מרוקו מסלולי טיול ומידע
לנוסע העצמאי

מסע למרוקו אינו רק מסע אל ארץ אקזוטית יפהפייה, המדהימה בנופיה ובעריה ובאורח החיים הססגוני שלה. זהו יכול להיות גם מסע למחוזות שהטביעה בה אוכלוסייתה היהודית, כמו מרוקו. אף שמרבית יהודי מרוקו חיים עתה מחוץ לגבולותיה, בישראל, בצרפת ובקנדה, עדיין ניכרת בכל רחבי המדינה השפעת המורשת היהודית העתיקה, שהחלה בארץ זו עוד במאה שהשלישית לספירה.

סיור לימודי שערכו השנה חברי המועדון "ארץ ומורשת" שליד אוניברסיטת בר אילן, ובהם חברי הסגל האקדמאי הבכיר, נועד להתחקות אחר מקומות התיישבותם, אורח חייהם, אופן פעילותם והתארגנותם של היהודים שגורשו מספרד ב- 1492 לג'זירת אל אצקה (ארץ המג’רב). המסלול הזה היה שונה ממסלולי התיירות הרגילים למרוקו, המובלים בעיקר לאתרי התיירות והנופש שמבוקשים על ידי התיירים האירופיים הרבים שפוקדים את הארץ.

הוא העניק חוויה בלתי נשכחת לא רק ליוצאי ארצות אירופה.

אודה על האמת, התייחסותי לביקורי הראשון במרוקו כתייר הייתה דו- ערכית. מצד אחד אני יליד המקום, יודע את שפת הרחוב ומתמצא היטב באורחות יהודי מרוקו. ומצד אחר, כמי שגדל ועוצב בישראל, ועל שכמותו כתב המשורר שאול טשרניחובסקי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו", חסר הייתי את היסודות להכרת התרבות, המסורת והמנהגים של האוכלוסייה המרכיבה בפאסיפאס עדים את ארץ המג’רב (המערב), שמורכבת מכ- 60% מוסלמים (בעיקר סונים), 35% ברברים וכ- 5% זרים, ובהם גם כ- 8,000 יהודים.

אבל לא לכמותי, שביקשו לחפש שורשים או להתחקות אחר יסודות יהדות מרוקו, היה זה מסע מופלא. גם למי שהעדיפו להתמקד בקניות, או סתם לבלות חופשה מהנה בארץ אקזוטית מכניסת אורחים, ולא היה להם כל קשר רגשי או אחר למרוקו, גם להם הייתה חוויה מיוחדת, שלא בכל מסע חווים כמוה.

התחלנו את המסע באלחסירס - עיר נמל ספרדית, הסמוכה למצוק גיברלטר. שם עלינו על מעבורת נוסעים מרוקנית, אחת מכמה אוניות המקשרות בין אלחסירס לטנג'יר שמרוקו פעמים אחדות ביום.

לאחר שעה וחצי של הפלגה כובדנו בתה מרוקני על פי כל כללי הטקס. המעבורת עגנה בנמל טנג'יר, נמל מסודר ומאורגן היטב. תוך דקות עברנו את ביקורת הדרכונים והמכס, כמו תיירים מכל מדינה אחרת בעולם. הסבלים המרוקנים הזריזים והיעלים דאגו להעמיס את המטען הרב שהבאנו עמנו (ציוד אישי פלוס 300 ק"ג מזון כשר) על האוטובוס, שהובילנו אל מלון "סולאזור" המפואר, שטעון מעט שיפוץ.

 

הרב שברח מחברון:

יעדנו הראשון בעיר היה ה”מלאח” (מעין גטו) -  השכונה היהודית של טנג'יר. זהו ה”מלאח” המרשים ביותר במרוקו. הוא רחב ידיים, בתיו הבנויים מאבן מעידים על יישוב של יהודים מבוססים ובין סמטאותיו אפשר לספור כ- 25 בתי כנסת.

כבר המפגש הראשוני עם מרוקו, דרך תושבי טנג'יר, הותיר בנו רושם חיובי מאוד. בכל מקום שבו זיהו אותנו כישראלים התקבלנו במחיאות כפיים ובקריאות עידוד, לעיתים אפילו בעברית צחה. ירדנו בסמטאות הצרות אל הנמל הססגוני של העיר. שם, על חומרת ארמון השולטן המשקיפה על מפרץ טנג'יר, יש נקודת תצפית נפלאה אל הים התיכון.

