אגאדיר
אגאדיר עיר בדרום מערב מרוקו, על חוף האוקיינוס האטלנטי. אתר נופש ונקודת הכניסה לדרום מרוקו ולמדבר.
פירושה המילולי מתחם מבוצר בשפה האמזיגית (ברברית).
יהודים חיו באגאדיר, מאז ימי הביניים המאוחרים, בתקופת הכיבוש הפורטוגלי, שהחל ב-1505 ונמשך עד 1541.
הקהילה הורכבה מיהודי ספרד ופורטוגזים שנמלטו מהגירושים. בסופו של דבר נבנה בית כנסת לשרת את הקהילה ההולכת וגדלה.
הסוחרים יהודים שהתיישבו שם וניהלו מסחר עם אירופה, במיוחד עם אמסטרדם.
למעשה, ההולנדים הסתמכו על סוחרים יהודים באגאדיר במסחר של נוצות יען, שעווה, מסטיק ערבי ותמרים.
יהודי אגאדיר היו פעילים במסחר גם עם אפריקה שמדרום לסהרה ואירופה לפני שנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר הסולטן העביר 2,000 מהם לעיר אסוירה ובאותה תקופה חיו בעיר כ 1,600 יהודים.
שתי פיסות שיש וכמה תלוליות של סלעים הם השרידים היחידים של בית הקברות היהודי, שראשיתו ב-1505 כאשר הפורטוגלים ביצרו אותו. הסצנה הנטושה מזכירה את הביטוי המקראי "מעפר לאבק" ומעוררת תחושת אובדן ונוסטלגיה ייחודית לאנשים ששגשגו כאן פעם.
רעידת האדמה שהתרחשה באגאדיר ב-1 במרץ 1960 ברעידת האדמה הזו נהרגו 12,000, מתוכם כ 1200 יהודים.
בתי קברות יהודיים, מוסלמים ונוצרים הוקמו זה לצד זה לקבורת הקורבנות.
באזור שמעולם לא נבנה מחדש, שכן הוא שוכן על השבר.
קיימים קברים משותפים. וקברי גניזה (אתר קבורה לספרי תורה).
אט אט הקהילה בנתה את עצמה מחדש בהדרגה, ובשנות ה-80, רובם חזרו לעיר הולדתם כדי להתיישב עם משפחתם ולהתחיל חיים חדשים. כיום באגאדיר ישנה קהילה יהודית קטנה, וקבוצה קטנה של יהודים אמזיגים (ברברים) מתגוררת בעיירה השכנה אינזגן. (כשהעיר אגאדיר נהרסה, נסעה האוכלוסייה לאינזגן).
ר' כליפא בן מלכה
מדי שנה ביום ג' אלול מתאספים יהודים בעיר אגאדיר במרוקו בקברו של הרב כליפה בן מלכה שחי במאה ה-17 באגאדיר.
סיפורו של הרב כליפה בן מלכה, הנחשב לאחד הצדיקים, התחיל בטטואן בשנת 1670, שם הוא נולד, (מקורות אחרים מזכירים כי הרב כליפה בן מלכה נולד בסאפי), שם התגורר שנים לפני שהחליט לשוטט ברחבי מרוקו.
מכתבים היסטוריים עולה כי הרב כליפה בן מלכה היה ילד יתום שגדל עם כמה בני משפחה סביבו. כנער היה תלמידו של רבי יוסף בואנו דה מסקיטה. ולפי בלוג היסטוריה המתחקה אחר חייו, הרב נהג לנסוע לעתים קרובות לפס, שם למד תורה בבתי ספר רבנים. אותו מקור מספר שהרב כליפה בן מלכה שהה בפס במשך שנתיים, בערך בין 1695 ל-1698 לפני שהשתקע באגאדיר ב-1699. עוד מציין אותו מקור.כי הרב כליפה בן מלכה היה סוחר משגשג ומפורסם באגאדיר.
בספרו "הערצה קדושה בין היהודים במרוקו" (הוצאת אוניברסיטת וויין סטייט, 1998), מסופר שהרב כליפה בן מלכה היה "איש עשיר מאוד". הוא היה מחברם של שני ספרים, שאחד מהם נקרא "קול רינה".
בנוסף לעסקיו המצליחים בעיר החוף, הסוחר היהודי נתפס כ"מקובל", חסיד של המסורת המיסטית היהודית העתיקה של הקבלה ו"משורר נפלא", ציין אותו ספר.
במהלך חייו באגאדיר, לאיש שנחשב כיום כקדוש, היה נס שנקשר בשמו.
יהודי אגאדיר מספרים כיצד ביום כיפור הגיעו אליו שבע ספינות עמוסות סחורה.
הרב כליפה בן מלכה כעס על כך ואמר: "אדון הבריאה, הבלי העולם הזה רוצים להסיח את דעתי מלעבוד אותך! שיהיה רצונך שכולן (הספינות) טובעות! באורח פלא נעלמו שבע הספינות מלהופיע מדי שנה ביום כיפור בלבד.
כך מספרת האגדה.
למרות המוניטין הטוב שלו, הרב כליפה בן מלכה היה איש חסר מזל.
כמה מכתבי היד שלו נעלמו "בטעות בזמן שהם הועברו על ידי פרדות דרך עיירה קטנה ליד אגאדיר.
מסופר גם כי בנו היחיד "נהרג ביום חתונתו", בעוד שאשתו ואחת מבנותיו מתו במהלך מגיפה שפגעה בעיר ב-1728.
סבלותיו של מלכה לא הסתיימו גם לאחר מותו. לאחר שנקבר בבית הקברות הישן של אגאדיר, החליטה הממשלה "להעביר את קברו". "הם נשאו הספד גדול לכבודו ובאותו יום הכריזו על צום ציבורי באגאדיר. מעל קברו בנו מקדש שיש מפואר.
עם השנים הפך קברו של חליפה בן מלכה לעלייה לרגל ליהודי ולמוסלמים בעיר.
קברו נמצא בטלבורג'ט, רובע באגאדיר המודרנית.
אוג'דה, באזור המזרחי של מרוקו, סמוך לגבול אלג'יריה, שוכנת העיר אוג'דה, שהוקמה בשנת 994 לספירה.
הקהילה היהודית הייתה מורכבת ממגוון של רקעים מגוונים, מיהודים שברחו מהרדיפות בחצי האי האיברי במאות ה14 וה 15, אמאזיג'ים (ברברים) שאולי ייהדו ויהודים שהיגרו מאלג'יריה בראשית המאה העשרים.
בשנת 1907 היו היהודים 20% מכלל האוכלוסייה (1,200 מתוך 6,000), ככל הנראה בשל זרם הפליטים בתקופה.
ב-1918 הם היו 11% מהאוכלוסייה (2,000 מתוך 18,150). עם השתלטות מדינת החסות הצרפתית ב-1912, היהודים באוג'דה הפכו ממעמד של דימי (מוגן) תחת הסולטאן, לנתיניו של הסולטן, מה שהוביל לכך שיהודי אוג'דה התבוללו והתמערבו יותר.
רבים מיהודי אוג'דה חיו במלאח, וכן הרובע המכונה אולד עמרן.
המלאח של אוג'דה שונה בהרבה ממלאחים אחרים ברחבי מרוקו, מכיוון שהמלאח שלהן אפשרה למוסלמים להתגורר ברובע, והיא חסרה חומה שבדרך כלל עטפה אחרים.
אוג'דה הייתה מרכז להגירה יהודית, כשהיא נקודת מעבר לאלג'יריה, בתקווה להגיע בהצלחה ליעד הסופי שלה - ישראל.
עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוב היהודים מצאו בתים חדשים בישראל, בצרפת ובקנדה.
מהומות אוג'דה-ג'רדה:
בשל היותה של אוג'דה מרכז להגירה ציונית, הייתה שילוב גדול של ציונות ויהדות, שגרמה לאמונות אנטישמיות, אלימות וחרמות נגד הקהילה היהודית.
המתח הזה החל לרתוח ב-6 ביוני 1948, כשיהודי אוג'דה הודיעו למשטרה על אלימות אנטישמית אפשרית, אך הפצרותיהם לא נענו. בהתבסס על העובדה שגם הצבא וגם מפקד המשטרה היו מחוץ לעיר.
ה-7 ביוני 1948 סימן את תחילת המהומות באוג'דה-ג'רדה.
ויכוח בשוק הוביל ליהודי שדקר מוסלמי, דיווחים נוספים מצביעים על כך שזה נבע מהתכתשות בגבול אלג'יריה בין שומר מוסלמי לספר יהודי, כאשר המוסלמי טען שליהודי היו רימונים מרובים בכוונה להרוג מוסלמים.
נכון שיהודי אכן הרג מוסלמי (שהיה יהודי שהתאסלם) עקב האשמה בפעילות ציונית, אך תקרית הפצצה הייתה שקרית.
למרות זאת, שתי השמועות נפוצו, גרמו לאלימות ו אנטישמיות לחלחל.
מאוחר יותר ב-7 ביוני, קבוצה מאוג'דה נסעה לעיירה השכנה ג'ראדה והמשיכה באלימות, כשהמהומה הסתיימה לבסוף ב-8 ביוני. שתי העיירות נבזזו, רכוש הושמד, מאות נפצעו וכארבעים יהודים נהרגו.
יומיים אלו של אלימות הובילו לעלייה בהגירה ובפעילות הציונית בקרב יהודי מרוקו הציונים.
החל מאפריל 2021, צאצאי הקורבנות היהודים מבקשים מממשלת מרוקו להכיר במהומות אוג'דה-ג'רדה של 1948 על ידי הקמת אנדרטה, קיום טקס והוספתה תכנית לימודים לחינוך.
צדיקים ב אוג'דה מרוקו
ר' שלמה כהן סבאן
ר' סידי יחיא
קבר רבי חיים בן דיוואן
חיים בן דיוואן הוא בנו של קדוש יהודי במרוקו, עמרם בן דיוואן.
קבור ב-Oirgane, הממוקמת כ 70 ק"מ ממרקש.
חיים בן דיוואן הקדוש שסיפורו היה בצל של אביו.
נוכחותו במקום זה מעידה על נוכחותה של אוכלוסייה יהודית גדולה יחסית שעקבותיה גלויים ומוגבלים לבית הקברות הישן שליד הקודש.
אומרים שהוא הגיע להרי האטלס הגבוהים במאה ה-18 כדי "לאסוף תרומות למען הישיבות ולהפיץ את התורה... בליווי שלושה תלמידים.הוא מצא את עצמו, שנים מאוחר יותר, ללא אביו אלא עם שלושה מתלמידיו, בהרי האטלס הגבוהים הללו בסביבות המאה ה-18.
גרסה אחרת של סיפורו מעידה על כך שחיים בן דיוואן, בעת שנסע דרומה כדי להמשיך במשימתו של אביו, ברח מזרים בהרים שרצו להרוג אותו. מה שנאמר הוא שהוא נכנס למערה כדי להימנע מהם, מה שאולי היה מוצלח מדי. לא רק שהם לא מצאו אותו, אבל אף אחד לא מצא אותו מעולם.
ואכן, במקום הקדוש ישנם שלושה קברים.
שניים מהקברים מזוהים על ידי סימנים המצביעים לכאורה על כך שהשלישי הוא
במאמר שפורסם ישנה התייחסות לכמה מהניסים הקשורים לקברו של חיים בן דיוואן.
קברו הונח ליד הכפר הברברי, יום אחד הרסו אותו התושבים וזרקו את האבנים בתחתית הגיא. למחרת, הם הבינו בפליאה שהקבר נבנה מחדש במהלך הלילה והתמקם בדיוק היכן שהיה קודם.
הודות לסיפור מיסטי זה, תושבי הכפר הכירו ב"כוחו" של הצדיק הזה והתחילו בעצמם להעריץ אותו. ומאז מבקרים בציון זה מעוטי יכולת, חולים, נכים ונשים ללא ילדים. כל בעלי האמונה בר' חיים מוצאים ממנו עזרה והגנה, הקלה על יסוריהם והגשמת משאלותיהם היקרים ביותר.
היהודים הפוקדים את קברו של הרב חיים בן דיוואן מנצלים את ההזדמנות להתפלל ליד קבריהם של שני קדושים נוספים, הקבורים באותו מקום.
אלו הם הרבנים מרדכי ואברהם בן חמו, מה שמביא את מספר הרבנים הקבורים במקום זה לשלושה ומסביר את בנייתו, מאוחר יותר, של בית כנסת לעולי רגל יהודים.
במהלך ל"ג בעומר, חג יהודי שצוין את היום ה-18 של חודש אייר העברי, יוצאות קהילות יהודיות ממרוקו ומחו"ל ל-Ourgane, השוכנת ליד מרקש.
מפת הגעה
אוולוז (עיירה קטנה הנמצאת בעמק הסוס בין טרודאנת לוורזזאת).
ר' מכלוף יוסף
אופראן
(ליד העיר טיזנית, מדרום לאגאדיר).
ר' יהודה אפריאט
בכפר איפרן שמדרום לאגאדיר חיה קהילה יהודית מהעתיקות במרוקו, ויש האומרים גם בצפון אפריקה.
היהודים ספגו רדיפות, המקרה המפורסם היה בסוף המאה ה-18, כש-50 גברים ממבני איפרן מתו על קידוש השם.
היה זה אחרי שהשליט המקומי אילץ אותם להתאסלם או ימותו.
והם העדיפו למות.
רבי יהודה אפריאט.
היה אחד מחמישים היהודים הקדושים שנשרפו על קידוש ה' באויפְרָאן.
מסופר שהצדיק היה חושש שאחד מהיהודים ימיר את דתו מפחד השריפה על המוקד.
והוא החל לנחםפ אותם ולהרגיעם, והסיר בכך הפחד מלבבם.
וכך אמר להם: "אשריכם שזכיתם לכך שתהיו במחיצת רבי עקיבא וחבריו. אתם מזומנים לחיי העולם-הבא, בלי שום צער, ואין לכם בית מיחוש, כי אם הצער של עכשיו והוא כהרף-עין, ותזכו לחיי עולם-הבא"
ועוד דברי מוסר וחיזוק עד שהושלכו כולם ללמות על קידוש השם.
והוא היה האחרון שבהם, הסיר עגיל זהב, מכרו וקנה בכסף מים, נטל את ידיו קרא קריאת שמע והשליך עצמו לאש.
מספרים כי כשיצא נשמתו ראו דמות יונה של אש שעפה לשמים.
כשמתו 50 הצדיקים הללו על קידוש השם, נתבטלה הגזרה
סיפור מות הקדושים שלהם הועתק על קלף והופץ ברחבי הארץ.
צאצאיהם זכו להערכה רבה ועד היום הם מציינים את יום השנה לאירוע (י"ז בתשרי) בהימנעות מהדלקת אש בבתיהם.
קהילת אפרן הייתה בולטת ועשירה וחלק גדול מהמסחר חוצה סהרה עבר דרך ידיה.
לאחר 1792 התפזרו חבריה.
הם מילאו תפקיד חשוב בקהילת *מוגדור, בעיקר בני משפחת אפריאט, ובמהלך המאה ה-19 הקימו בית מסחרי בלונדון.
במשך יותר מ-50 שנה היה בית אפריאט המשפחה החשובה ביותר במסחר האנגלו-מרוקני.
קהילת אפרן אורגנה מחדש במאה ה-19 על ידי כמה משפחות יהודיות מהאזור (58 משפחות ב-1820, 34 ב-1883, 122 נפשות ב-1936 ו-141 נפשות ב-1951).
הקהילה מעולם לא חזרה לשגשוגה הקודם אך חבריה חיו בכל זאת בביטחון עד שנת 1955,
אז עלו כולם לישראל.
אזימור (מאזגון) כ - 100 ק"מ דרומית מערבית לקזבלנקה.
ר'אברהם (ברהם) מול (בעל) הנס
ברהם מול נס הוא קדוש יהודי הקבור באזמור ואשר ההילולה שלו נחגגת במהלך ל"ג בעומר.
איש אינו יודע את סיפורו האמיתי של הרב הזה שבא להתיישב בעיר, לפי סיפורים שונים, לפני כחמש מאות שנה.
