יומן מסע – טיול בת מצווה 
הטיול של משפחת רונן יומן מסע – טיול בת מצווה
חודשים של ארגונים, טלפונים, צילומי דרכונים, ארגוני בייביסיטר, ויום צום אחד הובילו אותי ואת בתי ליאור לחוויה של פעם בחיים.... טיול בת מצווה להולנד בלגיה וצרפת עם חברת ב.ד. גרייבר.
את יום הטיסה קשה לתאר במילים, ההשכמה היתה מוקדמת מאוד, יום צום, ההתרגשות בשיא, אריזת תיקים ומזוודות, רשימות עד אין סוף שצריכות להסתכם ב – 20 ק"ג בלבד והלב מלא בחששות, דאגות, התרגשות, שוב בודקת את התיקים את הצילומים של הדרכון ,כרטיס הטיסה, הפלאפון, הזמן לא זז והמחוגים כאילו נעצרו. ובתי מסתובבת כמו אריה בכלוב ושואלת כל רגע מתי הטיסה ואם יש מספיק כסף לבזבוזים, היו עובר בעצלתיים ואז מגיע הרגע לעלות לאוטו ולנסוע לשדה... אני חושבת שזוהי הפעם היחידה ואולי האחרונה בו ראיתי את בתי שלי מתארגנת ב 3 שניות (אולי שיא עולם, אבל לא היה זמן לבדוק.. יהודה מחכה בשדה התעופה). אז הגענו לשדה וזוהי הפעם הראשונה בו בתי מגיעה לשדה כדי לטוס ולא לאסוף אף אחד.
פוגשים את יהודה בשעת לילה מאוחרת, מקבלים ממנו תיקיה ובא כל מיני דברים טובים, שירון לשבת, משחק קלפים ועוד, ומובלים אחר כבוד לעמדת "הצ'ק אין" בשדה התעופה מוסרים את המטען הכבד אומרים יפה שלום לארץ האהובה ובתי מקבלת את החותמת הראשונה בדרכונה, המצלמה כבר מצלמת כל זוית אפשרית בטרמינל והולכים לסיבובי חסרי תועלת בדיוטי פרי ועוד סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד סיבוב אחרון רק ליתר בטחון ועושים עצירה של אוכל שלא נהיה רעבים.... מתקדמים לכיוון המטוס, עוד קפה אחרון לפני הטיסה ואז עולים למטוס.
בתי שלא טסה מעודה בחיים, מחזיקה לי את היד בחיל ורעדה ואני כאמא גאה ומתרגשת נוצרת את הרגע, כי הרגעים של החזקת ידיים כזאת לפני גיל הבגרות היא נדירה! היא נותנת לי להגן עליה....
כמה שעות ופספוס של ארוחת בוקר במטוס (ישנו כל הטיסה היינו ממש עייפות...) התעוררנו בהולנד, הולכים אחרי המדריך, העיניים עדיין עם קורי שינה ולא מאמינות שאנחנו בארץ אחרת.
היום הראשון בטיול – הולנד - אמסטרדם
חוות סימון ו... אחרי נוף עוצר נשימה, והדרכה של יהודה על הולנד וכמה היהודים תרמו להולנדים, ועל זה שהם מקום 3 בחקלאות העולמית (יופי, מה הם משויצים.. נראה אותם מסתדרים עם כנרת אחת....) ואחרי שההולנדים הפכו את הגזר מלבן לכתום ועוד כהנה וכהנה סיפורים, אמר יהודה שממילא נזכור רק 10%... הגענו לחוות סימון באמסטרדם, שם פגשנו את איזבלה, הולנדית הריונית נחמדה, שאחרי שהשתלחנו בה בלשוננו הישראלית ואמרנו לה מה אנחנו חושבים עליה ועל הלבוש שלה, ואמרנו את זה בקול רם, גילינו שהיא דוברת עברית רהוטה, איזבלה לא הראתה סימנים שממש הפריע לה מה אמרנו והסבירה לנו על תהליך ייצור הגבינות ונתנה לנו לטעום, למי שהעיז, וכמובן הכל "כושר" "נו חזיר"... המשכנו באותה החווה לחלק של בעלה המייצר כפכפי עץ, הילדים ניסו את כוחם בגילוף הכפכפים, הגיצים עפו לכל עבר גם הכסף שלנו, קנינו נעליים, חלק למזכרות (לא היה נעים מאיזבלה, אם כי "עקצה" אותנו במחיר...)
עשינו עצירה מחוץ לחווה לארוחת בוקר? צהריים? משהו לא מוגדר והמשכנו לכפר הדייגים, יהודה ממשיך בסיפוריו על ההולנדים מסביר לנו מאין לקוח השם (דאם = סכר ) והעובדה שההולנדים מוסיפים לכל דבר כמעט את הדאם וכו' אבל למה להתאמץ, הרי ממילא נזכור רק 10%!
