קרן נפתלי ומצודת כ"ח  


מסלול טיול לקרן נפתלי

מאת מוריה גבסי מורת דרך בישראל

פסגת קרן נפתלי נמצאת בדרום הרי נפתלי, בין  בקעת קדש  מצפון ובקעת יחמור מדרום.
התל מתנשא כ-300 מ' מעל עמק החולה וכ-80 מ' מעל המישור שלמרגלותיו ממערב ובפסגתו עובר "שביל ישראל".
שמו הערבי של המקום הוא ג'בל אל-הראווי ("הר האלות").
ויקטור גרן, סוקר ארץ ישראל מן המאה ה-19, זיהה כאן את חצור המקראית.

בתקופה שלפני מלחמת העצמאות היתה כאן זירת לחימה בין יחידות הפלמ"ח ששהו ברמות נפתלי (נקראה אז ימין אורד) לבין ערביי נבי יושע.  


כבר בעבר התרשמו חוקרים שונים מהשרידים העתיקים שבראש ההר וזיהו אותם כשרידי מצודה מתקופת המקרא (ברזלית).
בסקר מקיף שערך הארכיאולוג מרדכי אביעם התברר שאכן היתה במקום פעילות מצומצמת בימי בית ראשון (כנראה במאה עשירית - תשיעית לפנה"ס), אך הביצורים המרשימים שייכים למצודה גדולה גדולה מהתקופה ההלניסטית והרומית קדומה (מאה שלישית – ראשונה לפנה"ס).    

מבנה המצודה וממצאים 
המצודה, שגולדה  כ-110/40 מ', הוקפה בחומה כפולה שבה מגדלים איתנים ובתחומה כמה בורות מים. בצמוד לאחד המגדלים בחומה המערבית נחשף מקוה טהרה, כנראה מהתקופה החשמונאית, שנסתם בשפכים במהלך התקופה הרומית הקדומה.

במצודה ובסביבתה נמצאו עדויות לקרב שהתנהל במקום: מערכת מצור של  האויב, לצד אבני דרדור גדולות (במשקל 100-150 כל אחת), אותן אפשר היה לדרדר במדרון ממרומי המצודה כדי לנפץ את כלי המצור של האויב.


שחזור היסטורי  
המצודה הוקמה בתקופה ההלניסטית, כנראה בשלהי המאה השלישית לפנה"ס, כחלק ממערך ההגנה של העיר קדש.
עיר זו שימשה באותה עת מרכז מנהלי חשוב של עיר הנמל צור. המצודה שלטה על  הדרך הראשית העוברת לאורכו של עמק החולה, כמו גם על סעיף של דרך זו שעלה מעמק החולה דרך קדש לתבנין ולצור שבתחומי לבנון ועל אחד מגדולי המעיינות באיזור, הנובע למרגלות המצודה. ככל הנראה, נפלה המצודה בידי החשמונאים עם כיבוש הגליל העליון ע"י מלכי בית חשמונאי (יהודה אריסטובולוס ב 108 לפנה"ס או אחיו, אלכסנדר ינאי, מיד לאחר מכן).

עדות מוחשית להתיישבות היהודית הוא מקוה הטהרהשהותקן באחד מחדרי המצודה. מקוה זה דומה בתכניתו ובעיצובו למקווה החשמונאי בגמלא וגם לאחד המקוואות החשמונאיים ביריחו. בשלב הבא בתולדות המקום נסתם המקוה בשפכים שהכילו כמויות גדולות מאוד של אפר, עצמות ובעלי חיים (פרות, כבשים, חזירים, יחמורים ואף עצם של יעל), שברי חרס שרבים מהם הם כלי פאר מיובאים מסוג "טרה סיגליטה מזרחית" (כלי הגשה עדינים מחופים בצבע אדום ובעלי מירוק מבריק) המתוארכים למאה הראשונה לפנה"ס.
מילוי המקוה מעיד כי יושבי המצודה באותה עת כבר לא היו יהודים כי אם נוכרים שלא הזדקקו למתקן טבילה לצרכי טהרה. 
על כך מעידים גם השימוש בנרות נושאי דמות ועצמות בעלי החיים הטרפים שהיו חלק ממזונם.