הרב ברהם מול נס, או ר'אברהם (ברהם) מול (בעל) הנס בעבור אחרים, הנערץ על ידי יהודים ומוסלמים בעיר, זכה לכבוד כצדיק רק לאחר שורה של אירועים, סיפרה אישה מקומית שהשגיחה בעבר על הקבר.
לפי אחד הסיפורים, התושבים הקימו טחנה רתומה לסוסים ממש מול הקבר של הצדיק לטחינת חיטה.
אבל כל סוס או פרד שהמקומיים היו מצמידים לטחנה כדי להתחיל את עבודתם היו חולים לפני מותם, או פשוט מתים ללא סיבה.
עוד מספרת המקומית שלאחר זמן מה, יהודים ומוסלמים בעיר התחילו לחלום את אותו חלום.
האגדה מספרת שהם חלומו על אדם שאמר להם שהוא צדיק, שהוא נח במקום כזה ושהוא לא רוצה שיפריעו לו עם הטחנה יותר.
היהודים החליטו לבנות לו קבר, ולהקדיש לו הילולה.
הביקורים מתרחשים בכל עת של השנה. לדברי המקומית, "מוסלמים ויהודים מבקרים בקברו כל יום, למעט בשבתות.
גלרייה מהציון הקדוש
צילום 360 מתוך מתחם הקבר
במקום אסווירה, הרב נסים בחר להתיישב בAit Beyod, בגלל מזג האוויר, ההרים ומקווי המים. מקומיים ואפילו צדיקים אחרים ניסו לשכנע אותו לחזור לאסווירה, אך לשווא. רבי נסים בן נסים שהה בבAit Beyod, נפטר שם ונקבר בה.
בסביבות שנות ה-70 של המאה ה-19 הפך קברו של רבי נסים בן נסים ל"מושא לעלייה לרגל שנתית, מושך יהודים לא רק מאסאווירה אלא מכל רחבי מרוקו.
כמו כל הצדיקים במרוקו, גם הרב נסים בן נסים עמד בלב שלל סיפורים ואגדות מסתוריות. אחד מהם הוא סיפורו של קורקוס, סוחר עשיר של מאגאדיר שבתו חלתה קשה והיא בת 19.
היא נבדקה על ידי טובי הרופאים של מרוקו אך לשווא.
בעצתו של רבי יוסף בן עטר, הבת הועברה לAit Beyod כדי לבלות את שבעת ימי העלייה לרגל המסורתית וכמה ימים לאחר שובם לאסווירה, היא נרפאה לחלוטין. לכבודו בנה קורקוס את המבנה על קברו של רבי נסים בן נסים.
מתחם הקבר מוקף בסדרה של מבנים מבטון עם חשמל ומים זורמים,
אך קברו של ר' נסים בן נסים לא תמיד היה כל כך נגיש או מסביר פנים.
נראה כי היה קיים מתח לא קטן בין אלה שרצו לשפר את נגישות האתר לבין החקלאים המקומיים שחששו מההשפעות שעשויות להיות לפרויקטים מסוג זה על הסביבה המקומית כמו גם על פרנסתם.
מפת הגעה ממרקש
ר' חביב המזרחי איית אוריר
ביציאה ממרקש לכיוון דרום מזרח על הכביש לווארזאזאת Quarzazate, לאחר ככ-20 דקות.
מופיע קיר מסויד לבן דהוי בצד ימין של הכביש ועליו כתובת "הרב חביב".
שימו לב, שהשלט מוסתר למחצה מאחורי עמוד חשמל. הכיתוב בצבע הכחול הוא הסימן לפנות מהכביש המהיר הסלול ולעלות בדרך עפר אל קברו של הרב ר' חביב המזרחי.
הדרך המפותלת מסתיימת מול מתחם בן שלוש קומות המאכלס את קברו של הרב חביב אל-מזרחי (חביב המזרחי).
לפי האגדה, הרב הגיע מישראל לפני מאות שנים כשליח לאוכלוסייה המקומית.
המוסלמים, המכבדים גם את קברו של הרב, קוראים לו מולאי תדות, אדון השיטה, על שם עץ שגדל ליד הקבר.
שנים רבות היה הקבר רק בקתה קטנה, ורק מעט מבקרים עשו את הדרך במעלה ההר כדי לבקר בקבר, שהיה במדרון ולא היתה בו מצבת שיש רשמית. מוסלמי שגר בקרבת מקום טיפל בקבר והיה מביא מים לאותם יהודים שעלו להר לאחר קניות בשוק של יום שלישי בכפר למטה. 
בשנים האחרונות בנה דוד אוחיון, חבר קהילת יהודי מרקש סביב הקבר מתחם גדול, המספק חדרי אירוח, שירותים מלאים ורחבה לאירוח עולי הרגל הרבים הפוקדים את הקבר.
לאחרונה התגלה על הגבעה בית קברות ישן.
עונת גשמים כבדה במיוחד גרמה למפולות בוץ על הגבעה, וחשפה עשרות קברים יהודיים שהוסתרו מתחת לשכבות עפר ונשכחו. מאמינים שהאתר בן מאות שנים. רבים מהקברים הישנים שוחזרו על ידי דוד אוחיון, וצוידו בחריץ בקצה להצבת נרות זיכרון. מאמינים כי נותרו קברים רבים נוספים על הגבעה שמתחת לאתרי קבורה בבוץ עצמם קבורים על ידי האדמה.
קברו של הרב מזרחי ממוקם בקומה הראשונה של המתחם, מעל הכניסה מהחצר תלוי תצלום של מלך מרוקו.
במקום חדרים הממלאים את שאר המתחם, כולל חדרי שינה קטנים, חללים משותפים גדולים יותר עם ספות וחדרי רחצה עם מקלחות. מהגג נשקף נוף מדהים של הגבעות שמסביב.
ההילולה של הרב - נחגגת בדרך כלל בל"ג בעומר.
בהילולה המושל האזורי עצמו מגיע לקבל את פני עולי הרגל, שחלקם נשארים שבוע שלם.
בעיר אגאדיר, בשבת פרשת פנחס, ט"ו בתמוז תש"ט (תשי"ט), הואר הבית כולו בשמחה בהולדת הבן, ששמו חיים. הוא הפך לגאון והמקובל המפורסם, הצדיק רבי חיים פינטו, זי"ע.
אולם רבי שלמה לא זכה לראות את בנו פורח לענק תורה.
כשחיים היה בן שתים עשרה בלבד, נסע רבי שלמה לישיבת שמים, ביום הראשון של חודש הגאולה, בניסן, שזכותו תגן עלינו.
כשהיה רבי חיים רק בן שתים עשרה, הוא התייתם מאביו ומאימו.
באותו זמן, רעידת אדמה חזקה טלטלה את העיר אגאדיר.
הנמל, שהיה מקור הפרנסה העיקרי של התושבים, נהרס.
במקומו נבנה נמל חדש בעיר מוגדור. כתוצאה מכך, משפחות יהודיות רבות, כולל משפחת פינטו, התיישבו מחדש במוגאדור, שם הצליחו בסופו של דבר להרוויח הכנסה מכובדת.
הרב גדליה יעקב היה פעיל מאוד בסיוע לעולים שזרמו למוגאדור.
הוא שלח את הנער, חיים פינטו, לקרוב משפחתו, הרב מאיר פינטו, ששימש כפקיד בקונסוליה הצרפתית במוגאדור.
כאמור, חיים פינטו הצעיר הגיע למוגאדור כשהיה רק ילד בן שתים עשרה, יתום מאביו ואמו. הוא היה עייף ממסעו, רעב וצמא, אך לא היה לו אוכל ושתייה בתיקו.
הוא חיפש מקלט בבית הכנסת של רבי מאיר בן עטר. הוא היה מותש לחלוטין, וראשו צנח לאט, עד שנרדם.
באותה עת ישן בנחת במיטתו הרב מאיר פינטו, אחד מתושבי החסד של מוגדור. שני צדיקים נראו לו בחלום: רבי שלמה פינטו, זי"ע, אביו של חיים, ורבי משה תהוני, זצ"ל.
שני הצדיקים החלו להזהיר אותו בחלומו, שכן בעודו ישן בנחת, היה היתום הצעיר חיים פינטו בבית הקנסת, רעב וצמא.
"כדאי שתדעו", חשפו השניים, "שלמרות שהוא עדיין צעיר, אור גדול יבצבץ ממנו בימים הבאים. קום מהר וקח אותו לביתך. עליך לדאוג לשכור מורה שילמד אותו תורה”.
שני הצדיקים הופיעו גם בפני הצעיר חיים פינטו בבית הכנסת, והודיעו לו שבקרוב יגיע רבי מאיר פינטו, ועליו ללכת לביתו.
כדי לוודא את תקפות החלום העירו אותו הצדיקים ועמדו לפניו כשהוא ער בפועל.
הם גם בירכו אותו ולחצו את ידו.
רבי מאיר התעורר מבוהל ומיד מיהר לבית הכנסת לחפש את רבי חיים. הוא דפק בדלת.
"מי שם?" שאל רבי חיים מאחורי הדלת.
"זה אני, מאיר פינטו."
"תאמר את המזמור יהי רצון בנועם ה' כדי שאדע כי זה באמת אתה ולא סוכן סיטרא אחרא". (ממזמור זה חוששים המזיקים).
הרב מאיר פינטו אמר את המזמור, ולאחר מכן חיים הכניס אותו.
הוא סיפר בפירוט על ביקורו של אביו, רבי שלמה.
רבי מאיר רעד כששמע את סיפורו של קרובו. הוא הביא את חיים הצעיר לביתו קיבל את פני קרובו הצעיר בלבביות ובהכנסת אורחים ודאג לכל צרכיו, הרוחניים והגשמיים.
בסופו של דבר שלח את רבי חיים ללמוד בישיבת הגאון רבי יעקב ביבס זצ"ל, שהיה ראש אב"ד מוגדור, כדי שיגדל בתורה.
בכל יום היה רבי מאיר מלווה את חיים לביתו של רבי יעקב ביבאס, שם למד תורה בשקדנות עד שהיה גדול בתורה.
תהילתו של רבי חיים התפשטה.
בתחילה נודע כגאון וגאון בתורה, מאוחר יותר, אנשים התחילו לזהות איזה צדיק גדול הוא.
הידע הרב שלו נבע מרמות הקדושה הגבוהות שלו.
הוא הביא ישועות רבות ועשה ניסים.
רבי חיים עסק בלימוד תורה יומם ולילה.
שקידתו בלימוד אפשרה לו לגלות את סודות התורה. הוא חי בקדושה ובטהרה, וכך גדלה קומתו הרוחנית מיום ליום, והוא זכה לכבוד רב.
שמו של הצדיק רבי חיים הגדול זכה לשבחים, והוא התפרסם בקרב יהודי מרוקו.
גם הערבים כיבדו אותו מאוד וראו בו מחולל נסים קדוש.
שמו הטוב הגיע למרחקים, מעבר לגבולות מרוקו, לאירופה ולמזרח התיכון.
פעמים רבות הוא היה מקבל פניות מיהודים מארצות רחוקות, הפציר בו להתפלל עבורם ולעזור להם לזכות לישועה ולבטל גזירות קשות.
כאשר נפטר מורו המוערך רבי יעקב ביבס, פנו בני הקהילה לרבי חיים הגדול וביקשו ממנו למלא את תפקידו כרב ממוגדור.
תחילה סירב רבי חיים בשל ענוותנותו העצומה.
אולם מאחר שראשי הקהילה התעקשו, הסכים ר' חיים למלא את תפקיד המורה הקדוש.
הוא לקח על עצמו לשאת בעול העם בכל העניינים, הקהילתיים והפרטיים.
רבי חיים נעזר בתפקידיו הרבניים בידידו הקרוב רבי דוד חזן זצ"ל, ששימש כעוזרו בהנהגת הקהילה וכן היה חבר בבית הדין המיוחד שהוקם בחסותו.
דלתות ביתו היו פתוחות במשך כל היום לכל, עשיר או עני, בולטים או פשוטים. הוא היה מתאמץ לסייע לכל אדם שפנה אליו, כאבא המטפל בבנו.
כמה מהמסמכים המובחרים שכתב הרב הגדול, רבי חיים פינטו ז"א, אבדו במלחמת ספרד שהתנהלה כאן בעיר אסווירה Essaouira
הרב חיים הגדול חיבר מספר ספרים, ביניהם הלכה, אגדה, שיטות בקבלה וכן תובנות חדשות בש"ס. לרוע המזל, הוא לא הצליח להדפיס את כתבי היד הרבים שלו, ולבסוף אבדו רובם.
סיפורים רבים נכתבו על הצדיק המופלא, המקובל הקדוש, רבי חיים פינטו הגדול, זי"ע. חלקם מופיעים בספר הידוע שבח חיים, שנכתב בערבית על ידי הרב מכלוף מזל תרים, זצ"ל. 
צדיקים נוספים הקבורים באסווירה
ר' דוד בן ברוך הכהן
ר' מסעוד בן תאמצ'ות
ר' יוסף מלכה
ר' דוד עטר
ר' עקקאן הכהן, ע"ע.
רבי רפאל הכהן
בבית הקברות היהודי של אחברו נמצא מתחם קברו של רבי רפאל הכהן.
נמצא שם גם בית הארחה לעולי הרגל, בית כנסת, חדר אוכל ומקור מים המכונה באר רבי רפאל.
אדמה זו ניתנה במקור לקהילה היהודית המקומית על ידי פאשה שחייו ניצלו על ידי רב מקומי.
חורבותיו של המלח היהודי הישן נמצאות ממש צפונה משם במעלה הכביש.
מס' הטלפון של השומר: 066.92.38.692
מפת הגעה לקבר
אסז'ן ליד העירה ווזאן בהרי הריף
ר' עמרם בן דיוואן.
ב-1763 נשלח רבי עמרם כשליח מחברון למרוקו כדי לגייס כסף לישיבות בישראל. הוא התיישב בעיר ואזן שם פתח ישיבה.
תוך זמן קצר היו לו תלמידים רבים, שנהנו מחוכמתו התורנית, אהבתו והאכפתיות. רבי עמרם התפרסם גם כאיש הניסים והנפלאות ואנשים רבים מכל רחבי מרוקו נהרו אליו לקבל את ברכותיו. לאחר עשר שנים של העלאת רמת לימוד התורה בקהילתו ובארץ כולה, החליט לחזור ארצה.
שהותו בישראל הייתה קצרה מאוד. לבוש כמוסלמי הלך ר' עמרם להתפלל במערת המכפלה בחברון - שם קבורים האבות. באותה תקופה נאסר על יהודים להתפלל במערת מכפלה. אחד הערבים זיהה את הרב היהודי וסיפר זאת לשלטונות התורכיים. יחד עם בנו חיים, נמלט רבי עמרם למרוקו שהייתה מחוץ לאימפריה הטורקית.
לאחר שהות קצרה בפס, יצאו רבי עמרם ובנו למסע ברחבי מרוקו ללמד תורה.
בעת שהותו בעיר סיפרו שליד פס, חלה הבן חיים במחלה קשה והרופאים ויתרו על כל התקוות להציל את חייו. רבי עמרם התפלל לאלוהים שייקח את חייו במקום בנו. חיים החלים ממחלתו ולאחר תקופה קצרה נפטר רבי עמרם מהעולם.
קברו של רבי עמרם בן דיוואן בווזאן הפך למוקד עלייה לרגל לכל יהודי מרוקו.
יש הרבה סיפורים על ניסים על יהודים ולא יהודים שביקרו באתר שלו, ונרפאו מכל מיני מחלות.
רבי חיים בן דיוואן המשיך בשליחות הרוחנית של אביו במרוקו וגם נקבר במרוקו.
יהי רצון שזכותו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן תגן על כולנו, אמן.
מדי שנה בל"ג בעומר, ביום ה-18 של חודש אייר, נוסעים יהודי מרוקו ועולים לרגל אל קברו של רבי עמרם בן דיוואן בוואזאן. בעיירה, הממוקמת בצפון מרוקו.