בכפר הדייגים הסתובבנו, הילדים מתחילים ליצור קשרים, גם אנחנו המבוגרים, עדיין בביישנות, נו טוב זה רק היום הראשון..... אבל לא הפריע לנו להסתובב בסופר לראות את כל הירקות הענקיים שלהם, (אמא שלי היתה חוגגת כאן, כמה סלטים אפשר להכין מירק אחד!!!!)
אחרי תפילת מנחה הלכנו לארוחת ערב במסעדת גולן שנמצאת גם באמסטרדם, בהתחלה היתה קצת מבוכה כי ישבנו ביחד עם אנשים שלא ממש הכרנו ואז נשפכה קצת קולה על השולחן וחלקנו באדיבות ניגוב חומוס ומאותו רגע נפתחנו, המבוגרים עברו קדימה לאוטובוס, הילדים ישבו מאחורה ולא נודעו עקבותיהם... השעה 21:30 בערב ובחוצות אמסטרדם השמש עוד לא שקעה, אז הלכנו לטיול בפארק הסמוך פגשנו כל מיני חיות כאלו ואחרות (אין לנו כאלו בארץ...) וביציאה מהפארק החליטו כמה לעשות "קיצור דרך" ולשנות את המסלול, אל דאגה הם נמצאו כמעט מיד, יהודה כמעט התעלף ושוב באוטובוס שינן איתנו את ההתנהגות בטיול, (מה הוא לא יודע שנזכור מזה רק 10%????).
יום שני – עדיין בהולנד (יום ההולדת של מנור)
שאחריו יבואו עוד הרבה ימי הולדת, מוזר, כולם נולדו בחודש יולי????? איך יצא ששלי דווקא באוגוסט?, בכל אופן היום הזה ממש היה לימודי, היינו בביתה של אנה פרנק- ילדה אחת בזמן מלחמת העולם השניה שקיבלה יומן ליום ההולדת שלה, ובהתחבאות מהנאצים סיפרה ביומנה את כל מה שעבר עליה ועל משפחתה, איך שממשפחה אמידה שהקימה מפעל והתערתה בקהילה הרפורמית, הפכה משפחת פרנק למשפחה נרדפת שהתחבאה בעליית הגג, המשפחה של אנה פרנק ועוד משפחות נוספות, נתפסים ע"י הנאצים ונשלחים למחנה ההשמדה, גם ההולנדים ראו את אנה פרנק כשלהם, כאזרחית הולנדית, ולאחר שעקפנו כיאה לישראלים, את כל התורים הארוכים נכנסנו לספוג את החוויה העצומה של ילדה אחת מתוך 6 מיליון המתארת את מה שעבר על העם היהודי ואת מה שעושה אותנו היום למי שאנחנו.
מחד, החוויה היתה מדכדכת ועצובה, לראות את התנאים, בחלקן המקוריים, בהם חיה המשפחה ושאיתם התחבאו עוד כמה משפחות יהודיות, לשמוע את הסיפורים הקשים, ולראות את התמונות ולספוג מעט מילדה אחת קטנה בעולם. מאידך, הכי מדהים היה לראות את הגויים עומדים בתור מאוד ארוך, מחכים בסבלנות עד אין קץ, לבית של אנה פרנק, בית עם חובה מוסרית ועדות חיה וקיימת לכל אלו המנסים להכחיש את השואה ואת כל מה שעבר על העם היהודי.
ברגעים כאלו, אני מסתכלת על ילדתי הקטנה – גדולה וכאמא אני נפעמת לבגרות שבה מגלים ילדינו שנמצאים כרגע בגילה של אנה פרנק בעת השואה, ועל כך אני גאה ולא רק כאמא אלא כיהודיה.
אז לאחר שספגנו את החוויה היה מן החובה להעלות קצת את מצב הרוח ואז הלכנו לטיול ברגל ברחובות הולנד, בכיכר דאם, נזהרים שהמשטרה לא תעצור אותנו, לא שגנבנו משהו, סתם יהודה מפחיד אותנו... נכנסנו לארמון- לא בקינגהם (זה בלונדון) אבל דומה, שעם השנים הפך לקניון, הצטלמנו, השתטינו וחיפשנו איפה אפשר לעשות שופינג, לא לפני שביקרנו בשירותי המלוכה, היינו חייבים, עלה רק יורו אחד, לאחר סיבוב הבנו שהרבה אין מה לקנות, הטעם של ההולנדים לא משהו... הגענו לנקודת האיסוף ורגע לפני שפגשנו את מריאן, הנהג שלנו, בתי גילתה שאת המצלמה החדשה שלה היא איבדה, כנראה שהשאירה בארמון המלוכה (אולי היא חשבה לחזור לשם לבד... מי יודע?...) אז ניצלתי את סיבולת לב הריאה שלי מההליכות, הספינינג והזומבה ורצתי חזרה לארמון המלוכה לראות אולי נעשה לנו נס והמצלמה עוד שם, לכם הקוראים נספר שהתפילות גם מהולנד מתקבלות ונעשה לנו נס והשומר בכניסה לשרותי המלוכה שמר לנו את המצלמה ובא לציון גואל... בגדיי רטובים, הילדה מחייכת, אני אהיה היום הראשונה במקלחת ויהודה למד שיעור חשוב היום!