תיאורים היסטוריים 

בשנת 38 לפנה"ס הגיע אל הגליל הורדוס, שאביו מינהו להיות מושל הגליל. 
כיוון שהורדוס ידע כי הגליליים הם תומכי מתנגדיו החשמונאים, הוא לא יכול היה לסמוך על נאמנותם כלפיו והביא עימו יחידות של הצבא הרומי וכן חיל שכירים.
כך מתאר יוסף בן מתיתיהו את המאורע "כשהגיע (הורדוס) ללבנון קיבל תגבורת של שמונה מאות איש מאנשי ההרים, והתאחד שם עם לגיון רומאי אחד שהובטח לו. הוא לא המתין לאור היום אלא הוליך את את כוחו המעורב לגליל.
שם נפגש עם אויביו, אבל הוא הדף אותם אל בסיסם שזה עתה עזבו ופתח בהתקפה על מבצרים" (מלחמת היהודים, א יז, ג). 
עוד מוסיף יוסף "יציאתו סילקה כל מעצור ממעוררי המהומות שבגליל. הם הרגו את מפקדו פתולמיאוס בהתקפת פתע והשמו את המדינה, וקבעו מאורותיהם בביצות ובשאר המקומות שאי אפשר היה לבלוש אותם.
כשהודיעו להורדוס על ההתתקוממות חש מיד לעזרה. הוא השמיד חלק גדול של המתקוממים, סילק במצור את כל מעוזיהם" (מלחמת היהודים, א טז, ה).   
במקום אחר מציין יוסף "וכשהושיבם שם בבטחה שוב עלה לכבוש את שארית הגליל ולגרש את חילות המצב של אנטיגונס" (שם טז א).
מתיאורים אלו עולה בבירור כי חיל מצב חשמונאי ישב במצודות בגליל, וסביר שבינהם גם מצודת נפתלי, דבר שהתבטא הן בהתקנת מקוה טהרה בתוך אחד מחדרי המצודה ההלניסטית. בן מתיתיהו אף מזכיר מצור על אחת המצודות, ושרידי מערכת המצור שאותרו סביב מצודת קרן נפתלי הם עדות לכך.
עם כיבוש המצודה הוצב במקום חיל מצב של חיילי הורדוס שכנראה היו נוכרים, ואלה השליכו לתוך המקוה את
שרידי סעודותיהם כפי שעולה מן העצמות, האפר וכלי ההגשה. עם התבססותה של ממלכת הורדוס ננטשה כנראה המצודה.
במאה הראשונה לס' ערב פרוץ מרד הגדול, גבולות היישוב היהודי ומצודת קרן נפתלי כבר לא היתה בידיים יהודיות. אילולא
כן היה יוסף בן מתיתיהו, מפקד הגליל בשלבו הראשון של המרד, מנצלה להתבצרותו בגליל כפי שנהג במצודות נוספות בגליל.
במאה השניה – שלישית לס', התקיים למרגלות המצודה ממזרחה ישוב קטן של נוכרים. על כך מצביעים ממצאים ששרדו כנראה ממקדש אלילי מקומי, ובתוכם  שברים רבים של פרטים אדריכליים מעוטרים שנמצאו בחפירות ושתי כתובות ביוונית, אחת מהן מוקדשת לאלה אתנה.


באתר מבנה קבורה מוסלמי מהתקופה העותומאנית (1516-1917 לס'). קברו של נבי יושע משמש מוקד עלייה לרגל במשך מאות שנים, בעיקר עבור שיעים מדרום לבנון, אשר מתעקשים על כך שזהו יושע איבן נון- יהושע בן נון, למרות שבתנ"ך כתוב שיהושע נקבר "בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (יהושע כד, ל) כלומר- בשומרון. מדובר על פולקלור, ולא מחפשים את האמת ההיסטורית.
עם הזמן המסורת הזאת אומצה גם על ידי יהודים, למרות שיש גם גרסה אחרת אשר מופיעה בספר "אדמת קודש" אשר נכתב בידי תושב ראש פינה יצחק גולדהאר בשנת 1913, ולפיה אבן הקבר היא ציון על קברו שלהאמורא הצדיק רבי יוסי ממלחיא.
כך או כך, האתר נחשב לקברו של קדוש המבטיח לכל החוסה בצלו הגנה מפני פורענות.