קבר הצדיק פנורמה
רבי דוד ומשה זיע"א נולד בירושלים. אין יודעים אם הוריו הם מארצות אשכנז או מארצות המערב.
הרב דוד ומשה מתואר במסורת יהדות מרוקו כצדיק ומופלא.
על פי המסופר, היה רב מירושלים שטייל כשד"ר בין הקהילות היהודיות בהרי האטלס ונפטר שם בשנת 1171.
מסופר בין השאר שביטל גזירה קשה שהפילה חללים רבים, יהודים ומוסלמים.
האגדה מספרת כי אביו חלם חלום שם התגלה לו שעתיד להיוולד לו בן צדיק ושמו דוד ומשה
על שם דוד המלך ומשה רבנו עליהם השלום, ועתיד הבן להיות צדיק.
במהלך השנים רבי דוד ומשה והפך לאחד מגדולי חכמי ירושלים.
ההילולה של רבי דוד ומשה נחגגת מדי שנה ביום הראשון של חודש חשוון.
בית הקברות היהודי באגואים
ר' שלמה בלחנש.
על קצה ההר מעל הנהר שוכן הקבר של רבי שלמה בלחנש, דרך סלולה בעמק ליד קברו.
המבנה הוורוד נמצא ממש על הכביש הראשי המתפתל לאורך צלע ההר. קברו של הצדיק של שליח מארץ ישראל שמת בעת מסע התרמה בדרום מרוקו.
שלט חיצוני בעברית מסמן את הקבר.
בשנת 1976 בנו תורמים מרחבי העולם מצבת שיש אלגנטית מעל האתר.
מאוחר יותר מימנה אשה אמידה שתפילותיה בקברו של רבי שלמה נענו, את שיפוץ מתחם הקבר הכולל מספר חדרי אירוח למבקרים (יש מבקרים המגיעים גם לביקור לשבוע או יותר).
רבי שלמה בלחנש, קיבל את הכינוי "בן לחנס" ("בן הנחש") והוא אחד הקדושים היהודיים הנערצים ביותר במרוקו.
נערץ אפילו על המוסלמים, המכנים אותו "מול אסגווין".
אגדות רבות אופפות את חייו של הרב המכונה "בן הנחש" וגרמו להערצת הקדוש בקרב יהודי מרוקו.
כאמור רבי שלמה הגיע מישראל לדרום מרוקו, וחצה את צפון אפריקה בפרד, כפי שעשו שליחים רבים בשליחות גיוס כספים לבתי מדרש בארץ הקודש.
מדוע הוא מת וכיצד נקבר בסופו של דבר על קצה ההר מחוץ לבית קברות יהודי נותר נושא לאגדות רבות לדמותו של רבי שלמה.
האגדה קשורה בשמו של הרב, מתייחס לנחשים.
לסיפור הזה יש שתי גרסאות. בגרסה הראשונה, הרבי זכה לכינוי בל החנש משום ש"נחש הקיף את ראשו לפני שמת".
לפי אגדה אחרת מאמינים כי הצדיק היה "הופך לנחש כדי להגן על סוסי הכפר מפני גנבים".
היהודים הברברים של אוריקה:
בעוד שהיום רוב הברברים המרוקאים הם מוסלמים, בעבר הייתה פעם אוכלוסייה יהודית ברברית גדולה בצפון אפריקה.
שכן לאחר שהגיעו הכובשים הערבים לפני 1,300 שנה, לא כל הברברים התאסלמו.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 היו בעמק אוריקה, שבו שוכן קברו של הרב, 300 משפחות יהודיות, שני בתי כנסת וכמה בתי ספר יהודיים. רבים מבני הקהילה היו עולים לרגל לקברי צדיקים, כדי לחגוג את החגים ולהעלות את זכרם.
היהודי הברברי האחרון בעמק אוריקה, יהודי בשם חנניה אלפסי שמר על קברו של הרב, כשהוא מקדם את פני המבקרים ועולי הרגל.
מה שהופך את קברו ליוצא דופן הוא סיפורו של האיש שחי שם יותר מ-30 שנה, שומר על קברו של 'הצדיק' שמת לפני 500 שנה.
חנניה אלפסי, נפטר לפני מספר שנים.
ארפוד ארפוד היא עיר בחבל תפיללאת
ר' שמואל אביחצירא
הרב שמואל אבו חצירא הוא נכדו של הרב המרוקאי האגדי המכונה האביר יעקב ובן דודו הראשון של הבבא סאלי.
בעבר קברו של הרב שמואל אבו חצירא בארפוד נחשף לפגעי מזג האוויר.
בשנים האחרונות נבנה מתחם סביב קברו, כולל אולם אירועים גדול בו יכולים האורחים לחגוג את ההילולה השנתית.
מלבד קברו של הרב שמואל אבו חצירא, בית הקברות מכיל עוד כמה מאות קברים, רובם ערוכים בשורות.
על חלק מהקברים מונחות אבנים, פרי מנהג יהודי מסורתי שבו קרובים מניחים חלוקי נחל על גבי אבני קבר.
שומר מוסלמי מתגורר במקום עם משפחתו. השומר מכיר את ההיסטוריה של משפחת אבו חצירא.
בית הקברות היהודי בארפוד, שנמצא מזרחית לטינריר נמצא באזור תפילאלת שבו חיו יהודים ומימנו את סחר השיירות עם אפריקה שמדרום לסהרה כבר מהמאה השמינית.
ארפוד היה מרכז האוכלוסייה היהודי הגדול של התפילאלת, שבו עבדו יהודים כסוחרים ובעלי מלאכה עד סוף המאה העשרים.
עד שנת 1954, כשליש מתושבי החלק החדש של ארפוד היו יהודים.
בשבת, כל החנויות היו סגורות - כולל אלה שבבעלות לא-יהודים - כי לא היה עם מי לסחור.
ר' מסעוד שטרית (באבא סידי).
ר' אליהו אביחצרא.
ר' מאיר אביחצרא
ר' שמואל אביחצירא- בן ר' אהרון אביחצירא. קרוי ע"ש אבי השושלת - ר' שמואל אביחצירא זיע"א אשר מנוחתו כבוד בדמשק.
שלושת הקדושים המסתוריים של אַ-רַּשִׁידִיַּה Errachidia
בית הקברות היהודי של אַ-רַּשִׁידִיַּה הוא ביתם של שלושה קדושים יהודים.
הרב יחיא להלו
הרב מול טריה
והרב מול סדרה.
באַ-רַּשִׁידִיַּה בחרו יהודי העיר וסביבתה, לפני כמה מאות שנים, להחזיק בית קברות משלהם. למרות שרוב הקברים הללו ניזוקו עקב שחיקה ושינויי אקלים, יש להם משמעות רבה עבור יהודי האזור.
למעשה, בעיר נמצאים שני בתי קברות יהודיים נפרדים.
בראשון, מעטים מהקברים מתחילת המאה ה-19 היו במצב טוב, רבים הושמדו על ידי חוללו לחלוטין על ידי ילדים מקומיים.
בית הקברות השני, מארח את קברי שלושת הצדיקים:
רבי יחיא להלו, רבי מול טריא והרב מול סדרה.
שלושת הקדושים הללו הגיעו כולם למרוקו, או לפחות במקרה של רבי יחיא להלו, בזמן חורבן בית המקדש הראשון של שלמה בירושלים בשנת 587 לפנה"ס.
לא ידוע מדוע התיישב הרב יחיא להלו דווקא באַ-רַּשִׁידִיַּה, שם הוא קבור כעת.
אישה מרוקאית יהודית, יאקוט אבו, אומרת שחמה, שחי למעלה מ-100 שנה, סיפר לה על סיפורם של רבי יחיא להלו ושני הצדיקים האחרים".
בסרטון, אותה אישה מציינת כי "כשהיהודים ידעו שהרב יחיא להלו צדיק, הם בנו לו ציון. למחרת הוא נהרס. היהודים האשימו אז את המוסלמים.
המוסלמים של קסאר סוק (השם הקודם של אַ-רַּשִׁידִיַּה הופתעו מההאשמות שהפריכו מכל וכל. לאחר מכן הם הפצירו בשכניהם היהודים לבנות מחדש את המקום ולשכור שומר שישמור על הקבר.
למחרת, המקדש נהרס שוב. הם הבינו שהצדיק לא אוהב את הבניין הזה על גבי קברו. לפי דיווחים אחרים, כמה מתושבי המקום היהודים חלמו באותה תקופה שהצדיק לא רוצה את המבנה אבל שמח שיגיעו אליו עולי רגל.
מאז החלה העלייה לרגל לקברו של רבי יחיא להלו. לאחר זמן מה הודיעו המוסלמים ליהודים כי בימי שישי אחר הצהריים, לאחר התפילה שלהם, מתחילה מעין מנורה להאיר את הקבר ליד רבי יחיא להלו. מנורה שיורדת מהשמים, לפי דיווח מקומי.
הם ראו בכך נס, וכך החליטו תושבי העיר היהודים לכלול גם את הקבר השני הזה בעלייה לרגל, על ידי מתן שמו של "הרב מול טריא" לצדיק זה, שיישאר קדוש לא ידוע.
גם קבר שלישי נכלל בעלייה לרגל זו. מכוסה בענפי עץ גדול, היהודים המקומיים לא שמו לב שהוא מסתיר קבר.
גם הם התחילו לחלום את אותו חלום; הצדיק בא להגיד להם שהם עוברים ליד העץ בלי לבקר אותו. הוא היה אומר להם שהוא היה תלמיד חכם במהלך חייו.
כמו כן הוזכרו סיפורים נוספים הקשורים לקדוש מסתורי זה.
נשים מקומיות האמינו שרחצה על קבר יהודי יכולה לרפא אותן.
עולי רגל מגיעים בדרך כלל, לאחר ביקור בבית כנסת בכפר זה כדי לבקר בשלושת הקברים של הרב להלו, הרב מול טריה והרב מול סדרה.
קבר רבי אבא בן רבי יצחק אביחצירא
רבי אבא הוא בנו של רבי יצחק אביחצירא ונכדו של רבנו המלוב"ן יעקב אביחצירא
מספופר על 2 מוסלמים שהלכו להם בדרך, וכניסו לחצת את הנהר ראו 2 אבנים קופצות על המים.
המוסלמים שנבהלו הביאו את האבנים למשטרה.
ואלה השיבו שרק הרב אביחצירה יכול לתת פתרון לדבר.
לקח הרב את האבנים והניחם מתחת לראשו.
הרב בבוקר אמר להם כי שבע שנים של רעב ומלחמה יבואו ולאחר מכן תבוא תקופה של שפע.
אבל לא רק, אלה שהוא ימות באותה שנה ושאשתו תלד תאומים. ואכן כך היה.
צדיקים נוספים הקבורים בבודניב
ר' יוסף דיין.
ר' יעקב אליזרע.
בז'ו
בכפר בז'ו קבור הצדיק סידי מול (בעל) אלברז (המיגדל).
צילום באדיבות מאיר זגורי:מדריך טיולים במרקו
בז'ו הוא כפר ברברי גדול בהרי האטלס הגבוהים. הוא ממוקם בדרך לבני מלל, ומפורסם בזכות בדי צמר משובחים, המטעים ושמן הזית שלו.
בכפר יש בריכה טבעית והאמונה היא שמי שיטבול בבריכה יזכה לזיווג.
הקהילה היהודית של בז'ו מתחילה לפחות במאה השמונה עשרה.
במאה העשרים היא כללה כ-200 איש שחיו יחד עם מוסלמים באותן שכונות, מה שיצר אינטימיות הדוקה בין שתי הקהילות הכפריות.
היהודים היו גרים בבזו בשני מלאחים :
אל מֶלָאח אָסְרִ'יר - המלאח הקטן
אל מלאח אָלְכְּבִירהמלאח הגדול
יהודים עבדו במסחר קטן וכבעלי מלאכה, כמו פחחים, אוכפים, סנדלרים ורוכלים בכפרים הרבים של האזור.
חלקם גם שיתפו פעולה עם חקלאים מוסלמים וגידלו כבשים או גידלו דגנים.
קהילת בז'ו הוציאה מקרבה קדושים בהם רבי ישראל ישחק הלוי, הלא הוא מול ל-בארג' או מוואלין ל-בארג'
( הוא קבור ליד נתיפא (פום ג'מעה) בכפר עית מהיה, ולא בבזו).
בסמוך שוכן קברו של הרב יוסף אבג'איו, שהגיע לאסוף צדקה ונפטר שם בשנת 1914.
הילולה שלו מושכת יהודים רבים.
בבית קברות קדום באזור שניקרא תזרוט קבור הצדיק רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי
כדי למצוא את בית הקברות תשאלו את המקומיים על בית הקברות היהודי בכפר שנקרא ג'נאנאת סִיֶיד
כמעט כל היהודים מבזו עזבו לישראל בשנים 1963-64 (166 איש).
צילום באדיבות מאיר זגורי:מדריך טיולים במרקו
בני מילל
ר' שלמה עמר .
ר' דוד בן ימין .
רבי דוד בן ימין קבור בבני מלל עם אשתו, קדושה בשם לאלה חרוויה.
רבי דוד בן ימין היה ידוע בניסים הרבים.
לא הרבה ידוע על הקדוש מהעיר בני מלל דוד בן ימין.
ישנם מעט מאוד מקורות היסטוריים שיודעים מתי והיכן נולד, אבל רבים מהם חולקים את הסיפורים שהשאיר אחריו בעיירה הקטנה היושבת למרגלות ג'בל טאסמיט.
רבי דוד בן ימין קבור בבית הכנסת שלו, הוא אחד הקדושים היהודים במרוקו שאינו קבור לבדו. דיווחים היסטוריים מצביעים על כך שהוא אחד מאותם זוגות קדושים. הרב דוד בן ימין מבני מלל ורעייתו לאלה חרוויה, הקבורה לצדו", נחשבים לזוגות קדושים.
למרות שקשה לעקוב אחר פרטי חייו, רבים הם הסיפורים הבאים לאחר מותו של הקדוש. מסופר על אישה שהצליחה להציל את חייה של בתה החולה רק על ידי כך שהלינה אותה ליד קברו של הקדוש.
הילולה של רבי דוד בן ימין נחגגת בל"ג בעומר.
הקהילה המוסלמית היא שהיתה מטפלת בקבר שגם נשמר על ידי מוסלמים.
רבי דוד הלוי
רבי הרב דוד הלוי הוא קדוש יהודי אחד "הקדושים הנערצים ביותר בקרב יהודי מרוקו".
מקום קברו נמצא בכפר דרעא, לא הרחק מדימנת.
קברו של רבי דוד מכוסה בענפי דקל עצומים, ובגלל זה מוכר צדיק זה גם בשם מול נחלה לחדרה, שפירושו "קדוש הדקל הירוק".
ישנה סברה כי הוא הגיע מקסטיליה, בספרד במהלך ימי הביניים, ומאמינים שהוא מת "בבדידות בזמן ביצוע משימתו".
מאידך ישנם מחקרים הסוברים כי הרבי חי בין המאה ה-14 למאה ה-15 במרוקו והגיע מסביליה, בדרום ספרד.
הוא ההשתקע בכפר דרעא עד סוף ימיו, שם שימש כדיין ושופט.
שניים מתלמידיו היו הרב מרדכי בוזגלו והרב אברהם אסקירא.
בנוסף לעבודתו כדיין, כתב רבי דוד מספר ספרים וזכה לכבוד רב בקהילה היהודית.
ואכן, הרבי ידוע על ידי יהודי מרוקו בשם "מול דרעא" מכיוון שקברו "מכוסה בענפי דקל עצומים".
הוא נקבר באזור דרעא וקברו הפך לעלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים בשל הניסים הרבים שהציע.
במשך כל השנה, יהודים רבים מגיעים לעלות לרגל אל קברו.
מספרים כי פעם היה יהודי עיוור ונכה, וכך הלך לעלות לרגל לקברו של רבי דוד הלוי דרעא ביום הילולה שלו.
לאחר זמן קצר, האיש הבין לפתע שהוא יכול לראות ושאיבריו הנכים יכולים לזוז.