המשכנו משם אל השוק המקומי. כשהגענו לשם כבר ירדה החשכה, אבל השוק היה עדיין פעיל, תוסס וצבעוני, משובב עיניים ונפש. קפטנים וגלביות בשלל צבעים, כדים וקדרות, כלי נחושת, כסף וזהב, תבלינים, בשרים על האש, קוסקוס, מרק ירקות סמיך ומהביל המוגש בתוך קדרה עמוקה- מי יכול לעמוד בפני כל אלה?!

גולת הכותרת של ביקורינו בעיר היה המפגש עם יו"ר הקהילה, הרב אברהם אזנקוט, ועם יהודי טנג'יר, שערכו לכבודנו ארוחת ערב במועדון הקהילה בעיר. את ארוחת הערב האסטטית והעשירה הכינו הנשים המקומיות במו ידיהן. שמחת המשתתפים התבטאה בשירה ובריקודים. השירים, שהיו כמובן בעברית וכללו שירי מסורת וגעגועים לציוון ופיוטים מרוקניים אותנטיים, סחפו גם אותנו, ואת הערב המרגש חתמה שירת "התקווה".

בלוויית שניים מראשי הקהילה היהודית בעיר, ביקנרו למחרת היום בבית הכנסת הבנוי בסגנון אנדלוסי, ברחוב הנקרא עד היום דראב דה סינגונה- רחוב בית הכנסת. זהו בית כנסת מפואר מאוד, שנעשים בו כיום שיפוצים. מראהו ותכולתו העידו יותר מאלף עדים על עברה המפואר של קהילת יהודי טנג'יר, שהתגוררה ברובע מיוחד בחלקה העשיר יותר של העיר.

אחרי פרידה מיהודי טנג'יר יצאנו דרומה, בדרך אל פאס, בירתה הראשונה של מרוקו, שנבנתה בשנת 789 בידי אידריס הראשון.  הדרך המרהיבה לפאס נמשכת לאורך החוף. עצרנו בכף ספרטל, הקצה הצפוני- מערכי  של יבשת אפריקה, כדי לצפות משם על המקום שבו מתחברים הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. אפשר כמעט להבדיל בין התכול של הים התיכון לכחול העמוק של האוקייינוס. במרחק כשישה קילומטרים משם יש מנהרה, שעל פי האגדה המרוקנית העממית נותרה בה טביעת רגלו של הרקולס, הגיבור המיתולוגי, ששכן בה פעם. לרבים מאיתנו הזכירה האגדה יותר את מערות ראש הנקרה שלנו.

עוד תחנה בדרך לפאס הייתה העיירה ווזאן, הנושאת עליה חותם יהודי מובהק. הגם שלא נותרו בה יהודים רבים, יש בה בתי קברות יהודיים עתיקים, המעידים שהייתה העיירה יהודית. בין הקברים במקום נמצא גם קברו של ר' עמרם בן דיוואן, רב ארץ ישראלי שחי בתקופת השלטון התורכי. הוא נאלץ להימלט מחברון, לאחר שהפר את האיסור על היהודים להתפלל במערת המכפלה, וכשמצא מקלט אצל הקהילות היהודיות העשירות ומסבירות הפנים במרוקו. מנדודיו בין הקהילות מצא את מותו בווזאן בשנת 1800, והוא בן 70 שנה.

אחרי מותו יצא שמעו למרחק כעושה ניסים ונפלאות. יהודי מרוקו מספרים, שאפילו קצין צרפתי שהיה מוצב באיזור, שמע בעצת ידידיו היהודים והלך לפקוד את קברו של הצדיק, לבקש רחמים על בנו החולה. הוא נדר נדר, שאם יחלים בנו יסלול כביש שיחבר את קבר הקדוש עם העיירה. ולמי שמפקפק באמיתות הסיפור יש הוכחה- כביש סלול מוביל עד עצם היום הזה מווזאן אל קבר הצדיק.

יהודי מרוקו נוהגים לעלות אל קברו של בן דיוואן בליל ל"ג בעומר ולערוך לכבודו הילולא, שאורכת לעיתים שבוע ימים. כשהגענו אל הקבר גילינו להפתעתינו, שאין עליה מצבה, אלא גל אנים. אין זה משום שהיהודי מרוקו לא כיבדו את קברו של הצדיק. האגדה מספרת, שבכל פעם שנדיב זה או אחר תרם תרומה לבנות מצבת שיש מפוארת על הקבר, לא החזיקה המצבה מעמד יותר מלילה אחד. למרחת היתה לתל אבנים. מתוך הקבר צמח עץ שברבות הימים אף נתן פרי. אף על פי הנרות המודלקים תחתיו, שורד העץ ולא נשרף.