לאחר שהסדרתי את נשימתי ומריאן הואיל בטובו לשים מעט איוורור, הגענו לבית הכנסת הפורטוגזי, שזה בגדול ספרדים ש"השתכנזו" בהולנד, בית הכנסת מהמם ביופיו, העיצוב, הנרות, רק אבק לא מנקים שם... חבל.... וגם לא טאטאו שם כבר הרבה זמן..... אז יצאנו לארוחת צהריים, מריאן סוחר בקולה, חיים שכאלה עם יהודה מ"שלוח"סובקיה ואז צפון מזרח הולנד לשיט בחיטהורן – שזה לא רחוק מגרמניה, הנסיעה ארוכה אבל יהודה מעביר לנו את הנסיעה עם הסברים על מהות השם חיט = עז, הורן = קרניים וכו'... ועדיין הנוף מהמם ביופיו, לבתי קשרתי את המצלמה ליד, לבל יקרו טעויות דומות כמו בבוקר, ויצאנו לשיט הכי ציורי שאפשר... הייתי אומרת, שהשיט הוא חובה למי שרוצה להרגיש בגן עדן (לי היה קצת קשה... אותות המצוקה והריח שעלה מבגדיי לאחר הריצה של הבוקר.... כמובן שהאשמתי את ההולנדים....) ואין לי מילים למילים שאין לי כדי לתאר את השיט, המראות היפים שנראים כאילו נלקחו מציור, התיאורים של גן עדן לא מתקרבים למה שרואים, אפשר לצלם ועדיין זה נראה כמו גלויה, מזג האויר עשה עימנו חסד והיה נפלא, אסור לוותר ואפילו חובה!!! ועכשיו זה נשמע כמו שיווק ומכירה לאתר... אולי אני אבקש אחוזים ואתחיל לתכנן את החופשה הבאה.... בנתיים כנראה ששיגענו את יהודה, או שהוא עמד בסמוך אלי והריח.... אז הוא "נפל" לטיפה המרה.... מה שלא הפריע לו לעשות לנו חידונים של מספרים בדרך לארוחת ערב ממש טעימה, כמו באירוע חגיגי ויש תמונות....
יום שלישי – פארק אפטלינג
בדרך לפארק, חייבים להעסיק את הנוסעים.... אז ציפי נכנסה "ראש בראש" עם שרון, הדור הותיק מול הדור הצעיר בתחרות שפות, אז אחרי שהמצאנו כמה שפות ניצח הדור הצעיר כמובן, המורל באוטובוס עולה אוקטבה, העידודים לא מפסיקים.... רק שמריאן לא יצטרף לחגיגות..... אולי גם לו יש יומולדת?!
נחום תפארת ששתק עד כה בטיול, ספר בהודית, אף אחד לא יודע אם זה היה נכון אבל המבטא היה נשמע אמיתי...
מורן אזרזר ספרה בגרוזינית, אני לא בטוחה שמה שהיא אמרה היה מספרים, אבל היא בהחלט שיכנעה את יהודה המדריך ש: "צ'חרא" – זה הספרה 9, בכל אופן אותנו זה נורא הצחיק....
יהודה מנסה לעשות תחרות שוב בין הצעירים למבוגרים והפעם על ערים בארץ, אבל מאחר וכבר התחילה ההילולה מאחורה אצל הילדים , יהודה קורא לבניה הנערץ על בנות הטיול לדגל (כלומר לידו בקדימה של האוטובוס...) אולי זה ישתיק קצת את המעריצות כי יהודה ממש רוצה לדבר, כבר יומיים שלמים שהמדריך "שותק" וגם הוא רוצה להתבטא מעט... לפחות עד שנגיע לפארק....
אז הגענו לפארק.... סירת אלאדין, אבובים, פיראטים ומאז אני לא זוכרת כלום, עד לרגעי כתיבה אלו, נשימתי עוד לא חזרה לתפקד, אולי השארתי חלק ממנה אצל פיראט עויין, ולכן עד שתחזור נשימתי, מוחי רגליי וכל איבריי למקומם אתם יכולים להוסיף כאן את חוויותיכם....