לאחר הנס הזה החליט האיש להישאר בכפר ולבנות בית ליד קברו של הצדיק.
הילולה של רבי דוד דרעא נחגגת בל"ג בעומר, ביום י"ח בחודש אייר.
ההילולה שלו נחגגת על ידי יהודי מרוקו המגיעים מכל העולם.
דימנאט
ר' אברהם נחמיאס.
ר' דוד הכהן (אליהוד).
ר' יוסף אלמליח.
ר' יעקב הרוש (כוהניי)
מפת הגעה לבית הקברות היהודי
הקדוש רבי יחיא בן ברוך Tifoultoute
שימו לב בית הקברות וציון הקדוש יחיא בן ברוך נמצאים ב Tifoultoute הממוקמת במרחק של כ 7 ק"מ ממרכז העיר ווארזאזאת
ציון הקדוש יחיא בן ברוך
ציון הקדוש יחיא בן ברוך
בית הקברות בצמוד לציון הקדוש יחיא בן ברוך
שומר הקבר: 212634832937+ ( אם לא עונה יש מספר משמאל לדלת)
מפת הגעה מווארזאזאת
רבי אברהם ואזאנה
מס' הטלפון של השומר: 066.69.09.964
מפת הגעה
תמונת הקבר
טודרה
משפחת אסקלילה 7 קברים של 7 אחים :
טיטוואן :
ב טטואן קבור
הקדוש המכובד הרב יצחק בן וואליד נולד למשפחה מקסטיליה, שעזבה את ספרד למרוקו במהלך הגירוש בשנת -1492.
הרב יצחק בן וואליד נולד בשנת 1777 לרבי שם טוב ולמשפחת רבנים. הוא נקרא על שם סבו, רבי יצחק. אביו של בן וליד נפטר כשהיה צעיר, ומשפחתו הפכה לעניה.
לאחר מות אביו, המצב הקשה של משפחתו אילץ את אמו למכור את כתבי היד התלמודיים של בעלה כדי לשרוד. בילדותו גדל אישתק עם הרצון לקנות בחזרה את המסמכים של משפחתו. גם אהבתו לתורה הייתה חלק חשוב בחייו ובגיל 17 הפך לתלמיד חכם. "הוא צבר ידע בתורה ובהלכה עד שמשך את תשומת לבם של כמה תלמידי חכמים שחזו לו עתיד גדול
כיהן כרבה של טטואן במשך כ-40 שנה.
כשהיה בן עשרים מילא אישתק בן וליד כמה תפקידים.
בשלב מסויים, הוא עזב את מרוקו והתיישב בגיברלטר.
נציגים מהקהילה היהודית בטטואן הלכו אז לפגוש אותו בגיברלטר ודחקו בו לחזור לטטואן כדי להיות הרב של העיר.
הרב הסכים לקבל את ההצעה הזו רק כשחלם שהתפקיד נועד בעבורו.
הוא חזר לעיר להיות ובהמשך הפך לרב ולאב בית דין כאמור במשך ארבעים שנה.
הרב יצחק בן וואליד גם חיבר ספר בן שני כרכים על תולדות היהודים בטטואן, בשם ויאמר יצחק. בשנת 1860, הוא ייסד את בית הספר הראשון אי פעם של Alliance Israelite Universelle, הממוקם בטטואן.
הרב יצחק בן וואליד התחתן עם אישה ממשפחת רבנים. כשמלאו לו 18, הרב היה כבר גבר נשוי ואב לילד.
היא ילדה את בנו הבכור לפני שנפטרה זמן קצר לאחר מכן. הוא התחתן בשנית עם שמחה וידאל ביבאס, שהביאה לעולם 10 ילדים שהפכו לרבנים.
הרב יצחק בן וואליד בילה את רוב חייו בלימוד התורה לתלמידים.
כמו כל קדוש יהודי, הרב עומד מאחורי סיפורים מיסטיים הקשורים לנסים.
לרב היה מקל שעבר מדור לדור, בו עשה הרב ניסים. הוא הביא ריפוי לחולים ועזר לנשים להיכנס להריון.
הרב נפטר בשנת–1870
הקבר שלו ממוקם בהיי אל-קודס, לשעבר הרובע היהודי של תטואן, והוא מארח את ההילולה, מדי מדי ט' באדר.
בהילולה מצטרפים יהודי מרוקו ליהודים מכל העולם כדי לחגוג את ההילולה של הצדיק.
ר' אהרון אביחצירא.
דרכי גישה – נסיעה במדבר באמצעות רכבי שטח בלבד.
מפת הגעה
טנע'יר
בעיר טנעיר רבני משפ' איית בן כלילה
בעיר טנג'יר ר' מרדכי בן ג'ו.
מרדכי בנג'יו, בנו של יוסף בנג'יו, נולד ב-1825 ונבחר לרב הראשי של טנג'יר בגיל עשרים ושמונה ב-1853, וירש את סבו, משה, שנפטר מהמגפה.
כיהן כרב ראשי עד מותו בשנת 1917, הוא ביצע רפורמה במועצת המנהלים של הקהילה, והנהיג מידה של דמוקרטיה בנושאים לא דתיים. הוא גם תמך בפתיחת בתי ספר קהילתיים. הוא נחשב לסמכות רבנית גדולה.
הרב מרדכי התפרסם ברפורמות שלו. לפי האנציקלופדיה של יהודים בעולם האסלאמי.
הוא גם "ארגן את הבחירות הקהילתיות הראשונות שנערכו ב-9 במאי 1853.
לקראת סוף המאה ה-19. הוא הקים את בית הכנסת אל-חיים. הוא ניהל מבחינה רוחנית את קהילת טנג'יר ועמד בראש בית הדין הרבני ובישיבה של עיר זו במשך 62 שנים, לאחר שרכש עליונות מוסרית גדולה מאוד על בני דתו.
קבורתו הייתה ביטוי גדול של אבל.
טרגליל
ר' מכלוף בן יוסף אביחצירא.
טרודאנת בבית הקברות הגדול של טארודנט קברים רבים - חלקם קבורים באדמה, וחלקם עדיין במצב מצוין.
שומר משגיח על בית הקברות טרודנט ומדריך את המבקרים סביב הקברים.
למרות שעל מעט מהקברים הגלויים נותרו כיתובים בעברית, הקבר המפורסם ביותר בבית קברות זה הוא של הקדוש
דוד בן ברוך הכהן אזוג.
וציון הצדיק רבי ברוך הכהן שצמוד אליו
ייתכן שהקהילה היהודית בטארודנט הייתה קיימת כבר במאה האחת עשרה.
שכן העיר ממוקמת בצומת דרכים.
ההיסטוריה והכלכלה של טרודנט הושפעו מתעשיית הסוכר והמסחר חוצה סהרה.
הקהילה היהודית בטארודאן מנתה כאלף נפש עד תחילת שנות ה-50, ולבסוף היגרה רוב האוכלוסייה
לערים אחרות במרוקו, פריז או ישראל.
ר' דוד בן ברוך הכהן אזוג (המכונה באבא דודו).
הצדיק דוד בן ברוך הוא הקדוש האהוב של תרודנט.
לקדוש יהודי זה, שאליו מגיעים מדי שנה עולי רגל יהודים, נקשרו מספר אגדות וסיפורים.
קדושים יהודים רבים קבורים באזור תרודנט, עיר השוכנת בעמק סו בדרום מרוקו. וקברו של רבי דוד בן ברוך המכונה גם 'רבי דוד ברוך כהן אזוג' נמצא בסמוך לעיר תרודאנט. תאריך לידתו ומוצא משפחתו נותרו עלומים. אבל כמה חוקרים קושרים את משפחתו לירושלים, לתרודנט או לתיזנית.
לפי הספר "לדוד בארוך" מאת רבי שמעונה בנסוסאן, אבותיו של הקדוש נקברו בעיראק וליתר דיוק בבבל. מצוטט על ידי אתר הנושא את שמו של הקדוש, אותו ספר מזכיר שמשפחתו של בן ברוק "היגרה למצרים, ואז לסודאן, כדי לבסוף להתיישב בהרי האטלס במרוקו".
עם זאת, תיאור אחר נותן גרסה אחרת של הסיפור, ומדגיש שהצדיק דוד בן ברוך הוא במקור מכפר בשם אופראן (ליד טיזנית), שאותו עזב כשהיה צעיר למנטגה, כפר ליד תרודנט.
דעות אחרות טוענים שהוא הגיע מירושלים "כדי לגייס כסף לישיבות.
לפי כל הדיווחים, הכל מסכימים עם העובדה שהרב דוד בן בארוך התיישב לראשונה במנטגה לפני שעזב את כפרו כדי לגור באגזו נ'בהמו, כפר קטן שנמצא ליד תרודנט.
האגדה מספרת שהקדוש היהודי נולד עם סימן על מצחו.
מיד עם היוולדו הבחין אביו ששם השם מופיע על מצחו והזהיר את בני משפחתו שלא להוציאו מביתו מבלי לכסות את מצחו, כי ראיית השם האלוקי עלולה לגרום למי שרואה אותו להתעוור.
על פי הבלוג "David Ben Barroukh", המשפחה עברה ממנטגה ל-Aghzo N'Bahamou בגלל תקרית.
כילד, הוא שיחק עם ילדים אחרים, אחד מהם היה בנו של השייח' של הכפר. האחרון, תוך כדי משחק, השליך אבן על הרב דוד בן ברוך שנפצע והתעצבן מהמחווה, כתב אותו גורם.
כעס על כך, הצדיק דוד בן ברוך הסיר את הצעיף המכסה את מצחו והביט בעיניו של הילד", שהחל מאבד את ראייתו מיד והתעוור.
בסופו של דבר ביקש השייח' מהמשפחה לעזוב את הכפר.
כשגדל, נשא בן ברוך לאישה את אחותו של רבי חליפה בן מלכה, הקדוש הקבור בבית הקברות הישן של אגאדיר.
במהלך חייו, הקדוש מטארודנט חי מפעילותו המסחרית שעסקה בעיקר במכירת שעוות דבורים ליצרני נרות. "יום אחד, הוא הביא את כיכרות השעווה המפורסמות הללו, כדי למכור אותם, אך למרבה הצער, המכירה לא בוצעה.
היה לו רגע של כעס וקרא: "אם זה כך, אני לא רוצה את השעווה הזו יותר". אבל הוא מצא את עצמו עם כמות גדולה של סחורה שלא נמכרה שדחפה אותו לבסוף לנסוע למרקש כדי למכור אותה.
כשהגיע ליעדו, הוא הלך לשוק ושם נעשו על פי האגדות ניסים בעת ששקלו את השעווה.
הקדוש, שזכה לכינוי "באבא דודו", מת בשנת 1785 בקירוב.
עם מותו, נבנה ציון לכבוד.
מדי שנה ובמשך שבועיים בחודש דצמבר נוסעים מאות יהודים ממוצא מרוקאי לתרודנט כדי לחגוג את הילולה של דוד בן ברוק כהן אזוג ובכך לכבד את זכרו.
רב דניאל השומר אשכנזי קבור בכפר טאגונה, שם התרחשו כמה ניסים, על פי דיווחם של יהודי מרוקו. הקדוש, הנערץ על ידי מוסלמים ויהודים, ידוע בכוחות הריפוי שלו.
בכפר טאגונה נמצא במרחק של 55 קילומטרים ממרקש, נמצא קברו של רבי דניאל השומר אשכנזי, קדוש יהודי הידוע גם בשם סידי דניאל.
האוכלוסייה המקומית, הן היהודית והן המוסלמית, עלו לקברו לפעילות רוחנית במשך כמה שנים.
האגדה מספרת שהוא היה בתחילה שליח מארץ ישראל.
בדומה לקדושים שהלכו לכפרים כדי לממן את בתי הספר שלהם, הוא התיישב בכפר הקטן הזה והחליט להישאר.
לאחר שהלך לעולמו, הוא הותיר אחריו סיפור מופלא שסומן בכמה ניסים.
הרב דניאל השומר "ידוע בעיקר בתרופות המופלאות שלו למחלות נפש והוא מוערך גם על ידי מוסלמים, המכנים אותו סידי דניל (או דניאל).
יהודי מרוקו ממשיכים לחגוג את הילולה שלו בראשון באלול.
למרבה הצער, ההיסטוריה לא שמרה מידע רב על הביוגרפיה של הקדוש הזה או על הניסיון שלו. עם זאת, מיקומו של הקבר "למרות בידודו והגישה הקשה אליו, לא מנע מהילולה של רבי דניאל השומר "להגיע להצלחה רבה".
בספרו "הערצה קדושה בין היהודים במרוקו" (מהדורות וויין סטייט אוניברסיטת הוצאת, 1998), מתייחס ההיסטוריון והאתנוגרף יששכר בן עמי לאגדות הקשורות לרבי דניאל השומר. "ערבי החל לבנות בית ליד קברו של רבי דניאל השומר אשכנזי, אך הוא נהרס והערבי מת, הוא כתב, תוך ציטוט סיפורו של יהודי.
דיווח אחר מזכיר כי "כל מעשה עוין נגד קדוש, כל ביטוי בוז או חוסר כבוד לגביו או על קברו, גרר פעולות תגמול קשות.
מוסלמית עקרה שרחצה בקברו של ר' דניאל השומר אשכנזי נפגעה בשיתוק, נכתב באותו ספר.
בנוסף, המחזור של אישה, שהחלה במהלך ביקור אצל הרב דניאל השומר, גרמה לסופת רעמים מלווה בברד ובגשם, נכתב.
המוסלמים פחדו ממנו, אף מוסלמי שחתך שם חתיכה מהעץ או עשה משהו לא החזיק מעמד זמן רב. מוסלמים אומרים שהם חושבים שהשומר הקדוש הזה קשוח".
הרב דניאל השומר מוצג גם כמרפא קדוש.
מסיפורים, עולה כי חלק מהקבר נבנה על ידי יהודי ששירת בצבא הצרפתי ושהבטיח לפני המלחמה לחזור לכפר טאגונה כדי לבנות בית ליד הקבר.
לקדוש היהודי מגיעים בכל אלול.
טלפונים:
דוד אוחיון-066.11.45.631
שומר הקבר: מומן 066.23.41.901
מולאי איגגי
ר' דוד אלשקר (אלסקר), המכונה מולאי איגגי.
הרב דוד לסקר הוא הקדוש האגדי של איגי, כפר קטן המרוחק כ 93 ק"מ ממרקש. אמנם מעט ידוע על חייו במרוקו, אך הרב מוערך על ידי יהודים ומוסלמים כאחד.
סיפורו דומה לסיפורו של רבי ברהם מול נסה, שלפי כמה דיווחים הוא במקורו קדוש מוסלמי הנערץ על ידי יהודי מרוקו.
רבי דוד לסקר הוא ללא ספק אחד מעשרת הקדושים היהודיים הידועים ביותר בממלכה, אך יש מעט "ראיות" המוכיחות את פועלו. לפי מחקרים הרב דוד לסקר היה שליח ש"בא מארץ ישראל בשליחות למרוקו כדי לממן ישיבות בארץ הקודש".
שלט ליד קברו מציין שהוא נפטר ב-22 באוגוסט 1717.
הדבר אושר על ידי אמילי גוטרייך בספרה המלאח ממרקש- חלל יהודי ומוסלמי בעיר האדומה של מרוקו.
בספר כתוב שיהודים ממרקש ביקרו גם בקברו הרחוק של דוד לסקר, הממוקם במולאי איגי שבהרי האטלס, על הנתיב מרקש-וורזאזאת.
הרב דוד לסקר (הידוע גם בשם מולאי איגי בשל מקום קבורתו) קדוש יהודי, לפי הדיווחים, מולאי איגי הוא גם קדוש מוסלמי.
בזמן שיהודים עולים לרגל לקברו בסתיו, מוסלמים מבקרים בגם המוסלמים עולים לקברו.
מספרים שהקדוש הזה הצליח "לשנות" את הכפר שבו נקבר: "הר מולאי איגי, באטלס הגבוה, היה כמו מדבר, אבל הוא הפך לירוק הודות לברכותיו של הקדוש.