לקראת ערב הגענו לפאס, שפירוש שמה בערבית ברברית הוא מקוש. תושבי העיר מספרים, שכאשר הניח המלך אידריס הראשון את אבן הפינה לחומות העיר, הוא עשה זאת במקוש עשבי זהב, שנתנו לו נתיניו במתנה. מאז נקראת העיר בשם זה.

 

חתונה ברברית:

במשך מאות שנים היתה פאס עיר ואם בישראל. היתה בה אוכלוסייה יהודית גדולה, בעלת מסורת ומורשת עתיקה, שהתחילה עוד קודם שגורשו היהודים מספרד. במאה ה- 11 היו רוב תושבי העיר הזאת יהודים. במאה ה- 16 תוקנו כאן "תקנות פאס", שנועדו להסדיר את חיי הקהילה והפרט, במרוצת השנים חייבו את כל הקהילות היהודיות במרוקו. כאן הוקם גם בית הדפוס היהודי הראשון ביבשת אפריקה, שהובא לפאס על ידי פליטים יהודים מפורטוגל. זוהי העיר המרכזית של יהודי איזור הרי האטלס. ה”מלאח”, הרובע היהודי של העיר,נמצא במישור שממערב לוואדי פאס, באיזור שנקרא "פאס החדשה", שם נמצא גם ארמון המלוכה. הרובע היהודי במקום נוסד במאה ה- 13.

היום מונה אוכלוסייתה של פאס יותר ממיליון תושבים, והיא העיר השלישית בגודלה במרוקו. לאחר סיור פנורמי בארבעת רובעייה הגדולים של העיר, התמקמנו במלון המהודר "שרתון פאס", שחדריו נוחים ומרווחים והשירות בו מעולה. כמו בטנג'יר, ערכו גם כאן לכבודנו ארוחת- ערב במועדון הקהילה היהודית- סעודה כיד המלך, עם מיטב מעדני המטבח המרוקני. המנה הראשונה הייתה דגים ברוטב מזרחי חריף (חריימה) והמנה העיקרית בשר בקר עסיסי, אף הוא ברוטב חריף שזור בפלפלים אדומים, בתוספת קבביים מזרחיים שעשויים על האש. הרגשנו כמו בבית.

סיימנו את הלילה במועדון פולקלור מקומי בשם "אל פאסיה". זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלנו עם הפולקלור הברברי, שעוד ידובר בו במשך הטיול. הפתעה מיוחדת חיכתה שם לתיירים מישראל. בעוד הם נהנים מצלילי התזמורת המרוקנית, הוברחו שניים ממשתתפי הטיול בחשאי אל מאחורי הקלעים. הם הולבשו בתלבושת מקורית של חתן וכלה, בסגנון השבטים הברברים הסהרווים (אלה שהגיעו ממדבר סהרה), יצאו אל הקהל והתקבלו בהתרגשות רבה. טקס החינה החגיגי שנערך להם היה שיאו של הערב, ובמהלכו נישאה ה"כלה" הלבושה מחלצות ססגוניות על כתפיהן של נשות הכפר הצוהלות.

בוקר המחרת הוקדש לסיור בפאס. התברר לי, שבלילה הקודם איבדתי את קולי. מייד חשו המקומיים לעזרתי והציעו לי עשר תרופות שונות ולא פחות עצות איך להשיב לי את קולי. מובן שנעניתי לכולם בחיוב- אם זה לא הועיל, זה בטח לא הזיק.

התחנה הבאה בביקורנו הייתה ארמון המלך, השוכן במקום שעמד בו בית הספר התיכון היהודי "אליאנס". כשעזבו יהודי פאס את העיר כדי לעלות לישראל, רכש אוצר המלך את המגרש, המבנה שעליו נהרס ובמקומו נבנתה הרחבה המפוארת שבחזית הארמון. משם לבית העלמין היהודי השמור והמטופח שנמצא בקרבת מקום. בין יתר הקברים לא החמצנו את זה של לילה סוליקה, הנערה בת  ה-17 שמסרה את נפשה על קידוש השם, ושל הצדיק ר' יהודה בן- עטר. טיילנו בין סמטאות ה”מלאח” הישן וגם החדש, שנבנה מחוץ לחומות. במדינה- לב העיר העתיקה שבתוך החומות- אפשר לראות מקרוב את בתי המלאכה העתיקים של הגילדות השונות של פאס, הפועלות כמעט בלא שינוי מאז ימי הביניים וגם הן קשורות קשר הדוק למורשת היהודית של מרוקו.