למבנה הקבר 2 כיפות, וסביבו חצר גדולה. המבנים נבנו בסוף המאה ה-18 על גבי האתר הקדום שהיה כאן, כתרומה של משפחת אל ע`ול שכונו מאז בשל כך "משרתי המקום הקדוש". אנשים באו מכל דרום לבנון זיארות (עליות לרגל) להשתטח על הקבר, לנדור נדרים ולהתפלל, לבקש צאצאים פרנסה ובריאות.

גם המדינאים עזרו למאמינים: ב-2 בפברואר 1926, בהסכם שנחתם בין ממשלות פלסטינה, ללבנון וסוריה להסדרת והקלת יחסי שכנות טובה בגבולות בין ארץ ישראל ולבנון, נקבע שבארבעת ימי הצום האחרונים של חודש הרמדאן ייפתח הקבר הקדוש בפני תושבי הלבנון לחגיגה העונתית השנתית. בימים אלה היו המאמינים באים בהמוניהם להשתטח על הקבר ושוטרים לבנוניים וישראלים שמרו על הסדר יחד.

בשאר ימי השנה הגיעו למקום רק מעטים. מבנה הקבר מכיל שני חדרים- הקבר עצמו וחדר טבילה, שהיו מסוידים וצבעוניים. בשנת 1975, כשנפתחה הגדר הטובה, שבו הלבנונים לבקר בקבר, ניקו וסידרו אותו אבל לא בנו אותו מחדש בצורה המפוארת שבה היה. מבנה הקבר טופח עד מאי 2000, אז נסגרה הגדר הטובה.
אפשר עוד לראות כאן קטורת, שמן וקמח- דברים שבדרך כלל מוצאים באתרי זיארה. 


סמוך לנבי יושע יש שרידי ביצורים: בשנת 1941 הצרפתים שיתפו פעולה עם הגרמנים והצבא הצרפתי שבסוריה שחבר לצבא הנאצי. הבריטים היו במצב קשה בכל חלקי העולם, היתה סכנה באזור לקראת אפשרות פלישה מצפון.
הצבא הבריטי סידר 3 קווי הגנה נגד הפלישה: במטולה, כאן ובראש פינה. לאחר כמה חודשים הבריטים שלחו הנה יחידות אוסטרליות וניו זילנדיות. בנסיבות אלה נולד גם הפלמ"ח. באזור הזה היתה מערכת ביצורים של הצבא הבריטי נגדהצבא הצרפתי-גרמני בסוריה, שכללה שדה תעופה, מחסני תחמושת ומערך נגד טנקים.


עד לשנת 1948 שכן כאן הכפר הערבי השיעי נבי יושע ואל הקבר הגיעו מבקרים רבים מהסביבה ובעיקר מלבנון הסמוכה. 
בכפר התגוררו כ-81 תושבים ב-18 בתים, ושטח אדמותיו היה 3,617 דונם.
במלחמת העצמאות, במהלך מבצע יפתח נכבש הכפר, כאמור תושביו נמלטו ללבנון ולסוריה, ומאז הוא חרב ונטוש.



 





מסלול טיול למצודת כ"ח

כללי: אתר פתוח, במקום שולחנות עץ, צל וברזיות.
חניה לרכבים פרטיים ואוטבוסים. באתר אנדרטה, קבר אחים, לוח זיכרון וכמובן מבנה מצודת הטגארט;
עמדת מידע ממוחשבת. בימים אלו מותקן באתר מבנה שירותים מסודר.
מהאתר יוצאים מסלולי הליכה מסומנים.