האגדה מספרת שהרב דוד לסקר הרגיש שהוא עומד למות בקרוב וביקש מ"חברי חברת הלוויות המקומית לטפס על ההר ולקבור אותו לאחר מותו למרגלותיו.
המיקום שהרב דוד לסקר בחר להיקבר שוכן באמצע שום מקום, ממוקם במרחק קילומטרים מהכביש הראשי המחבר את מרקש לווארזאזת.
הציון ממוקם על גבעה באמצע הרי האטלס. במשך מאות שנים התאספו שם יהודים (כמו גם מוסלמים) מכל רחבי מרוקו לבקר את קברו של הרב ולהתפלל להתערבותו",
כיום, מולאי איגי מורכב ממתחם, הכולל את הציון, בית קברות קטן, בית כנסת ובתי הארחה.
לקבר מגיעות גם נשים יהודיות רבות שעוברות ליד מפל סמוך כדי לקבל את הקדושה להיכנס להריון.
עם זאת ולמרות שמקובל ללכת לקברים כדי לעלות לרגל, יש מצבה של רבי דוד לסקר בבית העלמין היהודי בקזבלנקה למי שאינו יכול לעלות לכפר.
ראוי להזכיר כי ההילולה של רבי דוד לסקר נחגגת מדי שנה במהלך ל"ג בעומר.
מפת הגעה ממרקש
מידלת
בעיר מידלת מרוקו קבורים ר' שלמה אמסלם, (נולד במידלת בשנת צדיק כתמר יפרח. נלב"ע בעיר ר' מאיר עטייה.
ב מקנס קבורים הצדיקים הבאים
הרב חיים מסאס
הרב חיים מסאס הוא קדוש שחי בעיר מקנס. הוא היה המורה של כמה תלמידים ידועים ונודע בעזרה לעניי העיר.
רבי חיים מסאס נולד במקנס בשנת תרפ"ג (אללול תשס"ג).
המורה התורה היה אדון לתלמידים רבים, ביניהם רבי רפאל ברוך טולדנו, בנו רבי יוסף מסאס ורבים אחרים, שהיו דיינים ולמדו תורה במרוקו ובמקומות אחרים.
הרב חיים מסאס פחות מוכר מצדיקים אחרים, הקהילה היהודית זוכרת אותו בספרו "נחמת החים" על התורה והתנ"ך, וכן מחקרים הלכתיים חשובים.
יצירה זו נדפסה גם על ידי בנו רבי יוסף בשנת 1949,.
יתר על כן, ב"הערצה הקדושה בין היהודים במרוקו" (הוצאת אוניברסיטת וויין, 1998), מייחס הכותב יששכר בן עמי לרב "כמה נוהגים", כמו איסור נסיעה בשבת, אכילה ללא ברכה, חוסר צניעות ושימוש מופרז בהדלקת נרות.
הרבי הציל את עירו מקנס מהתקפה של שבט ב-3 באפריל 1903.
לדברי רבי רפאל ברוך טולדנו, חיים מסאס היה מציל את בני קהילתו, על ידי תפילה במהלך התקפות אלו.
באותו בוקר התאספו כולם ברחובות העיר. גם אני מצאתי את עצמי שם, בנסיבות הנוראיות האלה. אדוננו הקדוש היה בקהל הזה, הוא נפל ארצה והשמיע תפילות גדולות", כתב. ידענו היטב שזכותו של אדוננו הקדוש הוא שהגן עלינו", הוסיף.
רק כעבור מספר ימים חלה הרב חיים מסאס.
הוא נשאר במיטה עד שמת בח' תמוז תשס"ד (1904)".
בנו ותלמידו, יוסף מסס, סיפר כי אביו התערב כדי למנוע מגנב להיענש, כי לאחרון אין די כסף לאכול. הוא גם נזכר כיצד הרב חיים מסאס עזר לתלמידים עניים.
פעם התייצב אבי בפני אדם שדרש מתלמיד עני 'חכם לשלם לו את שכר הדירה של השנה האחרונה ולצאת מהבית", אומר בנו יוסף.
אבי התקשה מאוד לגרום לו לקבל פשרה הוא נאלץ לשלם שכר דירה בשנה האחרונה ולהישאר בבית עוד שנה; ואז אמר התלמיד 'חכם' שאין לו מה לשלם, והבעלים ביקש ממנו משכון. אבי, שראה את היקף העוני של היהודי הוציא מיד את צמידי הכסף של אמי ונתן אותם לתלמיד.
חיים מסס נפטר במקנס בשנת 1904 ונקבר בבית הקברות בעיר.
קברו הושחת שנים לאחר מכן, והוליד שורה של אגדות סביבו.
אחת מהן מספרת כי מישהו החליט ללכת לגנוב את הנרות שהמאמינים הדליקו בקביעות למרגלות קברו של רבי חיים מסאס.
אבל ברגע שהם הכניסו את הנרות הראשונים לכיסם, הם היו משותקים.
הם צלא יכלו להזיז את הידיים או הרגליים שלהם.
ר' דוד בוסידן
רבי דוד, זכה לכבוד רב בחייו ואף לאחר מותו.
הוא נולד בכפר Zawia Timlalet (Timlelt) באזור מרקש.
ב-1780 התיישב עם קהילתו במקנס.הקים ישיבה גדולה אותה ניהל ותמך עד מותו באלול תרצ"ב (1832).
הודי מקנס מתפללים ליד קברו ורצונותיהם נענים פעמים רבות.
ר' דוד בן חסין. מול אל כרמה, (בעל התאנה)
ר' חיים טולדאנו.
ר' יהושוע בירדוגו.
ר' רפאל ברדוגו (המכונה ה"מלאך רפאל", ראב"ד מקנס)
רבי רפאל ברדוגו זכה לכבוד בקרב בני דורו, והחלטותיו ממשיכות להוות מקור השראה לרבני מרוקו.
בני גילו ראו בו נואם מצוין בעל סמכות טבעית רבה, שלא נמנע מעימות עם הנכבדים, והצביעו למשל על חוסר ההתחשבות שלהם בתלמידי הישיבות. הוא לא הגביל את עצמו לתפקידו כדיין (שופט), אלא היה פעיל קהילתי.
רבי רפאל ברדוגו גרם לשוחטים לנטוש את מנהגיהם הישנים ולנהוג במנהגי קסטיליה.
הוא גם הכניס רפורמות בדיני הירושה, למשל ירושה של בעל וילדים במקרה של מות אישה.
לרב רפאל ברדוגו היו מספר יריבים. אחד מהם היה הרב ברוך טולדנו. המחלוקות שלהם היו די סוערות ונשארו מפורסמות.
רבי רפאל ברדוגו היה רבה של מקנס ותלמיד חכם בעל שם שהיה מחברם של מספר ספרים.
רבי רפאל ברדוגו נודע כ"רפאל המלאך" על ידי הקהילה היהודית במרוקו בתחילת המאה ה-19.
הרב ברדוגו נולד בשנת 1747 למשפחת רבנים.
סבו משה ברדוגו, אביו מרדכי ואחיו אקתיאל היו כולם רבנים.
בגיל 15, אביו של רבי רפאל ברדוגו נפטר והוא נאלץ להמשיך את לימודיו בעוני קשה.
רבי רפאל ברדוגו מעולם לא שכח את חיי העוני שלו וכשהגיע לבגרות הוא התייצב למען העניים היהודים. הוא נהג לדבר בשבחם בפירושיו לתורה וכן בעת פסיקת תיקונים ציבוריים.
כשגדל, רבי רפאל ברדוגו נהג ללמוד תורה בלילה במרתף ביתו,ומסופר שהרב נהג להשאיר את רגליו קשורות בחבל כדי שאם יתחיל לנמנם, יתעורר ולא יחמיץ את לימודו. כשמלאו לו 24, מונה רבי רפאל ברדוגו לראש בית הדין הרבני במקנס. דיווחים היסטוריים מצביעים על כך שהיו לו ארבעה בנים.
כתלמיד חכם נודע הרבי רפאל ברדוגו ככותבם של מספר ספרים.
בלימוד התורה וספרי דת אחרים, ברדוגו היה מפורסם בביאור פירושים בערבית כדי לעזור לתלמידיו ולאנשים שלא שלטו בעברית להבין טוב יותר.
הרב רפאל ברדוגו, זכה לכבוד של תלמידי חכמים יהודים אחרים שפנו אליו לעתים קרובות כדי לבקש עצה. וזכה לכבוד גם על התפקיד שמילא במהלך משבר שפקד את העיר מקנס לאחר מות הסולטן.
הרב רפאל ברדוגו, היה מקור לנחמה ותמיכה ליהודי מרוקו, במיוחד במהלך המהומות שפרצו בין השנים 1790 ו-1792. המהומות פרצו לאחר שבניו של הסולטן מוחמד נלחמו על הירושה.
בשנת -1821 נפטר רבי רפאל.
הילולה של רבי רפאל ברדוגו נחגגת בל"ג בעומר.
ר' רפאל אלקובי.
ר' שלמה בן עמארה
ר' ברוך בן עמארה
ר' יוסף אלקובי.
מראקש
בעוד שהאוכלוסייה היהודית במרקש הולכת ומתמעטת, האתרים ההיסטוריים של היהודיםבהם אזור מלאח שבו התגוררה הקהילה היהודית, בית הכנסת אל אזמה ובית הקברות היהודי מיארה.
כל אלה מספקים הבנה על הקהילה היהודית שפעם שגשגה.
למעשה, בתקופה מסוימת התגוררו במלאח כ 30,000 יהודים. ועל אף שהאוכלוסיה היהודית במרקש התמעטה, בית הקברות עדיין בשימוש היום ומתוחזק בהתאם.
בעיר מרקש קבורים צדיקים
ר' אברהם אבוטבול.
ר' אלעזר הלוי.
ר' ברוך עראמה.
ר' חנניה הכהן.
ר' דוד סוויסה
ר' יעקב אביטבול (ראש המקובלים)
ר' יעקב חזן
ר' ישראל בן מוחא.
ר' יעקב פינטו (תלמידו של החיד"א).
ר' מוסא טחוני.
ר' מרדכי בן עטר.
ר' משה חאליווה.
ר' משה חאליווה.
ר' שלמה בן תאמצ'ות .
ר' שלום בוזגלו (תלמידו של החיד"א. מחבר פירוש על הזוהר 'מקדש מלך').
וככל שאדם מובא למנוחות קרוב יותר לקברו של הצדיק, כך הוא נחשב למכובד יותר.
בית הקברות הפך לאתר תיירות אליו מגיעים אלפי יהודים מכל רחבי העולם, כולל ישראלים רבים.
(נמצא במרחק של כ-15 דקות הליכה מ-Djemaa el Fna).
בית הקברות היהודי במרקש ממוקם בסמוך למלאח בתוך המדינה (העיר המוקפת חומה).
בית הקברות היהודי של מרקש, נקרא בעברית בית מועד לקול חי או "מיארה", על שם הרחוב בו נמצאת הכניסה לבית הקברות, תאולת אל מיארה.
בבית הקברות יש חלקים נפרדים לגברים, נשים וילדים. (לפי המסורת היהודית, יהודי לא יכול להיקבר ליד אדם מהמין השני שאינו בן זוגם). עם למעלה מ-20,000 קברים,האזור השמאלי שלו מוקדש לכ-6,000 ילדים שמתו במהלך מגיפת טיפוס במאה ה-19.
בית הקברות נוסד בשנת המאה ה-15, (למרות שישנם הערכות שהאזור שימש לקבורת יהודים כבר מהמאה ה-12).
כמו מקומות רבים במדינה, אין רמז לכך שמאחורי הכניסה והקירות ההיקפיים האנונימיים למדי מסתתר חלל כה עצום ובעל חשיבות כה רבה, מרתק ושמור להפליא.
בית הקברות במרקש הוא בית הקברות היהודי הגדול ביותר במרוקו ומאופיין בקברים מסוידים לבן. ובעל חשיבות רבה בעולם היהודי מכיוון שהרבה צדיקים מפורסמים ומוערכים קבורים כאן.
בית הקברות מתוחזק על ידי הקהילה היהודית ועל ידי שומר שנמצא שם 24 שעות ביממה.
במקומות רבים ישנם קופות צדקה.
במרקש הייתה בעבר אוכלוסייה יהודית משמעותית שמנתה אלפי יהודים, אך כיום היא ירדה לסביבות 200, שרק קומץ מהם עדיין מתגורר ברובע מלאח.
הרב פנחס הכהן, המושיע הקדוש של פאשה אל גלאוי.
רבי פנחס הכהן נולד בסוס והתגורר במרקש.
בעיר הוא הציל את חייו של הפאשה פעמיים וחולל ניסים רבים בחייו.
קברו של רבי פנחס הכהן במרקש נערץ על ידי יהודים ומכובד על ידי המוסלמים, רבי פנחס הכהן הוא קדוש מאין כמותו. בנו של רבי בנימין הכהן אזוג ונכדו של רבי דוד בן ברוך, פנחס הכהן נולד במחוז סו, שם גדל ולמד תורה.
שם נהג גם לבקר בכפרים ובעיירות כדי לאסוף נדבות לבתי ספר ויהודים מרוקאים. מאוחר יותר עבר הרב למרקש, שם עשה היסטוריה.
לדברי יששכר בן עמי, מחבר הספר "הערצה הקדושה בין היהודים במרוקו" (אוניברסיטת וויין סטייט, 1998), הרב פנחס "הגיע על סוסתו למרקש עם משרתו".
הרב פנחס הכהן, הגיע לאסוף נדבות במרקש ורצה לבלות את השבת עם העשיר ישוע קורקוס. עם זאת, שהותו במרקש התאפיינה בתקרית כשהשוטרים של הפאשה אמרו לו שליהודי יש סוסה יפה, שהוא צריך לקחת אותה, כתב ההיסטוריון.
הפאשא הורה לאנשיו ללכת להביא את הסוסה של הרב.
הם הלכו לביתו של קורקוס וביקשו מהרב פנחס הכהן, את הסוסה, אבל הוא ענה ואמר ש"היא לא למכירה" ושהם יכולים ללכת "להביא אותה".
הפאשה שלח את אנשיו להביא את הסוסה אך ברגע שנכנסו לאורווה הם הופתעו ממספר הנחשים שם.
הם פחדו כי הנחשים רצו לבלוע את השליחים והם חזרו", הוסיף אותו ספר.
לא משוכנע מהסיפור שלהם, הפאשה הלך לאורווה בעצמו כדי להביא את הסוסה וראה את הנחשים בכל מקום, מספר ההיסטוריון.
לאחר תקרית זו הזמין הפאשה ממרקש את פנחס להתגורר במרקש וביקש ממנו לבחור איזה בית שהוא אוהב.
הרב הלך לחפש בית.
הוא חזר לפאשה ואמר לו איזה בית הוא הכי אוהב. זה היה הבית שבו גר עד יום מותו", כתב בן עמי.
מערכת היחסים בין הרב לפאשה התחזקה עם הזמן.
הרב פנחס הכהן ממרקש, שחולל ניסים רבים בחייו, הציל את הפאשה של מרקש מספר פעמים.
הר' פנחס הכהן היה מזהיר את הפאשה ממרקש מפני האנשים שרצו להרוג אותו. פעם הוא אמר לפאשה לא לשתות את הקפה שהמשרתת שלו הביאה לו, הקדוש נתן את הקפה לחתול שנפל מת לרגליו".
הדבר אושר על ידי אישה מרוקאית-יהודיה שעבדה אצל בתו של רבי פנחס הכהן במרקש, ומתגוררת כיום בארצות הברית.
היא סיפרה כי הוא אמר לבתו שיש לו חלום שמישהו בבית של הפאשה מנסה להרוג אותו והוא אמר לבתו שעליו להציל אותו", נזכר ימנה.
רבי פנחס הציל את חייו של הפאשא בפעם השנייה, לפי אותו ספר.
בהזדמנות אחרת, הפאשה היה אמור ללכת להתפלל ביום שישי עם מלך מרוקו במסגד כותוביה.
רבי פנחס ביקר אצל האשה לספר לו על חלומו.