פיזורם של יהודי מרוקו בכל רחבי הממלכה, אחרי שהרשה להם המלך אידריס השני להתיישב בכל הערים החדשות שבנה, העניק להם את עוצמתם הכלכלית ואת השליטה במשך מאות שנים בחיים הכלכליים של מרוקו. היהודים שלטו בסחר הזהב מהסהרה ובסחר הבינלאומי מהודו במזרח לאירופה, שעבר דרך מרוקו, אבל הרוב עסקו במלאכות כמו צורפות, חייטות, אריגה ורוכלות דווקא, שהיו בזויות בעיני האוכלוסייה הערבית. הם התאגדו באגודות מקצועיות שמחזיקות במונופולין בתחומיהן- אלה הגילדות הקיימות בקסבות של הערים העתיקות במרוקו עד היום.

ביקרנו במפעלים לעיבוד נחושת, לעיבוד עורות וצביעתם, במפעלי טקסטיל, אריגה ומרבדים, וכן במפעלים שמייצרים בהם ממתקים, פרות יבשים ותבלינים, שהקימו היהודים לפני מאות שנים.

במדינה דל פאס נמצא גם המוזוליאום שבו קבור המלך אידריס הראשון המבנים העתיקים של המוזוליאום יפים ומרשימים, וניכר בהם שמושקעים מאמצים ואמצעים רבים לטיפוחם ושימורם.  

 

ארמונות לסוסים:

מפאס "קפצנו" לביקור במקנס, המרוחקת רק 60 ק"מ, שהייתה גם היא מרכז חשוב של יהודי מרוקו. לאחר סיור קצר בעיר נכנסנו אל המדינה דרך באב כל ג'דיד (השער החדש), היישר אל תלמוד התורה. נסענו באוטובוס דרך ה”מלאח” ומשם אל באב אל מנצור- שער החומה היפה ביותר במקנס, ולדעתי אחד היפים במרוקו. הוא עשוי עמודי שיש וכותרות קורינתיות ועליהן קורה רחבה. כל השער מצופה בפאסיפאס, ואי אפשר שלא לעצור לידו ולו כדי להצטלם למזכרת.

התחנה הבאה במקנס הייתה האורוות המלכותיות של מולאי איסמעיל אשר בנה אותן בסוף המאה ה- 17 כדי לגדל ולהחזיק בהן 12 אלף סוסים לצבאו. לידן הקים מבני מגורים לכ- 30 אלף סייסים ומשרתים, רובם אסירים שטיפלו בסוסים ותחזקו את האורוות.

גם מי שלא חובב סוסים ממש, אסור שיחמיץ את הביקור בבוזניקה, אין מדובר רק באורוות הגדולות והיפות בעולם, שנשתמרו להפליא ב- 300 השנים מאז נבנו. מדובר במבנים יפהפיים, ובאתר שתוכנן ונבנה במצע הנדסי מדהים. לולא היו שם סוסים גם היום, היה אפשר לחשוב שמדובר בארמון שבנה מולאי איסמעיל לפילגשיו- כה מפואר המקום, על שדרות עמודי השיש שלו, הדלתות המלכותיות והאולמות המרוהטים כארמונות. גם היום מחזיקים במקום את סוסי בית המלוכה, מהסוסים הערבים המשובחים בעולם. לאחר הביקור המהנה במקנס יצאנו למרחצאות החמים במולאי יעקב, יישוב קטן במורדות הצפוניים של הרי הריף. מידת חומם של המים במעיינות אלה היא 45 מעלות ושמם יצא למרחק. תיירים רבים מאירופה נוהגים לפקוד את האתר, בשל הסגולות הרפואיות הרבות שמייחסים למימיו.

השעה הייתה כבר שש בערב והאתר היה אמור להיסגר, אך כאשר הסברנו למנהל המקום מהיכן הגענו וכמה עז רצוננו ליהנות מהמתקן היפה, הוא דחה לכבודנו את מועד הסגירה. אחרי הטבילה במרחצאות שבנו רעננים לפאס, מוכנים לעוד ארוחת מלכים כשרה, שערכו לנו יהודי העיר. הפעם השקנו כוסות "לחיים" ביין כשר, המיוצר ביקב יהודי בעיר, וגולת הכותרת הייתה המאכל שציפינו לו מאז הגענו למרוקו- הקוסקוס. הוא היה עשיר מאוד, מאודה היטב ומטובל כראוי. שילובו עם מרק הירקות הסמיך ובשר הכבש, ראוי לחיקוי בכל בית ישראלי.