לאחר שנרגעתי ואכלתי, ועוד קצת אכלתי וקפה ונשנשתי (חשבתם שאני לא אכתוב יותר, נכון? טעיתם!) זה לקח חצי יום, אבל החלטתי בהחלטה לא שפויה והחלטה של רגע להמשיך לנסות עוד מתקנים בפארק, מה שיתברר אחר כך כטעות.... האנשים שמסביבי נראים קצת תשושים אבל עם חיוך, ואולי המבוכה או הפחד?! בין לבין קיררנו מעט את יהודה במים קרים (רק כי היה לו ממש חם... ותודה לטובי בהזדמנות זו על עזרתה ועל היוזמה), קנינו מזכרות ויאללה לאוטובוס.
היום יום שישי בדרכינו לאנטוורפן שבבלגיה, לבלות שם את השבת, בדרך למלון היה דיון סוער באגף המבוגרים לגבי מפתחות שבת ורות רשמה לנו פטנט שהצליח לה.
הגענו לאנטוורפן למלון פלאזה, התארגנו בחדרים ויצאנו למסע מפרך ברגל ללא בקבוקי שתיה מחשש טלטול בשבת, ללא נעלי הליכה, לעבר האוכל המיוחל
לא נספר לכם על חוויות האוכל רק נאמר לכם שהשתמשנו באצבעות באופן שבהם האנורקטיות משתמשות... שמענו סיפורים מגברת ויזניץ', חלקם היו נשמעים כמו צ'יזבט.
יום רביעי – עדיין באנטוורפן
(שבת) בבוקר / בצהריים אחרי ארוחה "מפנקת" לגמרי יצאנו לטיול קשה מנטלית, פיזית, ורגשית, עברנו בתחנת הרכבת של הבלגים שהיא מדהימה בגודלה ויופיה, עברנו ליד חנויות ולא בזבזבנו שקל, הרחנו ופל בלגי ולא טעמנו, היינו במדרחוב ולא קנינו כלום, הגענו לככר עם פסל ומזרקה שהרטיבה את כל המקום, ישבנו מתחת לדגל ישראל בעיריה והרגשנו ממש ציונים! ולמדנו על.... (לא כ"כ הקשבנו כי חשבנו על הופל הבלגי והריח... וואו...) אבל יהודה הסביר וסיפר הרבה סיפורים על דרדסים וגרגמל למשל, שהם פרי דימיונם של הבלגים ועוד כהנה וכהנה סיפורים, זה היתה אתנתחא קצרה לרגלינו הכואבות וליהודה היה עוד כמה דקות "להעשיר" אותנו בידע... אבל ליבנו הכואב על כל הבגדים והיהלומים שהשארנו באנטוורפן, מנהל הבנק עולץ ורוקד בביתו.... כשחזרנו לחדרים נחנו קצת כי עדיין היתה שבת, וחיכינו וחיכינו והמשכנו לחכות.....וכנראה באנטוורפן הם ממש מחמירים, כי השעה היתה 10 בלילה ועדיין שבת, ואילתרנו סעודה שלישית אחרי שבילינו עם הילדים בגן השעשועים ויצא ליגה ועדיין שבת וכמעט התייאשנו ואז.... הבדלה... והילדים משתוללים כאילו אין מחר (לא הספיק להם גן השעשועים) והעיר אנטוורפן צהלה ושמחה....
יום חמישי – בריסל בלגיה
בדרך לבריסל, יהודה איבד את החוברת, מריאן לא ממש יודע לאן לנסוע, הגענו למישלין – טוב סטינו קצת מהמסלול, יהודה הסביר שאין ביטוח אבל הוא ממש יצא מגידרו ואילתר (הכל בגלל שהחוברת הלכה לאיבוד...) אבל הגענו לעיר שבה דרסה רגל יהודית בשם אלי אוחנה שהבקיע שער וזיכה את הבלגים בגביע אירופה ומאז ועד היום לא נראה עוד נס כמו זה (ממש כמעט כמו משה רבינו...) .
בדרך לפריז יהודה מלמד אותנו שעד עכשיו "אימצנו" (או יותר נכון גנבנו...) קצת מעמים אחרים (זה בטח מהחוברת השניה שלו...) אז גנבנו קצת מהגרמנים – טוב, לא קצת... עברית שפה קשה, אין מה לעשות...
הביטויים הגנובים: במלוא מובן המילה, כלב נובח לא נושך, חסר לו בורג, לשקר אין רגליים, קנה חתול בשק, שחור על גבי לבן, שטויות במיץ עגבניות... ועוד הרבה... לא נעים לכתוב את הכל, אחרי הכל זהו חומר גנוב... גם בוידעם, שטרודל, שמאלץ, שניצל... בקיצור נפסיק פה כי גנבנו מהם ממש הרבה...
