המהפכנים, שיתק מהלכים ממשלתיים, סירב לחתום על חוקים וצווים שנתבקש. במקביל נערכו הפגנות ופעולות נגד השלטונות הצרפתיים, עד כדי כך שב1951- הצרפתים החליטו להגיב: השולטן נכלא למאסר בית וב53- נשלח לגלות בקורסיקה ואח"כ למדגסקר. במקומו מונה לשולטן את "מוחמד אבן ערפה" (עקפאת) שהיה בן חסותם. בין השנים 1953 ל 1955 נערכו פעולות גרילה כנגד השילטונות הצרפתים, אשר הביאו בסופו של דבר להחזרתו של השולטן "מוחמד החמישי" שכונה בפי כל (במג'רבית) "מששא מול הטאז וזזא מול לעקז" שמשמעו בתרגום לעברית הנה "הלך בעל הכתר )מוחמד החמישי)  ובא בעל מקל ההליכה" (בהיותו מבוגר מאוד)  וכן "מששא מול לריחא וזזא מול תנפיחא" כלומר הלך השולטן המבושם ובא השולטן מריח הטבק".

לאחר משא ומתן ארוך שהתקיים בין הצדדים, ועם ה"איסתיקלל" שב השלטון למרוקנים, למעט באזורים מעטים ומרוקו זוכה בעצמאות בתאריך 16 נובמ' 1956 מידי צרפת וב- 18 נובמ' 1956 מידי ספרד.

מוחמד החמישי:

 

נולד ב10- אוג' 1909. שולטן מ- 1927  הצרפתים האמינו שיש להם עסק עם שולטן בובה. בשנת 1930 פירסם דהיר *****(חוק), אשר שלל מהברברים את הזכויות הקוראניות. זה גרם לזעזועים והפגנות, אשר הסתיימו בתיווכו של ועד הפעולה העממי שקבע לשולטן תכנית רפורמות. יו"ר הועדה היה "עלל אל פאסי" פרופ' מהאוניברסיטה הקרוונית בפאס. השולטן התעשת ומצא את הדרך המשותפת עם שלטונות צרפת לחיזוק שלטונו. במלחמת העולם השניה תמך בכוחות הברית והעמיד לרשותם שטחים למחנות צבא. והאמריקאים בתמורה עזרו לכלכלת מרוקו והבטיחו לדאוג לעצמאותה. המלך חסן השני, בספרו, טוען שזה היה מס שפתיים כדי לנצל את מרוקו בזמן המלחמה. אחרי המלחמה נפגש השולטן עם "גנרל דה-גול" בפריס. אמנם לא קיבל   הבטחה לעצמאות אך השיג הישגיס כמו שחרור האסירים הלאומניים והקמה של עיתונות ערבית. ב – 10.4.1947 בטנג'יר בנאום שנשא דרש לראשונה עצמאות מוחלטת למולדתו מרוקו, וכך הפך למנהיג הראשון והמוכתר של התנועות הלאומניות לשחרורה  של  מרוקו מזרים. השולטן "מוחמד החמישי" בנאום ב- 18.11.52 באומות המאוחדות דרש את העצמאות למרוקו. ב- 20.8.1953 הוגלה לקורסיקה, ולאחר מכן למדגסקר . מאז החלו הפגנות אלימות וב- 16.11.1956 הוחזר כמנצח לארצו. יומיים לאחר מכן נשא נאום בו הודיע על סיום הפרוטקטורת. כן הופאסק גם השלטון הספרדי. טנג'יר פאסקה להיות תחת שלטון בין לאומי, ומדינת  מרוקו השלימה את גבולותיה העצמאיים. ב59- מפלגת האיחוד הלאומי בראשותו של "מהדי בן ברקה" ביקשה לצמצם את סמכויות המלך. כמו כן היו לא מעט נסיונות מרידה מצד הברברים,והיו למלך גם אי הבנות רבות עם מפלגת ה"איסתיקלל" שלא השלימה עם חלק ממהלכיו של המלך. מאז המלך ניסה לגשר בין המסורת הדתית לצרכים המודרניים שהיו נחלת חלק גדול מן העם במרוקו. ב- 26.2.61  מת המלך והוריש את שלטונו לבנו חסן.