היעד הבא היה היער מראקש, הנמצאת 480 ק"מ מדרום לפאס. בדרך ביקרנו באיפרן, עיירת נופש יפה, השונה מעיירות נופש מרוקניות אחרות. לא בכדי היא מכונה "שוויצריה של מרוקו". יש בה בתים דו- קומתיים בעלי גגות מחודדים והמלך חסן השני בנה בה את מעון הקיץ שלו.

זהו אתר המוכר לראשי ממשלות ולשרים בישראל, כיוון שכאן נהג המלך חסן לקבל את פניהם, כשעוד ביקרו במרוקו בחשאי. בקרבת העיר נמצא אתר הסקי השני בגודלו במדינה, המושך אליו בעיקר את בני העשירון העליון של מרוקו. זוהי ללא ספק העיירה הנקייה ביותר במרוקו והסיבה לכך פרוזאית: בקרבת העיר נבנה בית סוהר לאסירי עולם, שעבודתם היא לתחזק את העיירה.

לעת ערב, לפני שהגענו לאפורר, עצרנו בבני מילל- שהייתה בעבר עיר יהודית, והמרכז היהודי הגדול ביותר בין פאס למראקש. התרגשנו כשעלינו אל קברו של הצדיק שלמה עמר, שאליו עולים לרגל לא רק יהודים, אלא בעיקר מוסלמים, הבאים לבקש מנשמת הקדוש היהודי סעד לנפשם ומרפא לגופם.

למחרת היה אחד משיאי הטיול. שני ק"מ אחרי אפורר התחלנו לטפאס על הרי האטלס התיכוניים. בגובה של 800 מ' מעל פני הים עצרנו לתצפית על מישור הטדלה- מישור רחב ידיים, ירוק ופורה מאוד. על פי צורת ההשקיה המודרנית  והגידולים באזור, היה ברור שידיים ישראליות טיפלו בו.

המשכנו לנסוע בין חורשות של עצי אורן אפריקני עד שנתגלה לעינינו הסכר הענק בן אל וודן, שבנו הצרפתים. הכביש המפותל עובר על גב הסכר המשמש גם גשר, ובסופו נכנסנו למנהרה חצובה בסלע. עוד כשלושה ק"מ במעלה הרי האטלס ואנו כבר בגובה של אלף מטרים, עוצרים לצילומים של הנוף המהמם, המוציא מפינו קריאות התפעלות. אחרי 20 ק"מ נוספים הגענו אל מפלי האוזוד, הנופלים מגובה של יותר מ- 100 מטרים. עצרנו בנקודת תצפית לספוג את המראות הנפלאים. האמיצים ירדו אל תחתית המפל ונכנסו לבית מגורים של משפחה ברברית גדולה המתגוררת שם. לבקשתנו, נאפו עבורנו עשרה כיכרות לחם מעשה בית ולנשים הוכן כחל לעיניים, שיודעי דבר אומרים שהשימוש בו משפר את הראייה לא פחות מאשר את המראה.

הבית הברברי בנוי מטיט ואבני גיר המצויות במקום, ותקרתו עשויה עץ. במרכז הבית יש רחבה לא מקורה וממנה הכניסות לחדרים השונים, כמו הכוז'ינה (המטבח), חדרי השינה, וחדר היום, שבו מבלים הדיירים את רוב שעות היום מסביב לתנור המוסק בגזרי עץ ומשמש להסקה, לחימום מים, לרחצה ובעיקר לבישול ולהכנת תה.

מאלפי נחשים ועושי ניסים:

מראקש היא היפה, הציורית והאקזוטית מבין ארבע ערי המלוכה של ארץ המג’רב. היא נוסדה ב- 1061 בידי יוסף בן טישפין, שהיה שר צבאו של מלך מאורטניה, אבו בקר. בעצת שר הצבא שלו יצא המלך למסע כיבושים כדי להוסיף שטחים לממלכתו וחצה את שרשרת הרי האטלס בראש צבא גדול.

