אפריקה היא ביתם של שבטים רבים, אשר מהווים מוקד משיכה  תיירותי למטיילים מכל העולם.

מטיילים אלה נמשכים ללמוד ולהכיר את התרבות המיוחדת של אותם שבטים, אשר נשארו נאמנים לתרבותם העתיקה לאורח חייהם המיוחד במינו שאינו דומה למשהו אחר.

מטיילים עירוניים נדהמים ומשתאים לנוכח אהבתם של בני השבטים אל הטבע.

שבטים באפריקה כאמור ישנם למכביר אך ישנם המוכרים יותר ומפורסמים.

בכתבה זו נסקור מקצת מן השבטים המרתקים של היבשת השחורה.


 צילום רונית הרשקוביץ-ספארי קומפני

בני שבט המסאיי הממוקמים בקניה ובצפון טנזניה:

שבט המסאי נחשב לאחד השבטים העתיקים במזרחה של אפריקה. מספרם מוערך בכ 900,000 כאשר כמעט שליש מתגוררים בקניה.

בני השבט מוכרים בעיקר בלבושם הנראה כשמלה העוטפת את גופם.

על אף ההתפתחות ביבשת ובמדינות ותיירים רבים המגיעים שומרים בני המסאי  על אורח חייהם ותרבותם.

 בשונה משבטים אחרים באפריקה אצל בני המסאי לנשים ישנם זכויות כלשהן (על אף שלאדם המערבי יראה כאילו מעמד הנשים נחות מאוד).

תפקיד האישה בעיקר בגידול הילדים, ראשן מגולח  וחרוזים נשזרו בבגדיהן. בנוסף, בחיך התחתונה בדרך כלל עוקרות הנשים שן אחת.

לעומת הנשים, הגברים נחשבים לבעלי המעמד ובעלי הכח ועיקר כוחו של הגבר נמדד במספר הנשים שיש ברשותו ומספר הפרות.

אגב אם הגבר נפטר מעבירה האישה את הפרות לבניה ואחד מהם הופך להיות האדון הקובע גם עליה והאם הופכת להיות לבת חסותו מאחר והיא עצמה ללא רכוש.

אצל בני המסאי ערך עליון ומקודש הוא כבוד המשפחה.

שבט המסאי מוכרים בזכות יכולת הצייד שלהם, יחד עם זאת לבני השבט אגדות אשר מהווים תשתית המעידה על חברה אשר ברבות השנים פיתחה לעצמה תרבות עשירה ותרבות זו נשמרת במשך שנים רבות.

סיור בכפר של שבט המסאי יכלול צפייה בריקוד הקפיצה המסורתי וביקור בכפר בו הבקתות מבוץ.

בני שבט המורסי:

בני שבט המורסי החיים באתיופיה, נחשב לאחד השבטים המעניינים באתיופיה בפרט ובאפריקה בכלל.

מפגש עם בני שבט המורסי הינו חגיגה לכל תייר המתעניין בתרבויות מרוחקות ועמים.

שבט המורסי חי בשמורה הנקראת שמורת מאגו שהוגדרה כאזור לשימור ומתוחמת ברכס הרים ושלושה נהרות, דבר ההופך את הגישה לשבט קשה במיוחד ומשכך גם לשבט מבודד.

שבט המורסי התגלה בשנות ה70 בידי אנתרופולוגים והם מוערכים בכ6000 נפש והם מתגוררים בכמה כפרים.

בני השבט דוברים את שפת המורסי, מזג האוויר ברוב ימות השנה קשה ולעיתים רחוקות ניתך אל הארץ מטחי גשם כבדים.

מלחמות עם שבטים באזור, מזג האוויר הקשה ומגפות עיצבו את דמותם ואורח חייהם של בני השבט.

הם מגדלים למחייתם דגן תירס, בהמות, דבש ובקר.

עולמם וחייהם של בני השבט נסוב סביב גידולי הבקר והדגן, אשר אותו הם מגדלים לגדות נהר האומו.

אגב בני שבט המורסי המתקשים לחצות את הנהר מגדה אחת לשנייה, נעזרים בשבט הנקרא קוואגוי, בני שבט זה מיומנים בחתירה במימיו הסוערים של הנהר באמצעות קאנו מעץ.

באזור זה חלה חובה להיות מקצוען שאם לא כן חוסר שליטה בקאנו ונפילה ממנו אל הנהר ברוב המקרים תהייה נפילה לתוך לועו של תנין.

בני שבט המורסי משלמים על שירותי התחבורה בבקר והסיבה לכך נעוצה בעובדה שבני שבט הקוואגוי משתמשים בבקר כאחד המרכיבים העיקריים בנדוניית האישה.

ללא ספק האטרקציה העיקרית בביקור אצל שבט המורסי הן הנשים הנועצות בשפתן התחתונה דיסקית מחרס, דסקית המותחת את שפתה התחתונה של האישה והדבר נחשב כסמל למעמדה ויופייה של האישה.

אך זוהי אגדה, המציאות ההיסטורית מלמדת כי בנות השבט שהיו מוכרות ביופיין הרב נלקחו כעבדים.

לכן, כדי להימנע מכך הרסו את יופיין של נשות השבט על ידי ניקוב שפתן של בנות השבט ושם הניחו את הדסקית.

עדיין נשמרת המסורת על אף שבני השבט כבר אינם נלקחים כעבדים נשמר המנהג בכדי לציין את שחרור השבט מעול העבדות.