 

מרוקו בזמן החדש:

 

בבחירות הראשונות נבחרו חמש מפלגות והמלך אימץ שיטה של התבוננות מבחוץ במאבק המפלגות. אולם כבר ב- 1965  הכריז המלך מצב חרום, פיזר את הפרלמנט ודיכא כל התנגדות באכזריות. לפי דו"חות אמנסטי - אלפי רציחות והעלמויות. ב – 1990 פורסם בצרפת הספר "ידידנו המלך" של הסופר פרו גיל, המתאר את מאורעות אותם הימים. הספר נאסר לפרסום במרוקו.

ב – 1970  בוטל מצב החרום והחל בחקיקת חוקה חדשה.  מאז 1972, אז נערכו הבחירות הראשונות, מרוקו היא מלוכה חוקתית, סוציאליסטית ואיסלאמית, פרלמנט בן  בית אחד נבחר ל - 6 שנים. שני שלישים מחבריו נבחרים בחירות ישירות ושליש על ידי ועידה מסדרת. הפרלמנט הוא הגוף המחוקק חוקים ביוזמתו או ביוזמת הממשלה. הפרדת רשויות איננה מוחלטת. המלך אחראי על הרשות המבצעת אך יש לו השפעה על הרשות המחוקקת. ביכולתו להחזיר חוקים לפרלמנט ואף להודיע על פיזורו. גם השופטים ממונים בעקיפין על ידי המלך.

בשנות ה –70  התפתחה במרוקו "רוח לאומית" כתגובה מאוחרת לקולוניאליזם של ראשית המאה. המלך רכב על הגל הלאומי לביסוס שלטונו ושמירה על מעמדו, תוך שהוא איננו מוותר על האופי הצרפתי של מרוקו. הוא מחזק את התמיכה במשטר גם דרך הדת. לשם בניית המסגד הגדול בעולם בקזבלנקה, למשל, עברו פקידי הממשל מבית לבית ואספו תרומות לבנייתו. האופי הדואלי של השלטון במרוקו מובלט, גם על ידי הופעתו של המלך בבגדים ערביים מסורתיים ובבגדים אירופיים לסירוגין, או ע"י הופעתו כמנהיג התפילה ביום שישי וכשחקן גולף ביום א'. יום שישי הוא יום עבודה רגיל במרוקו, יום המנוחה ביום א'. תקשורת זרה פועלת בחופשיות במרוקו. המעמד הגבוה מעודכן לפיכך בכל, אולם התקשורת הפנים מרוקנית נשלטת על ידי זרועותיו  של המלך וכך, למשל, המהומות שהיו באלג'יר ב- 1988 לא דווחו בתקשורת המרוקנית. באופן רשמי מרוקו היא המדינה הדתית ביותר בעולם הערבי, ויחד עם זאת, הזנות קיימת במרוקו מאז הפרוטקטורט הצרפתי, שהקים בתי זונות עבור החיילים אלפי זונות בקזה, מראקש, ובעיקר אגדיר וטנג'יר השופעות תיירים ומזומנים. מרוקו, אם כן, היא אבן שואבת לתיירים גברים בעיקר מארצות ערב.

עיקר ההתנגדות למלך  הייתה דווקא בערים האימפריליות, שהיוו בסיס תמיכה מסורתי בשליטים, ואילו התמיכה במלך באה מהאזורים הכפריים, חלקם היו שייכים ל"בילאד אל סיבא" באופן מסורתי. מאז הכתרתו התמודד המלך חסן עם חמישה ניסיונות הפיכה וחמישה גלי מהומות גדולים, שהאחרון בהם היה ב- 1991 בעת מלחמת המפרץ.