כשהתקרב המלך אל מישור  החאווזז הגיע אליו רץ בהול ובישר לו כי פרץ מרד בממלכתו. אבו בקר נאלץ לשוב על עקבותיו והשאיר את הצבא ואת אשתו האהובה בידיו של סגנו ושר צבאו- יוסף בן טישפין. הוא כבש את האיזור ואיסלאם את התושבים הברברים, שהיו נוצרים או עובדי אלילים (אגב, כמה שבטים ברברים התייהדו במרוצת הדורות ודמם זורם עתה גם בקרב צאצאיהם החיים בארץ).

בן טישפין מיהר לבנות מסגד במקום ואת הברברים שסירבו להתאסלם הריץ עד לפתח המסגד, בין שורות של חיילים שירו בהם בשוטים ובנבוטים. החיילים שירו בברברים קראו לעברם "מרקוש!!", שפירושו בברברית "רוץ מהר!!" מכאן נולד שמה של העיר, שהיתה תחילה מרקוש, ושונתה ברבות הימים למראקש.

זוהי בירת הדרום של מרוקו. עיר יפהפיה, שחומותיה באורך 12 ק"מ נבנו ב- 1227 והן עומדות על תילן עד היום. מראקש נקראת "העיר האדומה", בגלל צבעם של בתיה, שנבנו מחימר אדום. מאז היווסדה ידעה העיר עליות ומורדות ושליטים שונים, אבל נשארה תמיד תוססת ושובבה, יצירת פאר אותנטית שכל הבאים בשעריה נשבים בקסמיה.

בני הקהילה היהודית, שעדיין קיימת בעיר, אירחו אותנו לתפילה של ערב שבת, ולמחרת, לאחר סעודת שבת דשנה, הביא אותנו טיול ברגל אל מלון הממוניה, המפואר, שהוא העתיק ביותר במרוקו ובין אורחיו ? עולם.

משם הלכנו אל ארמון הבהיה, שבו התגוררו ארבע נשותיו ו- 24 פילגשיו של המלך, ואל הרובע היהודי, שבין סימטאותיו הרבות ניצב בית הכנסת, ועד היום הוא המבנה המרשים ביותר בשכונה. שם פגשנו את מר מיארה הזקן, שסיפר לנו על עברה היהודי המפואר של העיר. הגענו גם לג'מע אל פנה- כיכר המחוסלים- הכיכר המפורסמת ביותר במרוקו. זוהי כיכר הומה ספרים, רופאי שיניים, מגידי עתידות ורופאי אליל, מאלפי נחשים ועושי ניסים ונפלאות. הביקור בכיכר הציורית והאקזוטית הזאת היה אחד משיאי הטיול.

בערב השתתפנו בפנטאזיה מרוקנית מורית באזור בורג', כ- 20 ק"מ ממערב למראקש, לא לפני שהתלבשנו בתלבושות מרוקניות שקנינו בשוקי העיר. הפנטאזיה החלה במצעד של רקדנים ותזמורות ברבריות, שנגניהן לבושים בבגדים עממיים ססגוניים. ישבנו סביב שולחנות ערוכים כאשר בתווך מדרבנים הרקדנים את האורחים להשתתף בחוויה ולהיסחף עימם במחול. בעיצומו של הערב נערך מופע אור- קולי עשוי יפה ובטוב טעם, תוך שילוב של תצוגות אש ומים, סוסים וגמלים, רקדניות בטן ולהטוטנים.

הימים הבאים הוקדשו לביקורים באזור שמסביב למראקש, כמו הטיול לעמק האוריקה, המרוחק 30 ק"מ מהעיר, אבל כל קילומטר של נסיעה בו שווה את המאמץ. בצדי העמק פזורים עשרות מבצרים, שננטשו מחמת תכנון לקוי. בעת הפשרות השלגים מוצף העמק והמים מכתרים את הקסבות- המבצרים. זהו מראה מהמם.

בחזרה פקדנו את קברו של ר' שלמה בלחנס. במקום עדיין חי זוג יהודים, הטוענים שהצדיק הופיע בחלומם וציווה עליהם לשמור על מקום קבורתו, והם עושים זאת בנאמנות עד היום. השניים קיבלו את פנינו בשמחה רבה, הגישו לנו תה ונתכבדנו גם במעדן בריר- מעדן הדומה לפנקייק ומוגש לוהט בתוספת חמאה ודבש.

בהמשך הטיול ביקרנו גם בקזבלנקה וברבאט, אבל אלו הן ערים שמרבים לספר עליהן, ואנחנו ביקשנו רק להאיר את המסלול הלא כל כך מוכר בעקבות המורשת היהודית של מרוקו, מסע שמדבר לא רק אל העין, אלא גם אל הלב.