מהתורכים גנבנו – דוגרי, טמבל, כוניפה, קרחנה.... טוב אמרנו שגנבנו הרבה לא ?! ואז הגענו למיני אירופה, והיה ממש מקסים לראות את הכל בקטן, ומאחר שמהבוקר הכל היה די בנאלי, כי כולם הגיעו בזמן, ועלינו בזמן לאוטובוס היה חייב לעשות עניין והחלטנו לצאת מהיציאה הלא נכונה של מיני אירופה ולעשות קצת סיבוב... מיכאל בוסקילה מוביל, לא הגענו לשום מקום... אבל בסוף מריאן מצא אותנו והמשכנו הלאה תוך המרדה של כל האוטובוס עבור הופל הבלגי, אין מה לעשות, "בבלגיה הייה בלגי" המשפט אומר, ואת זה אני ממש לא יודעת ממי גנבנו.... אז יהודה לבסוף נכנע בתנאי שנראה את הפסל של הילד המשתין בבריסל, אז כמובן שהסכמנו... יהודה משכנע אותנו שבריסל ממש נקיה אבל מחלון האוטובוס הכל נראה מטונף, אולי יהודה צריך ללכת לרופא עיניים?! או שהוא ממש עייף.. או שהשמש של בריסל ממש מסנוורת.... או ש....
אז עד שהגענו לכיכר המיוחלת סגרו אותה ומריאן מפחד מהמשטרה ולא מוכן להתקרב, אולי הוא עובד זר? וניסינו להסביר לו בעברית עילגת שרק יעצור שניה ואנחנו נלך ברגל.. .או שאולי זה לא ממש היה בעברית... (כדאי לו לקחת שיעורים מאיזבלה). סוף כל סוף מצאנו חניה במרחק סביר של 2 ק"מ בלבד מהמקום והתחלנו לצעוד ברגל, בסוף הגענו לילד הערום המשתין שבאותו היום הולבש לרגל הכתרת המלך, לא עניין אותנו הרבה כי ליד הילד היה ה- ר – ב – ה חנויות של ופל בלגי אז אכלנו ואכלנו והיה טעים מאוד והמשכנו ללכת וקנינו קצת דברים ומזכרות ומתנות, עשינו הפסקת צהריים מהירה ויאללה לאוטובוס לפריזזזזזזזזזזזזזזזזז
(יהודה מזרז אותנו כל הזמן, לא ברור למה, אבל אולי בגלל שנמאס לו מאיתנו והוא רוצה כבר את הקבוצה השניה, הרגועה יותר.... האם יהודה מעדיף את הפנסיונרים?!) אז זהו, נפרדים מבלגיה ועכשיו בדרך לצרפת, לא לפני שנישן קצת בדרך.....
צרפת היא המדינה הגדולה ביותר באירופה עם הכי הרבה תיירים, אולי זה הזמן ללמוד צרפתית? יהודה שם לנו באוטובוס מוזיקה של שנסונים צרפתיים ברקע כדי שנכנס לאוירה, מורן אזרזר לא מפסיקה לקרקר מרוב התרגשות ויהודה לא דיבר כבר שעתיים אז הוא החליט להפעיל את הילדים וגם את המבוגרים, כל צד באוטובוס היה קבוצה ויהודה ביקש להעביר לקידמת האוטובוס כל מיני דברים (כנראה שכח להביא איתו לטיסה...) מגבון, כובע, שרוך של נעל, גרב.... טור דלת ניצח את טור נהג, אבל להגנתם ייאמר שמריאן לא שיחק, אז אולי בגלל שהיה חסר להם שחקן... אז אחרי שהשלמנו את כל הציוד החסר ליהודה בתיק ואחרי שספגנו באוטובוס את האוירה של צרפת, עצרנו לאכול במסעדה ברובע היהודי, מסעדה של מרוקאים מבת ים, היה אוכל ט-ע-י-ם-! ויצאנו חזרה לכיוון האוטובוס, מריאן ברח לנו וטענתו היתה שהוא פשוט לא הבין איפה לחכות, בוסקילה חושב כבר על כתב תביעה ובנתיים הילדים משתעשעים מעל המאווררים כנראה מהמטרו, צילמנו את כולם ואז מריאן הגיע, אולי הוא פשוט חשב שאין לנו מספיק תמונות...?! האוכל הטוב כנראה עשה את שלו כי אפילו לא ישבנו בערב ביחד, פשוט התמזגנו עם הסדין עד הבוקר....
היום השישי – יורודיסני
מי שלא חווה גיבושון של צה"ל מימיו זה הזמן והמקום לחוות, ומי שעבר והספיק לשכוח זה הזמן להזכיר לו מה זה שברי הליכה ומאמץ, סחיבת תיקים עם משקל על הגב ויהודה אחד שמדבר, רות אחת שמסדרת את הענינים, שושנה אחת ששומרת על התיקים, ומריאן אחד שמדבר בשפה שלא מבינים, כמו מג"ד סמג"ד רס"ר וסרס"פ ולא חשוב הסדר...