כשבא אדם וניסה לדקור אותו בגבו, תפסו אותו אנשי הפאשה.
רבי פנחס הכהן נפטר במרקש ב-12 בינואר 1952.
ביום הלווייתו מסופר כי כל העיר התגייסה ביום ראשון גשום ביותר. הוא קבור בבית הקברות הישראלי במרקש וקברו ממשיך למשוך עולי רגל יהודים מרחבי העולם.
נטיפה (פום ג'מאע)
ר' יוסף אבג'איו.
הרב יוסף אבאזאיו נשלח כשד"ר למרוקו,הוא הגיע לאסוף תרומות לישיבה ולכולל של טבריה.
במרוקו חלה ונפטר בשנת תרע"ד 1914.
לידו קבור בנו של רב שלמה בן חמו
כתוצאה מניסים שקרו לאחר מותו, הקבר הפך מקום תפילה ונערץ ליהודים וגם למוסלמים .
על אחד מהם מספרים על ערבי שבנה קיר בין הקברים, והקיר נפל 3 פעמים.
בלילה בא הרב לערבי בחלום והורה לו להפסיק לבנות קיר, כי הדבר מפריע לו ללמוד תורה עם הבן.
על הקבר מצבה שעליה כתוב "מצבת קבורה הרב הקדוש המלומד בנסים אדמו"ר איש אלוקים קדוש הוא כמוהר"ר יוסף אבאזאיו זצוק"ל שיצא מארץ לחו"ל לדלג על ההרים ולקבץ על הגבאות לעניי ארץ ישראל תוב"ב ובעוהר פגעה בו מדה"ד ונתבקש ביש"מ ונם נפשיה ועלה לשמים ש"י תרע"ד לפ"ק עיר נטיפה".
סאלי (סלה)
ר' רפאל אנקאווה (אל נקווה)
הרב הצדיק רפאל אנקווה, יליד Sale הוא קדוש יהודי שהיה נשיא בית הדין הרבני הגבוה ברבאט.
הרב הצדיק רפאל אנקווה ידוע בהיותו הרב הראשי הראשון של מרוקו בתקופת הפרוטקטורט.
ב-4 באוגוסט, יהודים ממרוקו ומכל העולם מבקרים בסאלה כדי לחגוג את ההילולה של רבי רפאל אנקאואה
הרב הצדיק רפאל אנקווה נולד בסאלה ב-1848 לאב יהודי אלג'יראי, מרדוש אנקאואה, שהפך לצרפתי ב-1865.
הרב יליד מרוקו הקדיש את כל חייו ללימוד חוקי הדת היהודית, הוראה וכתיבה.
ב-1880 מונה הרב הצדיק רפאל אנקווה ל"אב בית דין של מכירה, כלשון "נשיא בית הדין הרבני של העיר, במקום חמו שעבר לירושלים להנהיג את הקהילה הספרדית שם.
הרב הצדיק רפאל אנקווה במשך כל השנים הללו לא הסכים לקבל שום שכר.
הרב הקים ישיבה בעיר בחסכונותיו. במהלך תקופה זו, הוא הפך לרב המהולל ביותר של מרוקו.
הוא עודד חינוך מקצועי מקיף, ויחד עם מועצת הקהילה החליט להקים קרן מלגות מיוחדת שנועדה לשבץ חניכים צעירים במרכזים מקצועיים בסאלה.
בשנת 1912 הושמה מרוקו תחת חסות צרפתית.
בניסיון לחלק בין מרוקאים ואחרים ממוצא ערבי, ביקשו הצרפתים מקהילת יהודי מרוקו למנות ועדה ייצוגית.
הרב הצדיק רפאל אנקווה מונה אז לרב הראשי של מרוקו, תפקיד שסירב לו כמה פעמים.
המושל הכללי הצרפתי של מרוקו כעס על סירובו של הרב הצדיק רפאל אנקווה.
ומי הפך אותי לרב הראשי של מרוקו, כיון שיש רבי שלמה בן דנן בפאס, ובפנים יש גאון במרקש, ויש הרב הראשי של מקנס, ובספרו יש...! איך יכולת בכלל לחשוב לבחור בי במקום אחד מגדולי התורה האלה?", תהה הרב הצדיק רפאל אנקווה.
על פי הדיווחים, המושל התעקש שהרב הצדיק רפאל אנקווה יהפוך לרב הראשי הטוב ביותר של מרוקו, והוסיף כי "אם הוא יסרב לחלוטין לקחת את התפקיד, למרוקו לא תהיה רבנות ראשית".
קומתו הרבנית והמשפטית של רבי רפאל אנקאואה, צדקתו, לימודו הפנומנלי, קשריו החזקים עם מנהיגי החסות, בית המלוכה ומלומדים מוסלמים בתקופתו, כל אלה תרמו להעצמת תהילתו.
הרב הצדיק רפאל אנקווה נפטר נפטר ב-3 באוגוסט 1935 והוא בן 87.
בהלווייתו השתתפו עשרות אלפי מוקירי זכרו, לרבות נציגים צרפתים ומוסלמים בכירים ויהודים מכל רחבי מרוקו.
בנו הרב מיכאל יששכר אנקווה כיהן לימים כרב הראשי של מרוקו.
ההילולה של הרב בתחילת אוגוסט בעיר סאלה
ר' אברהם אנקאווא.
ר' אליעזר דה אבילה.
סאפי (סאפי)
שבעה אוו לאד (בני) זמירו ר' אברהם בן זמרא
אולד בן זמירו, הקדושים של סאפי
האחים בן זמירו שייכים למשפחה שעברה מספרד לפורטוגל ומרוקו. הם גרו בסאפי וזכו לכבוד הן מהקהילה היהודית והן מהקהילה המוסלמית, אך מותם היה מסתורי.
הסיפור של אולד בן זמירו קשור לכמה ערים ומדינות. הראשון מתרחש במהלך נפילת גרנדה, בשנת 1492, כאשר ספרד הנוצרית יצאה מנצחת, וגירשה אלפי משפחות יהודיות מחצי האי האיברי לצפון אפריקה וליתר דיוק למרוקו.
בהם משפחת בן זמירו שעזבה את ספרד לפורטוגל ובסופו של דבר מצאה את עצמה נאלצת להתיישב במרוקו עד סוף המאה החמש עשרה.
גרסה השנייה של הסיפור, טוענת שהמשפחה היהודית היא מאזור שנקרא "אזמירו" או "זמירו".
הסיפורים שונים אבל ההיסטוריה מספרת שמשפחת בן זמירו התיישבה בפאס, בסביבות 1499, לפני שהחליטה לעזוב את העיר לסאפי.
זו האחרונה הייתה, באותה תקופה, עיר נמל פורחת שנשלטת על ידי האימפריה הפורטוגזית.
בני הזוג בן זמירו נהנו מהמצב והרחיבו את השפעתם בתוך הרובע היהודי, המלאח. המשפחה הצליחה לשמור על קשרים טובים עם המוסלמים בעיר, בזכות אברהם בן זמירו, שהיה משורר ופילוסוף.
אברהם זכה לכבוד ותהילה בהיותו מנהל משא ומתן מבריק ואינטליגנטי עם הפורטוגלים. הוא נהנה, לצד אחיו, מהפריבילגיה הזו, תוך מונופול על ייצור ומכירת בדים וצמר. הודות לעסקיהם ולהצלחתם, מונה אחד האחים בן זמירו לרבה של סאפי, מה שאפשר למשפחה לשים יד על התיקים הדתיים והמשפטיים של העיר.
החוקר איברהים קרידיה, התייחס לאגדות הקשורות לפטירתה המסתורית של משפחת בן זמירו. הוא נזכר שהאחים (יצחק ואיסמעאל) ואחיינם גרו בבית שהיה בו חדר תת קרקעי. הם הסתגרו בחדר ההוא כדי לקרוא בתורה, בעוד שבקומת הקרקע של אותו בית גרו פורטוגלי ופילגשיו.
האגדה מספרת שיום אחד הם היו מאוד רועשים ואישה ספרדיה שביקרה את שכנתם הפורטוגלית ירדה להשמיע אותם. הם סירבו לראות אותה והתחבאו תחילה מאחורי הדלת, ואז ממש בלעה אותם על ידי האדמה. "אנשים שכחו אותם ורק סימן שהם השאירו שימש לציון מקום קבורתם, שהפך לקבר מאוחר יותר.
הקבר זכה לתהילה בסאפי, ואליו מבקרים מדי שנה יהודים ומוסלמים.
האדמה מסביב לקבר מנוקדת בסלעים. היהודים מסיידים אותם ומדליקים שם נרות. עולי רגל מאמינים שבעבר המקום הזה היה בית קברות.
כיום, המתחם בנוי על שטח רחב ידיים, ובו דלת עתיקה, בית כנסת וחלל, המאגדים את שבעת הקדושים.
בחלל זה הוצבו 27 מצבות, שכל אחת מהן מייצגת קדוש יהודי
על פי האמונה האחים בן זמירו יכולים לרפא אנשים, ובעיקר ילדים עם מוגבלויות.
ב-13 בכל באוגוסט חוגגים את ההילולה של האחים בן זמירו.
ההילולה נמשכת יומיים ולילה אחד.
אנשים רבים שנפגעו מהמחלה נשארים שם בתקווה להחלים בבריאותם.
את הקבר מבקרים לא מעט נשים שרוצות להביא ילדים לעולם או להתחתן.
סטטאת
הרב אברהם אווריוור הוא קדוש יהודי הקבור על ראש הר ליד העיר סטאט הנקרא אבא. לפי ההיסטוריונים, קברו של הרב התגלה על ידי גמל.
עבור עולי רגל יהודים, ביקור באבא, הר הממוקם ליד העיר סטאט, הוא חובה.
על ראש ההר הזה, הידוע בעיקר בגמל הסקרן שגילה פעם את קברו של הקדוש, קבור רבי אברהם אווריוור.
סיפור זה מוזכר על ידי ההיסטוריון יששר בן-אמי, שכתב בספרו "הכבוד הקדוש בין היהודים במרוקו" (הוצאת אוניברסיטת וויין, 1998) כי אברהם אוריואר נולד בארץ ישראל. לפי אותו מקור, הרב אברהם אווריוור הגיע למרוקו עד סוף המאה השבע-עשרה כשליח, וביקר בכמה ערים, כולל סטאט, שם נפטר.
האגדה מספרת כי קברו של הרב "הגן על התושבים המוסלמים של אזור זה מפני מגיפה איומה שהרגה אלפי אנשים".
הרב אברהם אווריוור הוא, במובן מסוים, קדוש כללי. הוא ירפא אי פוריות כמו גם עיוורון ושיתוק, בניגוד לקדושים יהודים אחרים במרוקו, שהיתה האמונה כי היו להם כוחות ספציפיים נגד כולרה או הכשות נחשים ועקיצות עקרב.
האמונה מספרת כי לרבי אברהם קראו אווריוור על שם צמח בשם ריצין שפרח על קברו. הוא גם מסביר כי בתחילת המאה העשרים התעניינה הקהילה היהודית בקברו.
אבן בודדת שהתגלתה על ידי גמל מסמנת את קברו של הרבי.
הסיפור שמסר ההיסטוריון בן עמי מצביע על כך שגמל מוסלמי, עמוס מלח, עבר במקום ורגלו שקעה באדמה ולא ניתן היה להזיז אותו.הם הלכו לקרוא ליהודים. אמרו להם: אתם המומחים, תוציאו את הרגל הזו משם. כשהרימו את רגליו מצאו אבן עם התאריך של ר' אברהם אווריוור.
אחר כך בנו מעליו קבר.
היהודים בנו במקום בית כנסת, קבר ובתים כדי לחגוג מדי שנה את ההילולה של הרב.
את ההילולה של הרבי ושבעת אחיו במהלך ל"ג בעומר.
סידי רחאל
ר' יעקב אשכנזי.
סידי רחאל עיירת חוף קטנה במערב מרוקו, ממוקמת על חוף האוקיינוס האטלנטי, צפוניית לאל ג'דידה.
אגדה מספרת כי בשכונה הערבית נולד בן שהתאהב בצעירה יהודייה וניסה לחטוף אותה. הרב יעקב הביט בו בעיניים, והוא נפל מת. סידי רחל רצה להשמיד את היהודים בגלל זה.
רבי יעקב אמר לו שהוא יכול להחזיר את בנו לחיים כדי שהבן יוכל לקרוא לרוצח האמיתי שלו. הרב טפח על הגופה במקלו.
הבן קם.
הוא אמר שלא היהודים הרגו אותו אלא אלוהים, ואז, הוא מת.
רבי יעקב נפטר למחרת, ונקבר בערוץ שנקרא עלמאי ונקרא מול עלמאי.
סידי רחל הגן על היהודים מכאן ואילך.
ב-1946 דאגה מאדאם אלקיים, אשתו של סוחר יהודי נודד במרקש, לבעלה, שהיה מחוץ לבית בקזבלנקה.
איש זקן ניגש אל הדלת לומר לה אל תדאג, שבעלה יחזור בקרוב.
ואכן הוא חזר למחרת.
למחרת בלילה, לטענת בני הזוג אלקיים, ביקר אותם מול עלמאי ואמר להם היכן למצוא את גופתו. הוא ביקש מהם לבנות ציון אוהל. הם עשו מה שנאמר להם ובנו מאוזוליאום לעשרה אנשים.
ההילולה לזכרו מתקיימת ביום ה-18 בחודש אייר.
על הקבר רשום "הנה קברו של הרב ששמו ידוע בכל הערים והיישובים. יתגשמו משאלות כל הבאים לקברו. שמו הרב הראשי יעקב אסקנזי המכונה מול עלמאי ." מקור: פייר פלמנד, תפוצות בארץ האסלאם.
סיפרו (העיר סיפרו נקראת גם ספרו/ צפרו)
ר' אהרון אלבז.
רבי רפאל משה אל באז היה הקדוש של ספרו, עיר בה נולד וגדל לאחר שמשפחתו עזבה את ספרד למרוקו.
הוא הצטיין בשירה, במדעים ובמתמטיקה.
העיר ספרו הייתה ביתם של מוסלמים, יהודים ונוצרים במשך מאות שנים.
העיירה הקטנה אירחה שבטים ברברים, יהודים דוברי ערבית ממוצא פאסי, ואפילו יהודים שגלו מספרד בשנת 1492.
וזה היה המקרה של משפחת אל באז.
בערבית פירושו של אל באז הוא "נץ", אך הכוונה היא למשפחה של חוקרים ורבנים שהתגוררה ברובע היהודי של פס במהלך המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה.משפחת אל באז הביאה לעולם את רבי רפאל משה ב-1823 בספרו.
הוא היה גם הבן והנכד "לשני רבנים ומחברים פוריים:
רבי יהודה אל באז והרב שמואל אל באז.
הרב רפאל משה אל באז מונה לדין רבני בגיל 28. ובאותה עת כבר היה "סופר פורה", שעסק בספריו בתחומים שונים, כגון כתבי ההלכה הרבנית, המצוות, ההלכות.
ומצוות השולטות בחיי היהודים על פי תורת משה.
הוא מסמל את המלומד המושלם, מערבב בהרמוניה לימודי קודש עם מה שנקרא מדעים חילוניים, בעוד שמאז שהתיישבו במרוקו, צאצאיהם של אלה שגורשו מספרד לא גילו עניין במדע ובפילוסופיה.
הרב היה אדם בעל מגוון רחב של כישורים, שגילה עניין בשירה, מוזיקה, פילוסופיה, אסטרונומיה, היסטוריה ומתמטיקה.
סיפור על הרב היה כשהוא נושא מוניטין הרב נשא תפילות בבית הקברות עם כל אנשי הקהילה, כאשר ידע שהאזור מאוים בבצורת.
בדרכם חזרה למלאח החל לרדת גשם כבד והוא התקבל כמלאך משמיים על ידי איכרים מוסלמים. הפאשא של ספרו הורה לאיכרים לתת השנה חלק מקצירם לרבי, כי "הם חייבים לו".
עוד עולה כי הרב שמר יחסים מצוינים עם הקהילה המוסלמית, לא היסס ללכת למסגד להאזין למוזיקה הליטורגית המוסלמית.