 ב-1963 נכשל ניסיון הפיכה ראשון, והאחראי נשלח לגלות, מדובר על "מהדי אבן  ברקה" ראש פלג ה"איחוד הלאומי" ב-1965 נחטף ונרצח אבן ברקה בפריס. אופקיר הואשם בכך, צרפת דרשה את הסגרתו ומשלא נענתה ניתקה את יחסיה עם מרוקו עד 1969. ב – 1971 נרצחו מוזמנים לחגיגות יום ההולדת של המלך. המלך עצמו נמלט לאמבטיה. שלטונו ניצל, הרבה בזכותו של אופקיר  שר ההגנה. ב- 1972 ניסו 3 מטוסים של חיל האויר המרוקני לירות על מטוסו, כאשר חזר מפריס. הוא ניצל כאשר  נמסר בקשר למתנקשים "חדל אש, הרודן מת" למחרת "התאבד" אופקיר  שר הפנים וראש כוחות הביטחון לשעבר, שהיה אחראי לניסיון ההפיכה.

ב – 1973 נכנסו מאות מורדים מזוינים מאלג'יר, הם סמכו על תמיכת האוכלוסיה המקומית אולם הם  הזעיקו את השלטונות.

 

 סהרה הספרדית/סהרה המערבית:

הסהרה הספרדית נמצאת תחת שלטון ספרד מ1884- בעקבות הסכם עם צרפת. ב1958- איחדה ספרד את שני החבלים שהיו תחת שליטתה:סגיה אלחמרה וריו ד אורו לחבל אחד "הסהרה הספרדית" בגבולה הדרומי  מערבי של מרוקו,השטח הוא בן 252.120 קמ"ר ומספר התושבים מתקרב ל- 250.000 ( בלעיון לבדה יש 150.000 איש ).ממשלת מרוקו היתה נתונה מאז ראשית שנות ה- 70 במלחמת עצמאות של מנהיגים מקומיים, נתמכים על ידי הספרדים, מול חזית הפוליסריו שלחמה לעצמאות מוחלטת. המשטר הספרדי החלש בעקבות סיום מלחמת האזרחים, לחצים של האו"מ, שהיה סיכום עם גנרל פרנקו על סיום הקולניאליזם הספרדי עד שנת 1966 ועקב מותו של פרנקו, איבד כל עניין במושבה, שהשמירה על השלטון בה עלתה הרבה יותר מההכנסות,בעיקר מפוספטים. ב- 1974  חתם חסן הסכם עם מאוריטניה על חלוקת הסהרה הספרדית ביניהן. ב – 1975 הודיעה ספרד על כוונתה להעניק עצמאות לקולוניה. בתגובה אירגן המלך חסן את "המצעד הירוק" (צבע האיסלאם) במסגרתו  אירגן מצעד של כ350,000- איש, כשהם מניפים דגלים ירוקים וספרי קוראן לעבר המושבה. הספרדים לא גילו התנגדות. מאז מנהלים השבטים המקומיים מלחמת טרור נגד מרוקו, הנתמכת על ידי סעודיה וארה"ב במאבק זה. הם מאורגנים במחתרת והצטרפו לפוליסריו, הנתמכת ע"י לוב ואלג'יריה, בהנהגת "אל וואלי" קומוניסט, חבר הפרלמנט המרוקני לשעבר. בסיס המוצא שלהם הוא באלג'יר. כ- 75 מדינות, הכירו ברפובליקה הדמוקרטית של סהרה המערבית.

 

בינתיים, בחודש נובמ' 1975 מוותרת מאוריטניה על מחצית המושבה הספרדית לשעבר, ולכן באופן מעשי שולטת מרוקו בכל השטח. ב1985- הצבא המרוקני בודד את הפוליסריו על ידי מתרס חול וגדר באורך של למעלה מ2,000- ק"מ ע"מ למנוע מחוליות גרילה של המחתרת לבצע פלישות והתקפות עליהם. המלחמה בפוליסריו  חיזקה את התמיכה במלך. במרוקו יש קונצנזוס לאומי רחב סביב נושא זה .40.000 מתושבי החבל  מצאו מקלט באלג'ריה מחששם מהצבא המרוקני שהיה בפתח. נכון להיום יש שקט בסהרה המערבית, אבל אין  הסכמה שמקובלת על הצדדים הנוגעים לאזור