חוויה של ONE IN A LIFETIME , פשוט לא היינו ממליצים לעשות אותה שוב, האצבע ברגל עוד זוכרת ימים יפים יותר, אבל רגע אחד באמת: הכל כ"כ יפה ומקסים, צבעוני, ציורי, ומרהיב.... יהודה מתזז להעביר לנו את הכרטיסים ב – F.P החברה משתוללים על המתקנים, לאט לאט הקבוצה מתפרקת ומתאחדת שוב בארוחת הצהריים, ואני תמיד אומרת שאוכל מאחד ישראלים. וזה כמובן אחרי שיהודה עבר מסע כומתה כדי להביא לנו אותה , נחים קצת ושוב מתקנים, קצת שופינג בחנויות, קצת צילומים והרבה זיעה מלווים אותנו ביום הזה, אבל שום דבר לא עוצר אותנו מלעמוד 40 דקות בתור כדי להספיק לעוד אטרקציה.
הסנדויצ'ים של ארוחת הערב מגיעים לשער, לאף אחד אין כוח ללכת צעד אחד נוסף/ מיותר כדי להביא אותם ואז נחשון בן עמינדב או יותר נכון מיכאל בוסקילה מתנדב (וגם עבדכם הנאמן), לחצות את מבול האנשים בפארק ולהביא את האוכל, אתם באמת רעבים? אבל, אין ספק היתה קפיצה שווה וטעימה...
בערב ישנה תהלוכה מ-ה-מ-מ-ת של כל הבובות והכוכבים ביורודיסני, הקהל הקדוש נעמד על רגליו ומקבל אותם בתרועות ובמחיאות כפיים והרבה פלשים, מאחר ו"נחשון" ואני בדיוק הבאנו את משלוח האוכל עצרנו וצילמנו ומחאנו כפיים ורקדנו הורה, וצירפנו את הקהל אלינו לריקוד סוער... לא סתאאאאאאם, רק עצרנו וצילמנו, מה? ממילא אי אפשר היה לעבור....
אז אחרי שכולם התעייפו חוץ מגולן, רעות, יערה, נופר, סתיו, הדס, עדן,דניאל, בניה, שרון, מנור, אוריה ואולי עוד הייתי עייפה מלספור, ואחרי עוד נסיון להתאוששות עם קפה ועוד מתקן אחד או שניים ורגע לפני שאמרנו די! הולכים הביתה, התחיל מופע האורות המרהיב והאחרון בפארק, המצלמות נשלפות וקריאות וואו נשמעות מכל עבר וגם מחיאות כפיים ואפילו שהיינו עייפים עמדנו כי המחזה היה ממש עוצר נשימה, ואז ברגע של נחת חזרנו לאוטובוס תוך כדי שחזור , אבל בקטן, של יציאת מצרים.... הגענו למריאן בשעה טובה ומוצלחת ותודות לעובדה שמריאן לא שמע על WAZE וכך יצא לנו לראות את מגדל אייפל במלוא הדרו ומנורותיו דולקים למרחקים, וגם עברנו את שער הנצחון, מה שאולי הרס קצת ליהודה את הטיול שלמחרת.....והעיר כולה צהלה ושמחה.
ואם חשבתם שאת כל זה הייתי זוכרת או כותבת ביום שלמחרת, אז טעות בידיכם, עבדכם הנאמן ישב לכתוב את כל חוויות היום המטורלל הזה בשעה שאתם התמזגתם עם הסדין, כפי הכתוב בתורתנו הקדושה: "והיו לבשר אחד...."
היום השביעי- סיור ב.... כל מיני... נו, תקראו כבר ותבינו...
עולה מדריך "צרפתי" (צרפוקאי = צרפתי מרוקאי) קוראים לו גדעון (גדי) ויהודה מבקש מאיתנו שקט בפעם הטריליון בערך, לנו קשה עם השקט אבל יהודה צריך לסכם לשיעור הבא, אהההה לקבוצה הבאה והצרפתי עושה לנו עיניים לא טובות כ"כ אז שתקנו... בערך... האמת שאם מקשיבים אז הוא מספר דברים ממש יפים,
על נפוליאון הדגול שהיה נשוי לג'וזפין היפה ורק בגלל שלא הביאה לו ילדים הבחור נדד לאוסטרית, ועל מרי אנטואנט ומריה מגדלנה, ארמונות ורסאי, הלובר, נוטר דאם, על נהר הסיין שאורכו 720 ק"מ עד אנגליה, אבל אנחנו כנראה כבר לא נגיע לשם, לפחות לא בטיול הזה... אנחנו נסיים את נהר הסיין בפריז... חבל... אבל יהודה ממש מאבד כבר את הסבלנות....עברנו דרך גשר המנעולים וכמובן שצילמנו, לא שמנו מנעול כי מריאן לא עצר.... אולי כי אין לו אהבה....?