בנוסף להיותו רב ודיין, רפאל משה אל באז היה גם חובב שירים ושירה.
הוא כתב כמה שירים ושירים דידקטיים בערבית מרוקאית.
בעוד שלא היה לו יורש, רבי רפאל משה אל באז השאיר יותר מ-19 כתבי יד, שנחשבים בעיניו ל"ילדיו" עבור אחיינו הרב בנימין אל בז. אבל חלק מכתבי היד הללו הודפסו רק בסוף המאה התשע-עשרה.
המהדורה האחרונה של כמה מיצירותיו עוררה עניין רב ביצירתו של ר' רפאל משה אלבז. הספר "כסא המלכים" הוא כתיבה של היסטוריה אוניברסלית, מימי המקרא ועד לתקופתו של ר' רפאל משה אלבז. זוהי אחת היצירות הנדירות המשלבות את השושלות האירופיות, העות'מאניות וצפון אפריקה בחיבור אחד ואותו.
הוא כולל מידע חשוב על מצבם של יהודי מרוקו לאורך ההיסטוריה.
רבי רפאל משה אל באז נפטר בשנת 1896 בספרו, עיר הולדתו בה נקבר בבית העלמין היהודי בעיר.
הילולה שלו נחגגת בל"ג בעומר.
ר' ישמ"ח עובדיה, (שימש כרבה הראשי של העיר בסוף המאה ה - 19 ותחילת המאה ה - 20).
ר' אהרון אלבז.
ר' רפאל עמרם ממאן.
ר' ראובן אעייני.
ר' רפאל משה אלבאז.
ר' שאול ישועה.
ב סקורה קבורים בני משפחת עראמה.
בסקורה באמצע נווה מדבר שופע וירוק נמצא בית הקברות היהודי בסקורה, עיירה הידועה בשני דברים: ורדים וקסבות (מבצרים).
שבטים רבים בנו בסקורה קסבות, אך בסקורה היו ליהודים קסבה משלהם, ה"קסבה של היהודי".
בית הקברות של הקהילה היהודית מפורסם בעיקר כאתר קבורתו של הקדוש הנערץ הרב דוד עראמה זצ"ל.
מפת הגעה ממרכז סקורה
לקבר רבי מסעוד עראמה ובניו רבי דוד ורבי מאיר זצ''ל
בתי העלמין שבסקורהארבעה בתי עלמין פעלו בסקורה האחד בבומחסד והוא הבית עלמין הראשי של סקורה, שם היה קבור רבי מנחם הכהן זיע"א עד עליית עצמותיו לארה"ק.
בסמוך עוד כשמונה מצבות שייש עם כיתוב, של חכמים שונים.
לפני מספר שנים ערכה ממשלת מרוקו שיפוצים במקום בכדי למשוך תיירים. במסגרת השיפוצים היא החליפה את אותם מצבות מצבות חדשות ללא כיתוב ובנתה עוד כעשרים מצבות לקברים שהיו כבר בלי כיתוב (בסקורה לא היו חורטים על המצבות של אנשים פשוטים, כל משפחה היה לה מקום המיוחד לה בבית עלמין בו היא קוברת).
השני באולאד יעגוב שם קבורים צדיקי משפחת עראמא הנקראים בפי כל איית עראמא'. בית העלמין קרוי על שמם 'בית עלמין איית עראמא'. ציוני צדיקי משפחת עראמא שופצו בשנים האחרונות.
השלישי באולאד מעגל שם קבורת הצדיק הקדמון רבי ישראל הכהן זיע"א ועליה מצבה גדולה (ללא כיתוב). בית עלמין זה קרוי על שמו 'בית עלמין רבי ישראל הכהן'. בית עלמין זה לא שופץ ע"י ממשלת מרוקו מפני מיעוט מבקריו שכן אין אליו גישה ברכב כי הוא שוכן על גבעה, מפני כך גם יהודי סקורה לא היה עולים לבית עלמין זה כי אם לצורך לוויות.
הרביעי בית עלמין קטן בו היו קוברים ילדים שנפטרו באיבם. בית עלמין זה נמצא ליד הכפרים אולאד בו עאמר ואלכבבא וסמוך לכפר ערבי בשם 'אולאד עלי'. בבית עלמין זה קבור הצדיק רבי דוד אסקאק זיע"א.
ובית עלמין זה קרוי בפי כל על שמו 'בית עלמין רבי דוד אסקאק'.
זכור לטוב יהודי מסקורה (מתושבי אולאד בו עאמר) גומל חסדים ובעל הכנסת אורחים ר' יוסף ב"ר יהודה דאנינו ז"ל שהתגורר בקזבלנקה ונפטר במרוקו אשר עשה רבות למען הבתי עלמין בסקורה ובנה סביבם חומה ועוד.
רבנים בעלי שם: בני משפחת עראמה, ר' מסעוד עראמה, ר' מנחם הכהן.
(המידע מתוך ספרו של ר דוד וקרט מב"ש יליד סקורה)
משפחה של גדולי תורה וקדושה משפחת עראמא, חיו ופעלו בכפר אולאד יעגוב שבסקורה ונחשבו לגדולי הצדיקים בסקורה ובאיזור. מסורת ביד המשפחה שבסקורה, כי מקורם בספרד והם צאצאים של רבי אברהם עראמא הקבור בספרד וזקנם הגדול הוא רבינו יצחק עראמא בעל ספר העקידה.
בקרב המשפחה בסקורה היה נהוג כי אשה המתקשה בלידתה בעלה קורא בספר העקידה ואשתו יולדת בשלום.
בגירוש ספרד התפזרו כמה אחים ממשפחת עראמא בכמה ארצות וחלקם הגיעו למרוקו
ר' דוד עראמא זיע"א, היה חכם גדול ומופלג בתורה. רבים רבים נושעו מקמיעותיו ומברכותיו הקדושות, ומכל דבריו לא נפל אחד ארצה. הוא התגורר תקופה ארוכה של כעשרים שנה בקזבלנקה והיה מגיע לבקר בעירו סקורה, ג' חודשים לפני פטירתו כשחלה ונחלש חזר לעירו, כיון שרצה להיטמן עם אבותיו ומשפחתו.
רבי ישראל הכהן, צדיק קדמון הקבור בכפר אולאד מעגל שבסקורה, בית העלמין בו הצדיק קבור נמצא על גבעה ונקרא 'בית העלמין רבי ישראל הכהן', על קבורת הצדיק מצבה גדולה ללא כיתוב.
רבי מנחם הכהן, נולד וגדל בכפר תארגא שבאימיגראן הסמוכה לסקורה. שם נשא את אשתו מרת חנינא ע"ה ושימש שם כרב. לאחר מכן עבר לסקורה מפני ריבוי התלמידים שבה והתיישב בכפר זאויא הסמוך לאיית עלי שבסקורה.
נודע כתלמיד חכם עצום בנגלה ובנסתר, בעל רוח הקודש ומלומד בנסים.
Sidi Eddahbi
קברו של הרב יחיא לחדר מוטל בסידי אדהבי Sidi Eddahbi, כפר קטן ליד בן אחמד.
הקדוש היהודי ידוע באגדותיו הרבות.
רבי יחיא לחדר אינו יוצא דופן בקרב קדושי מרוקו.
מעטים הם המקורות ההיסטוריים הנותנים פרטים על חייו ומסעו של צדיק זה.
אפילו התקופה המדויקת שבה התגורר ליד בן אחמד נותרה בלתי ידועה.
אבל דבר אחד בטוח: הוא הגיע למרוקו לקראת סוף המאה ה-17, הוא נשלח עם מכתבי המלצה לקהילה היהודית במרוקו.
מסופר על אחת האגדות הקשורות לרבי יחיא לחדר: בזמן התקפת המוסלמים, הוא היה קורא את תפילת "שמע". והסתתר מתחת לאבן. האגדה מספרת שהתפילה אפשרה לרב להישאר נסתר ובטוח מפני סכנה.
האגדה והמסורת פינו את מקומם לעלייה לרגל למקום, שנקרא "מוסם אל-הג'ראת", שפירושו המילולי הוא "פסטיבל האבנים".
לא מעט סיפורים על קבר הקדוש היהודי סופרו.
פעם אחת, בחור צעיר לא כיבד את השבת, הוא עישן ולא כיבד שום דבר,אמרו לו להיזהר ואמר שלדת אין שום משמעות. במקום, הוא נעשה אילם.
הוא היה צריך לבוא לרבי יחיא, לבקש סליחה ואחרי הביקור, הוא יכול היה לדבר שוב.
עם השלמת עבודות הבנייה, המקום הקדוש הפך ליעד עבור אלה שבאו "להירפא", "חולי עור" או נשים שבאו לבצע את הזיארה. וכמו בהרבה מקומות של קדושי היהודים במרוקו, הרב יחיא לחדר היה לא רק קדוש יהודי אלה גם מוסלמים.
ההילולה של רבי יחיא לחדר נחגגת מדי שנה בחודש מאי, במהלכה המבקרים שרים ומתפללים. האירוע נמשך במהלך שבעה ימים.
פאס
רבים הם הקבורים בעיר פאס ובלי ספק המפורסמת שבהם.
סוליקה הצדקת/ התואל/ הגואל הי"ד 
קרדיט יהודית מיוסט מדריכת טיולים במרוקו
ר' אבנר הצרפתי.
הלך לעולמו ב-9 באוקטובר 1883 (ח' בתשרי ה'תרמ"ד), ונקבר בבית הקברות היהודי בפאס.
הקדוש היה אב"ד העיר והתפרסם בזכות יחסיו המיוחדים עם אריות.
רבי יהודה בן עטר היה תכשיטן מפורסם שחי בפס במהלך המאה ה-17.
אבותיו סימנו את ההיסטוריה של מרוקו. ואכן, כמה מבני המשפחה הגדולה של בן עטר הפכו לתלמידי חכמים, רבנים ושגרירים, וכאמור משפחת אבן(בן) עטר הייתה אחת המשפחות היהודיות המפורסמות במרוקו.
מפורסם במשפחה זו היה רבי חיים בן עטר (אור החיים) (1696-1743).
הוא נולד ב-1655 תלמיד מסור למדעים ותורה, חייו היו בסימן מות אביו.
מוריו היו רבי יהודה היו רבי וידאל הצורפתי והרב מנחם סררו.
הרב יהודה עלה להיות רב ראשי, ראש בית הדין היהודי וראש הישיבה בפאס במשך 40 שנה.
כשמלאו לו 23, הוא עבד כצורף.
מכתבים נלמד כי היו לו לקוחות יהודים ומוסלמים ומכיוון שהיה אומן מיומן וישר, הוא התפרסם מאוד.
אומרים שעד היום חלק מתושבי פאס מוסלמים טוענים שיש להם טבעות מתוצרת הרב בן עטר, והם רואים בזה ערך רב, ומשתמשים בזה כקמע!.
במהלך ארבעים שנות הקריירה שלו, קבע רבי יהודה בן עטר כמה "תקנות".
אחת מהתקנות הללו יושמה כדי להגביל את ההוצאות בחגיגת החתונה. היו משפחות בקהילה שהוציאו יותר מדי על חגיגת חתונות. אחרים לא רצו להישאר מאחור. וזה גרם לחברי קהילה רבים לקחת הלוואות ולהיכנס לחובות גדולים כדי להוציא "כמו כולם".
הוא מתואר אותו כאדם "צודק" ו"צנוע", שלא חסך בשום מאמץ לענות על בקשותיהם של חברי קהילתו, אפילו לא שגרתיות.
כמו קדושים יהודים אחרים, כמה אגדות קשורות בחייו של רבי יהודה בן עטר.
על אחד מהם מסופר כי יום אחד הוא הוכנס לכאורה לכלא בזמן שהקהילה היהודית אספה כסף כדי לשחררו.
למרבה הצער, הסכום שקבע מושל העיר היה גבוה מדי והרבה מעבר לאמצעים הכספיים של הקהילה היהודית.
בניסיון שנועד כנראה להפעיל לחץ על יהודי פס, החליט אז המושל להשליך את הרב לגוב אריות.
האגדה מספרת שהאריות הרעבים לא נגעו בצדיק היהודי, גם לאחר שבילו יום ולילה בבור זה.
החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי) כתב בספרו שם הגדולים על רבי יהודה: "הרב הגדול והקדוש, ראש בית הדין הרבני בפאס", וכי "הוכשר בניסים".
החיד"א. מוסיף, "אוזני שמעו על כמה נפלאות שחלו בו, גם בחייו וגם לאחר מותו. שמעתי מרבותינו, קדושי המערב, שהוא איש קודש של אלוהים, שהוא הושלך לתוכו.
גוב אריות והאריות הרעבים לא נגעו בו לאחר שבילה שם יום ולילה.
"ספק רב אם נוכל אי פעם להגיע לרמות הנעלות שלו של קְדושה.
אחרי הכל, "אם הראשונים היו כמו מלאכים, אז אנחנו רק בני אדם, אף על פי כן, אנו מחויבים ללמוד ללכת בדרכיו וללכת אחר התנהגותו המעולה ומידותיו הטובות.
רבי בן עטר נפטר בפס ב-1733 בגיל 77. ואף על פי שאינו קבור בבית הקברות היהודי של פס, קברו מזוהה בקלות בין השאר, כי נחצב עליו אריה. כשהכוונה לאגדת האריה המפורסמת.
ההילולה שלו נחגגת בחודש יוני כאשר לפניו טקס הנערך בבית הכנסת תלמוד תורה בעיר פס.
ר' וידאל הצרפתי.
ר' חיים הכהן.
ר' יעקב אבן צור.
ר' יהונתן סירירו.
ר' יהודה הכהן אבן שושן, רב ראשי ליהודי פאס . פעל בתקופתו של ר' משה בן מימון (הרמב"ם.
יליד קורדובה שב ספר ד שחי ופעל בבחרותו במרוקו).
ר' שלמה אבן דנאן
משפחת אבן דנאן, אחת המפורסמות ב מרוקו.
רבי שלמה אבן דנן הוא אחד הדיינים המפורסמים ביותר שהיו לעיר פאס.
אבן דנן הוא שם שמרוקאים מקשרים לעיר פאס.
בתי כנסת מפורסמים במרוקו נקראים על שמו.
הבניין נבנה במאה ה-17 ושוחזר ב-1996 כדי להיות אחד התכשיטים האדריכליים של העיר. סיפורו הוא פרק נוסף במשפחה מפורסמת שהובילה את הקהילה היהודית במרוקו.
הוא בן למשפחה יוקרתית, הידועה ברבניה ובדיינים, שלמה אבן דנן נולד בפאס בשבת ט' סיון תשס"ח (1848).
הרישומים של משפחת אבן דנן מתוארכים לפחות למאה הארבע עשרה, אך חלק מהמסורות של המשפחה ישנות אף יותר, מדווחת אנציקלופדיה של יהודים בעולם האסלאם.
בשנים 1438 או 1465, מימון בן דנן ברח מפאס במהלך פוגרום והתיישב בגרנדה, ציינה האנציקלופדיה.
משהבחין, מגיל צעיר, ביכולותיו יוצאות הדופן של בנו, אביו של רבי שלמה, הפקיד את חינוכו בידי מיטב המורים של פאס. אבל כשמלאו לו 30, נפטר אביו של שלמה בן ה-10, בשנת 1858, והותיר אחריו את בנו היתום. חינוכו של הבחור הופקד אז בידי סבו, רבי שמואל ודודו, רבי יצחק, תלמיד חכם גדול ששיתף את שלמה בכל מה שידע.
ילדותו של רבי שלמה הייתה קשה מאוד למרות הטרגדיה הגדולה הזו והכאב שחווה על שאיבד את אביו האהוב כל כך, הילד הצעיר לא התרחק מלימוד התורה.
ר' שלמה היה רק בן 17 כשהחל ללמוד קבלה. מחונן באינטליגנציה עילאית, בגיל שמונה עשרה, החל להעביר לצעירי פאס שיעורים באותה רוח של הישיבות, ובכך הדריך אותם בלימוד התלמוד וההלכה.