באפריל 1936 פתחו ערביי פלשתיה- א"י בשביתת מחאה כנגד ממשלת המנדט הבריטי שהתירה עליית יהודים רבים, ועל כן  הכריזו על המרד הערבי.
המרד היה במיוחד נגד הממשלה הבריטית שאפשרה ליהודים את ההתפתחות הזאת, ובמסגרתו בוצעו פעולות טרור
ביישובים היהודים בארץ ישראל ובמתקנים של ממשלת המנדט. ברחבי הגליל ההררי כמעט ולא היו יישובים יהודיים.

לנוכח חדירות רבות של פורעים מלבנון לשטחי המנדט הבריטי, ממשלת המנדט ביקשה עזרה מהממשלה  הבריטית בלונדון, וזו הציעה לשלוח לארץ ישראל קצין משטרה מנוסה במלחמה בטרור, מהנדס במקצועו, ששירת אז בהודו.

צ'ארלס טיגרט נשלח לארץ, סייר בשטח, למד את הגיאוגרפיה של הארץ ואת יחסי הכוחות והבעיות, והגיש הצעה.
החלק החשוב בהצעה אומר שלאורך הגבול עם סוריה (כיום לבנון) תבנה גדר, ולאורכה יקוימו פטרולים (סיורים).

לשם כך יש לסלול כביש פטרולים לאורך הגדר. מאחר ולא בכל מקום אפשר היה לסלול כביש צמוד לגבול, הציע לסלול אותו  במקרים מסויימים קצת יותר פנימה, כך שהגדר הבטחונית תהיה קצת יותר פנימה ולא ממש לאורך הגבול. כמו כן הציע  כי לאורך הכביש ייבנו 5 מצודות.  בין המצודות ייבנו מצדיות קטנות מבטון שצורתן צורת גליל, שהזכירה קופסת גלולות, ולכן ניתן להן השם "פילבוקס" ( Pill box ).


כל המערכת הזאת, שבנייתה הסיימה ב-1938, נקראה "גדר הצפון". הממשלה הבריטית נהגה לגייס 
לעבודות האלו בד"כ ערבים, אלא שהמערכת כוונה נגד ערבים, כך שאי אפשר היה לאפשר להם להקים אותה.
ובנוסף לכך, הערבים היו בשביתה כללית.

לכן הממשלה הבריטית גייסה 800 פועלים יהודים להקמת הגדר, דרך החברה ההסתדרותית `סולל בונה`.
אפשר לומר ש`סולל בונה` בנתה את גדר הצפון, וגדר הצפון בנתה את `סולל בונה`, שלימים הפכה לחברה גדולה. 
האנשים שעבדו במיזם כתבו את חוויותיהם שהתפרסמו בספר שהיה בכל בית בישראל- "הגודרים בצפון" בעריכת ברכה חבס.


היה צורך לשמור על העובדים מהתנכלויות של פורעים ערבים, ולשם כך גויסו קרוב ל-1000 נוטרים.
הממשלה הבריטית ידעה על ארגון `ההגנה`, ולמרות שהארגון נחשב ללא חוקי, הבריטים פנו אליו  כדי שיגייס את הנוטרים, וכך 1000 אנשי `הגנה` התגייסו לממשלה הבריטית, קיבלו נשק והתאמנו, ושמרו על העבודות  בגדר הצפון.


הגדר הכניסה לתודעה בפעם הראשונה את הגליל ההררי-העליון, וכן הפכה אותו למקום פתוח והרבה פחות מסוכן.
עם פרוץ מלחמת העצמאות עמדה המצודה בראש הר טרשים חשוף (ההר לא היה מיוער כמו היום), שלטה על  התחבורה בכביש האורך שמתחתיה וחסמה את הגישה מעמק החולה ליישובי ההר.

מיקומה האסטרטגי המצוין נתן למי שבה את האפשרות לנתק את אצבע הגליל מיתר חלקי הארץ ולהטיל מצור על יישובי ההר.
גם הערבים וגם היהודים ידעו זאת, וכיבוש המצודה מידי הערבים היה הכרחי. הוראת הפיקוד העליון היתה  חד משמעית: "יש לתפוס את משטרת נבי יושע ללא שהיות מיותרות".