עברנו דרך הרובע הלטיני, הגענו לפנתיאון, אמיל זולא, רנה קסין, רוסו, ויקטור הוגו, ברייל ועוד קבורים בפנתיאון והכנסיה ממול של ז'נבייב הצרפתיה, המדריך הצרפתי גדי מספר כל מיני דברים והאמת שמה שהכי שומעים ומבינים זה רק את המבטא...
גדי ממשיך בסיפוריו על ז'אן דארק שהצרפתים ממש מעריצים והאנגלים ממש שונאים והעלו אותה על המוקד,.
בית האופרה מדהים, היצירות הם של מרק שאגאל, מ-2 הצדדים פסלים מזהב מהממים אבל קרוב לשם יש מרכז קניות ומה שאותנו מעניין זה לבזבז עכשיו הרבה כסף... טוב לא לפני שנעבור ליד בית הנשיא הצרפתי הרווק (שאתם עדים שאני התנדבתי לארח לו חברה...) אבל המלון שם בסביבה עולה 2000 יורו ללילה וכרגע לחוץ לי החודש כי שילמתי על הטיול הזה את כל כספי ורכושי, ומשכנתי חלק מהילדים שנשארו בבית, והחתמתי ערבים על המשכון, וביקשתי הלוואות מהשוק השחור והאפור והורוד בשביל הגיוון ו.... לא נו סתאאם ,זה פשוט הרבה כסף...אבל ראינו את המסעדה שהנסיכה דיאנה אכלה שם בפעם האחרונה בחייה ממש לפני מותה, טרגדיה.
בכל מקרה רגע לפני הקניות עשינו עצירה בשער הניצחון והצטלמנו כל הקבוצה ופתאום... בעוד אנחנו רוצים ללכת למסע שופינג גשם זלעפות החל לרדת עלינו ולרדת ולרדת ולרדת.... אולי מנהל הבנק שלי התפלל ממש חזק, אז ישבנו באוטובוס וחיכינו שייגמר המבול, ורק יעקובי שהיה נאמן לקניותיו לא חזר לאוטובוס עד שלא "יקרע" את השאנז אליזה בקניות, האח הידד לרוני ...
אז נסענו למונמאר לבניין גבוה ומשם עשינו תצפית מטורפת על כל פריז וכמובן צילומים בתוך הבניין ולמטה בבניין רק כדי לזכור ולהזכיר עד כמה גבוה הבניין הזה ומשם חזרנו לאוטובוס כדי להגיע לנקודת השיט בנהר הסיין, שוב לראות את גשר המנעולים ושוב את מגדל אייפל.... בנתיים ליהודה נגמרו הסוללות, כנראה ממש התשנו אותו, השמועות אומרות שהוא ביקש להפסיק להדריך טיולים לאלתר.... וממילא מישהו אחר דיבר בשיט ובשפות שלא הבנו, וגם ככה החלטנו, בצעד אמיץ כמובן, לשבת למעלה בשמש הקופחת על ראשינו, אז צילמנו והפרענו כיאה לישראלים מצויים מה שלא הפריע ליהודה לנקר לו בנחת.... באותו זמן ממש בניה שבר שיא של 2000 תמונות, מנור מחדש את השפה העברית והמציא מושג – "להתיידש", מה שהשמש האירופאית עושה לאנשים.... אז סיימנו את השיט ונסענו למגדל אייפל ממש מקרוב קרוב, היינו מתחתיו מצדדיו, לא מעליו, כי היה תור ארוך ולנו היתה רק רבע שעה לפני שמריאן מתעצבן ולוקח אותנו לקזחסטן, קנינו מהרוכלים שם מגדלי אייפל למזכרת וחזרנו למלון עייפים ומותשים, רק יהודה שניקר ושושנה שניצלה כמעט כל רגע אפשרי בטיול לנמנם היו נראים עירניים.
היום שמיני – חזרה לארץ
הבוקר מתנהל בעצלנות יתרה, סיימנו את כל המסלולים האפשריים, טעמנו וחווינו כ"כ הרבה חוויות ועכשיו צריך לעכל את הכל, הילדים כבר הקימו קבוצה בוואצאפ כדי לדבר אח"כ, המבוגרים כותבים את המייל והטלפונים כדי להעביר לכם את יומן המסע שהתחיל אצלי כאישי ולימים הפך לנחלת הכלל...ובהזדמנות זו תודה ליהודה על השאלת המחברת והעט.
מיכאל מגלה לנו באוטובוס שיש מאחורי המלון שוק לקניות, מורן כמעט בוכה, אבל עכשיו כבר כולם באוטובוס בדרך לשארל דה גול ואין דרך חזרה... אולי בטיול הבא... הטיסה עוברת מהר (טוב ישנו שוב, היינו עייפים.... כן, גם שושנה) אבל הפעם הייתי נחושה לא לפספס את ארוחת הצהריים, הגענו לישראל אחרי מחיאות כפיים סוערות, כולנו נפרדנו בנשיקות וחיבוקים והבטחנו להיות בקשר, בתי כבר מתכננת את הטיול הבא (אולי אני אמכור כליה..) וכולנו חוזרים הביתה לחופש הגדול.
אישית: היינו קבוצה מעולה, מגובשת וטובה, תודה לכל אחד ואחת מכם שתרם להצלחת הטיול ולכיף שהיה בו, אני מודה שיצאתי עם הרבה חששות לחיבור ביני לבין הקבוצה, היה כיף לא נורמלי ושווה כל שניה, לא העליתי את כל התמונות כי אפילו עוד לא העברתי אותם למחשב, אני בטוחה שהיו עוד חוויות אישיות לכל אחד ואחת מכם, אני כתבתי רק על חלק מחוויותיי האישיות שספגתי ממכם ושהייתי איתכם, מקווה שהזמן שחיכיתם לא אכזב את הנכתב ושהיה כיף לקרוא את חוויות הטיול, אפילו שהנכתב בחלקו היה בסרקזם (כזאת אני, אנחנו עובדים על זה) וחלקו בהומור, אני באמת באמת אשמח לשמוע מכם בהווה ובעתיד, כבר עכשיו אני עובדת על יום המפגש שיהיה אם תרצו...
שיהיה חג שמח לכולכם, שנה מוצלחת וטובה והלוואי וניפגש בטיולים הבאים...
ועוד כהנה וכהנה אנקדוטות בטיול שלא נכנסו ליומן כי העורכת הלשונית התפטרה...
מריאן התחיל לשלוט בסחר בקולה והרחיב את העסק עכשיו ניתן למצוא גם מים ואפילו השאלת מטריות....
אחה"צ בגן השעשועים סתיו מפגינה את יכולותיה בזיהוי עדות ועמים והסיקה שילד שאמר פפריקה הוא נוצרי ובהברקה אמרה לו : "ישו לאב יו", האמירה לא היתה ממש מוצלחת כנראה כי הילד היה מוסלמי... אופס!
אחרי שלושה ימים השפה הצרפתית באמת עולה על העצבים!
מורן מחלקת משייפים לטיפול אישי לפני שבת קודש בבלגיה.
רגעים של נחת, או יותר נכון רגעים שעשו את הטיול:
מסיבות ימי ההולדת באוטובוס – מעניין שלכולם יש יומולדת דווקא ביולי ודווקא בתאריכים של הטיול, מעניין....
המפגשים בערב בסוף כל יום טיול, על כוס קפה ובליל של סיפורים מכל הסובבים ...
שושנה שמי – אישה מ-י-ו-ח-ד-ת ומצחיקה, האישה שהניעה את כולנו לשגע את יהודה, רק בגלל זה הטיול היה כ"כ מצחיק, וכמובן איך אפשר בלי מזוודת האוכל מרמי לוי....
ציפי שמלמדת את כל הילדים לספור בשפות ולבנות זילבר שמראות בקיאות בחומר הנלמד
אסף בוסקילה – המפגין כשרון ענק בקוביה הונגרית אחת קטנה וגדולה.
מנור חקק – סלבריטי בהתהוות.... ובאותה הזדמנות תרשמו לכם: מירלה אפרת- הבימה, אני כבר ראיתי וזה שווה כל רגע, משחק נפלא של שחקן צעיר, אני כבר מעריצה... ולא אל תבקשו כרטיסים, כי אין! יש לרכוש במחיר המלא בבקשה.
שרון – המפגינה ידע בשפות בלתי נלאה
יעקובי – שביום מן הימים יהיה בעל חברת טיולים כי תמיד בסוף כל יום הוא נזכר להגיד איך יכולנו לנצל את הזמן יותר נכון, יעקובי, חברת ב.ד. גרייבר קיבלה את ההמלצות ותיישמם בטיול הבא.
רות- שברגע האמת מפגינה את ידיעותיה ויכולותיה ומסדרת את הענינים בצרפתית ברגע!
בניה – שמצלם אותנו בכל זוית אפשרית ולא מפספס שום דבר
יהודה שמנמיך לנו תמיד את הציפיות ובסוף יוצא הכי טוב.
סבתא קומנדו לאה – וכל מילה מיותרת....
קפיצות בנג'י במקלחת בכל סוף יום בפריז – זה היה מתיחת שרירים טובה.
משפחת תפארת – כמעט כמו דנידין הרואה ואינו נראה, תפסתם מקום טוב בלב של כולנו בטיול...
ורגע אחד של נחת באמת, זהו הרגע שבו אתה הולך לישון ושניה לפני שהעיניים נעצמות, נמרח לך חיוך כי אפילו שאתה מרגיש כל כך עייף היה כל כך כיף