חשיבותה הודגשה בעיקר בחלק השני של השלב הראשון במלחמת העצמאות. שךב זה שתוכנן במסגרת  תוכנית 'ד', נועד להשתלט על שטחים אסטרטגיים ונכסים שיפונו ע"י הבריטים וזאת כחלק מהערכות לקראת  פלישת צבאות ערב הסדירים, לאחר שתוכרז עצמאות מדינת ישראל.


ב-16.4.1948 הבריטים פינו את משטרה נבי יושע, במסגרת פינוי הגבול הצפוני עם לבנון. כמנהגם הבריטים 
מסרו את מבני המשטרה לאוכלוסיית הרוב הדמוגראפי באזור.

משטרות טבריה ומטולה נמסרו ליהודים, צפת נמסרה לערבים, מצודת ישע ניתנה לערבים.
במהלך החודשים אפריל ומאי 1948 נערכו 3 ניסיונות לכיבוש המצודה:

1. בערב הפינוי ע"י הבריטים נערך ניסיון בוסר לכיבוש, ע"י פלוגה המורכבת מאנשי הישובים וכוח של הפלמ"ח, שנע בציר העליה מעמק החולה עם שני משוריינים ושני אוטובוסים משוריינים של אגד.

2. האזור היה חשוף לחלוטין, הרכבים נתגלו ונתקעו, נפתחה אש חזקה, והכוח נאלץ לסגת. בניסיון זה נהרגו 4 לוחמים.

היה ברור שצריך לכבוש את המשטרה.

3. בליל 20.4.1948 ניסיון כיבוש נוסף, ע"י הגדוד השלישי של חטיבת יפתח-פלמ"ח. פעולה מתוכננת, 3 כוחות הגיעו מדרום.

כוחות אלו יצרו הסחה. במקביל עלה כוח נוסף מצפון מנחל קדש ואמור היה לבצע את כיבוש המשטרה ע"י גזירת גדרות, ופריצה  דרך קיר המבנה.


אלא שלאחר ניסיון הפריצה הראשון, הערבים הוסיפו עוד גדרות מסביב, מה שהאט את הכוח.  היו עיכובים בחיתוך הגדרות, והכוח החליט לפוצץ את הגדרות ע"י בונגלור, שלא ע"פ התכנון.
בתכנון היה צריך להגיע לקיר המצודה בשקט. ע"פ תוכניות סולל-בונה שבנו את מבני המשטרות, היה ברור שצריך להניח חומר נפץ בגובה של מעל 1 מטר מהקרקע, על מנת לחדור מעל רצפת המבנה. כוח הפריצה שהיה אמור  לפרוץ לבניין היה אמור לחכות לרעש פיצוץ הקיר.

כששמעו את פיצוץ (הבונגלור) סברו בטעות שזו אות ההסתערות, הלוחמים החלו לשעוט לעבר הבניין, ונותרו חשופים בחצר.
כשהחלה ההתקפה כבר האיר השחר. לערבים היו ארגזי רימונים תלויים מחוץ למבנה מכל צדדיו.
הם הפעילו את הרימונים בצורה פשוטה מאוד, הוציאו  ידיים בלבד, ושיחררו רימונים רבים לתוך החצר.
כשנפצע הבחור הראשון שהתקרב לבניין והניח את חומר-הנפץ, פרץ מפקד הכיתה (מ"כ) דויד צ'רקסקי (דודו) עם  חומר-הנפץ שלו, נפצע ברגליו מרימון-האויב וקרא לאנשיו להפעיל את חומר-הנפץ על גופו.
אולם פקודתו לא נשמעה בסערת הקרב.

הוא נפל והועבר למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בנבי-יושע, (ולימים נכתב עליו שירו המפורסם של חיים חפר 'דודו)'. בשעת הפינוי נעשו מעשי גבורה רבים, בניסיון למנוע מהאויב להגיע לפגועים. נהרגו 22 לוחמים, כולם מהכשרת 'דפנה'.



 







     | |   לכל נושא באתר צרו קשר 
   
מייל tmasoret@gmail.com
ווטסאפ: 0546303031



טואול - בניית אתרים