בגיל 18 נישא, ובגיל 21, בשנת תרכ"ט, התקבל לבית הדין הרבני בפאס.
הדיינים המבוגרים הכירו בידע התורני העצום שלו ולקחו בחשבון את דעותיו בכל אחת מההחלטות שעליהם לדון", אמר אותו גורם.
הרב שלום אבן דנן הגשים את חלום ילדותו, ביקר בארץ ישראל ב-1875, כשהיה רק בן 27, החל את הדרך הארוכה עם דודו רבי יצחק אבן דנן.
עם שובו לפאס, מונה אז לגזבר וראש הקהילה, למשך שלוש שנים, לפני שהפך לרב הראשי ולנשיא בית הדין הרבני של פס, כשהיה רק בן 30. ממשלת מרוקו, שידעה על הכבוד הרב שרחשו עמו כלפיו, אישרה את מינויו לרב הראשי ולנשיא בית הדין, והעניקה לו את מלוא הסמכויות של שופט רשמי.
בתפקיד זה מילא רבי שלמה במשך 50 שנה. הוא היה ידוע כמי שרשם כל פסק דין והחלטה שקיבל. בשנת 1901 הוא פרסם ספר אוסף בשם "אח'ר לשלמה" (או אשר לשלמה) שבו תיעד "את כל הבעיות ההלכתיות שהוגשו לו, במישרין או בעקיפין, מקהילות צפון אפריקה, הערים רבאט, ואפילו גיברלטר".
ב-1920 מונה בבית הדין לצדק של רבאט, במקום הרב רפאל אנקאואה, הרב הראשי הראשון של מרוקו. שנה לאחר מכן, הוא חזר לפאס כדי לקבל את עבודתו.
רבי שלמה נפטר בפאס בין השנים 1927-1928 והותיר אחריו קהילה חסרת בית. הוא קבור בבית העלמין היהודי בפאס.
מקום התפילה הרגיל שלו היה בית הכנסת המפורסם "אבן דנן", שנוסד בפאס במאה ה-17, שנקרא על שמו.
הוא נהג להתעורר כל בוקר לפני עלות השחר, ולמהר לפתוח את שערי בית הכנסת.
גלריית תמונות מבית הכנסת
קאסבאת תאדלה
ר' יחיא בן יחיא .
קזבלנקה
ב קזבלנקה מנוחתם עדן של ה צדיקים
ר' אליהו הכהן, (מול דאר אלביידה)
אף על פי שקברו, השוכן בבית הקברות היהודי של בן מסיק, מבקרים יהודים ממרוקו ומחוצה לה, מעטים יודעים שהרב אליהו הכהן, המכונה בין היתר קנדיל אל בלאד (מאורה של העיר) נקבר במקור בליבה של המדינה הישנה של קזבלנקה.
אין הרבה מידע היסטורי על מוצאו, הולדתו או היצירות שהשאיר אחריו. הסיפורים סביב הרב אליהו הכהן הם כולם, או כמעט כולם, מסיפורים שהועברו מדור לדור בתוך קהילת יהודי מרוקו. כך, הוא היה רב שבא מ"ארץ הקודש", חי ומת בקזבלנקה.
עדויות גם טוענות שהוא היה אחיו של רבי יחיא לחדר. האחרון, שנקבר במישור Chaouiya כ 100 ק"מ מזרחית לקזבלנקה, לכיוון בן אחמד. באשר לרבי אליהו הכהן, המידע היחיד הקיים מזכיר את העברת עצמותיו לבית העלמין בן מסיק מזה של אל בירה, בלב העיר העתיקה, בשנות ה-60.
בכיכר הגדולה שנקראת אל-בהירה. - ליד פורט דה מרקש ובמרכז העיר המודרנית, נקברו קדושים נוספים בהם: רבי יצחק קוריאט
רבי מסעוד אוחנה
וללא סעדה.
אותו מקור מדווח על העברת עצמותיהם של ארבעת הקדושים היהודים הללו לפרברי קזבלנקה, שם הוקמה אנדרטה מפוארת לכבודם.
מספר מסורות מתייחסות לניסיונות השונים שנעשו להעביר את הקברים הללו.
ואכן, על פי אחד הסיפורים, נאמר כי שלטונות מרוקו נאלצו להזיז את עצמות הקדוש היהודי לצורך סלילת כביש. חדשות ש"זעזעו את כל היהודים עד עמקי נשמתם". ביום העבודות מגיעים למקום העובדים, כולם מוסלמים.
אבל, ברגע שהחלו לחפור את קברו של הצדיק, הם היו ממוסמרים למקום, בלי יכולת להזיז לא את רגליהם ולא את ידיהם".
הם תפסו מפחד, את חבריהם והלכו למרכז הרבנים של קזבלנקה והודיעו להם על מה שקרה זה עתה. על יהודי העיר היה להתפלל ולתת את ברכתם כדי שהפועלים יוכלו סוף סוף להזיז את איבריהם.
רבני קזבלנקה הם שהתערבו לאחר מכן כדי "לתת את אישורם" להעברת קברו של הרב אליהו לבית העלמין החדש. השלטונות מצידם היו מבטיחים שההעברה תיעשה בכבוד המגיע לצדיק זה.
ייתכן שזו הסיבה לכך שרשויות העיר בנו מבנה מפואר סביב קברו של הרב אליהו לקראת העלייה לרגל.
ידוע גם שלרב היה בית כנסת שהיה נבזז במאה האחרונה וכמה שנים לאחר מותו. ואכן, בספר זיכרון שבור של קהילה לא ידועה: הספרדים-יהודים של מרוקו. בית הכנסת היה משמש גם כ"מקלט" ל"משפחות יהודיות ומוסלמיות בתקופת וישי.
קברו של הרב אליהו הכהן משמש כמקום השתטחות לנשק את המצבה ולהדליק נרות תוך קריאת תפילות.
ר' חיים פינטו, (הקטן).
ר' אליהו אמסלם.
קלאעת בן חמד
ר' אפרים תלמיד הרי"ף.
ר' שלמה פרחון, תלמיד ר' אפרים.
קסר אל כביר
ר' יהודה אז'באלי
רבי יהודה ג'באלי הוא קדוש המוערך על ידי מוסלמים ויהודים כאחד.
קברו בעיר קסאר אל-כביר מקושר לניסים ואגדות רבות המשותפות לקהילת יהודי מרוקו.
עבור המוסלמים של קסאר אל-כביר, עיר בצפון מערב מרוקו, הצדיק הוא סידי בל-עבאס, קדוש מוסלמי. אבל עבור היהודים, שזוכרים שלעיר היו, כמו ערי מרוקו רבות אחרות, רובע יהודי ובית קברות, הוא קדוש יהודי שמת בסביבות 1780.
סיפורו של רבי יהודה ג'באלי (או יהודה זבאלי על פי דיווחים אחרים) קשור לתולדות באלקאזרקוויר (קסאר אל כביר), שנבנתה על ידי הח'ליפים של אלמוחד וידוע בזכות קרב שלושת המלכים המפורסם שהתרחש בו באוגוסט 1578.
אין הרבה מידע על על לידתו, חייו ומותו של יהודה ג'בלי. רק קברו, הממוקם באמצע העיר, אומר הרבה על הדמות הכמעט מיתית זו.
לא מעט אגדות נקשרו לקברו של רבי יהודה ג'בלי
על פי הספר "הערצה הקדושה בין היהודים במרוקו" (הוצאת אוניברסיטת וויין, 1998), מאת ההיסטוריון יששכר בן עמי, יהודה ג'בלי "קבור בחצר ומעליו ישיבה".
האגדה מספרת שרבי יהודה ג'בלי יוצא "בליל הלל" ו"דמותו מופיעה באש", כתב בן עמי.
בביקורם של יהודי מרוקו במשך כמה עשורים, נקשרו אגדות אחרות לחצר הקבר. אומרים שלחצר היה מסמר שעליו רבי יהודה ג'בלי "תלה שם תרנגולת שהטילה ביצה בכל יום".
עם זאת, האגדה אומרת, "אם אישה הייתה טמאה, נאסר עליה להיכנס". "אם היא אכן תיכנס, ילדיה או בעלה ימותו כי המקום קדוש", כתב בן עמי.
רבי יהודה ג'בלי ידוע גם כ"מסייע לנשים העומדות ללדת".
רבאט
ב רבאט בירת ממלכת מרוקו קבורים
הרב אליעזר דאווילה
הרב אליעזר דאווילה, הרב שהציל את רבאט.
אליעזר דאווילה הוא רב ראשי שעל פי הדיווחים הציל את רבאט מצונאמי שנגרם על ידי רעידת האדמה בליסבון ב-1755.
שם משפחתו מתייחס לעיר הספרדית אווילה, אשר בה חיה קהילה יהודית לפחות מאז המאה ה-11. במרוקו, השם דאווילה (או דה אווילה) הופיע במקנס במאה ה-18 עם אביו סמואל דה אווילה.
אליעזר דאווילה היה הרב הראשי של רבאט, מרקש וסאלה, שם נולד ב-1714.
משפחתו, הקשורה לזו של הרב חיים בן עטר, עזבה את מקנס בגלל המיסים המופרזים שהוטלו עליה ועברו לסאלה.
רבי אליעזר דאווילה נשא אז את בתו של רבי אליהו הלוי מסאלה בגיל חמש עשרה. ואכן, אומרים שהרב הוא מחברם של מספר ספרים, ביניהם אוסף של החלטות משפטיות, אוסף דרשות וספר "מלכת מצווה", על הלכות, מנהגים ומסורות יהודיות. הוא היה "מלומד פורה" ו"רבות מיצירותיו פורסמו לאחר מותו על ידי חתנו".
רבי אליעזר הקים ישיבה ברבאט, שאותה ניהל עבור החכמים שהגיעו מכל האזור ללמוד תורה ביסודיות, וכל מה שהוא רצה היה למצוא פרשנויות חדשות עם תלמידיו.
בספר שכותרתו "אנשי אמונה", בהוצאת קרן חברת פינטו, מסופר כי לרב נודע כי ימות מספר חודשים לפני פטירתו.
"פעם, כשהרב חליפה הלך עם רבי אליעזר דאווילה, ברחובות עיר מסוימת, עבר שם מכשף לא יהודי מפורסם. כשהמכשף הגיע בטווח שמיעה של השניים, הוא רמז לרבי חליפה בדרך סיבובית שרבי אליעזר ימות במהלך השנה", מספר הסיפור.
עצוב מהבשורה, בסופו של דבר חשף רבי חליפה בפני חברו את דברי המכשף.
רבי אליעזר כלל לא איבד את שלוותו. בלי שמץ של חרדה פנה לרבי חליפה ואמר, 'בעצם אני שמח; אני לא מודאג בכלל. זה בגלל שאני יודע שמילאתי את השליחות שלי בעולם הזה בצורה מושלמת. עכשיו, אני יכול לעזוב את זה'".
רבי אליעזר נפטר ב-1761 ונקבר בבית העלמין היהודי הישן ברבאט, כשהוא מותיר אחריו את יצירותיו, אך גם כמה אגדות על חייו. למעשה, הרב אליעזר דאווילה זכה להערצת קדושים בין היהודים במרוקו, שכן הוא שגרם להתהפכותם של גלי האוקיינוס במהלך גל הגאות על ליסבון ב 1755 על ידי נטיעת מקלו בים.
אותה אגדה הוזכרה על ידי Wayne State University Press, 1998.
מחברו יששכר בן עמי מדווח פעמיים כיצד פנה לכאורה סולטן מרוקו דאז לרב, וביקש את עזרתו. "הסולטן ליווה אותו.
במו עיניו הוא ראה שזה עומד לקרות. אז הקדוש לקח את המקל שלו והניח אותו במקום מסוים, והגלים לא יצאו מעבר למקל הקדוש", כתב.
הקדוש פנה אל הסולטן ואמר לו: היזהר! אל תפגע ביהודים!"
מורשתו של רבי אליעזר תימשך לאחר פטירתו. כך הפך בנו משה לרב הראשי של מקנס.
הילולה של הרב נחגגת ביום ג' באדר, יום פטירתו מדום לב.
רבי אליעזר נפטר בגיל 47 בשנת תקכ"א.
רבי שלום זאוי
רבי שלום זאוי הוא קדוש יהודי שנולד ונקבר ברבאט.
בית הכנסת שלו נמצא בלב הרובע היהודי של העיר.
רבי שלום זאוי נולד בשנת 1839 בקירוב ונפטר, על פי דיווחו של נינו רולאן בנזקן, 1918 בקירוב בגיל 79, רבי שלום זאוי הוא אחד מסמלי הקהילה היהודית ברבאט.
למרות שקשה לעקוב אחר הביוגרפיה שלו, זאוי היה רב מכובד וחבר בקהילתו, לפי מספר דיווחים. במהלך חייו ניהל רבי שלום זאוי בית כנסת, הנושא כיום את שמו ממש כמו רחוב ברובע היהודי של הבירה (מלאח).
בית הכנסת ממוקם ליד באב דיואנה ובצמוד לחומה האנדלוסית של המדינה.
בכניסה לחצר שלו הצבועה באדום עז, אפשר להבחין בסגנון המורי של בית הכנסת הזה דרך חלונות, מנורות שנראות כמו אלה שבמסגדים ואריחי הקרמיקה בצורתו הגיאומטרית.
ההיסטוריה של מלאח של רבאט נותרה מעניינת במיוחד מכיוון שהיא עדכנית יותר מזו של ערים כמו מרקש ופאס.
המלאח תוכנן ונבנה בין 1806 ל-1807, כאשר הסולטן מולאי סלימאן הורה על בנייתו כדי לאכלס את האוכלוסייה היהודית של רבאט, שחיה בעבר במדינה העתיקה. האתר נבחר בגלל שהוא היה בתוך אזור המדינה.
היו לה שתי מטרות: הפרדה והגנה.
בתקופה זו התגורר רבי שלום זאוי ברבאט, כחלק מקהילה שהפכה מ-5,000 ב-1881 ל-15,000 יהודים ב-1947.
על פי סיפורו של נינו של הרב , היה ביתו של רבי שלום זאוי, שהפך לבית כנסת, מיוחד מאוד. היתה מזוזה בפתח הבית. כל היהודים שעברו שם שמו ידיהם בכבוד על המזוזה ואחר כך נישקו נכתב באחד מהמאמרים על הרבי.
זוגות טריים יהודים היו חוגגים את נישואיהם ליד המזוזה הזו. הם היו נפגשים בפתחו של רבי שלום זאוי, מנשקים את המזוזה, שרים וממקבלים ברכה מהרב.
לאחר פטירתו, נקבר רבי שלום זאוי בחלקו הישן של בית העלמין היהודי ברבאט השוכן ברובע אוקיינוס.
עם, הוא היה "חולל ניסים".
מסופר על מקרה של אישה אירופאית עיוורת שהפצירה בו בן לילה ושאומרים כי נרפאה.
הסיפור אושר על ידי הרב מנחם דהן, המתגורר ברבאט משנת 1958, בראיון שהעניק ל-Jeune Afrique בשנת 2013. "חולים נהגו לבוא לישון כמה לילות ליד קברו, ורבים מהם נרפאו. לא רק יהודים אלה גם מוסלמים" אמר.
גם בית הכנסת של הרב שלום זאוי סימל את חגיגות הקהילה היהודית ברבאט. "אנחנו רק חוגגים ערבי תפילה ליום הולדתו של הרב שלום זאוי", אמר מנחם דהן.
רבים מיהודי מרוקו זוכרים את מוצאי שבת בבית הכנסת רבי שלום זאוי במלאח ברבאט בשנות ה-50 וה-60. ישבו מנהיגי רבאט וסאלה, כולם שרו פיוטים מרהיבים בעל פה בקולותיהם היפים", אמר נין הרב רולאן בנזקן, שתיאר אווירה "חמה ותוססת" של "קהילה יהודית שהתפללה, שרה ואיחלה זה לזה. איחולים לבביים".
ההילולה של רבי שלום זאוי נחגגת בכ"ט בכסלו.
את קברו מבקרים גם בערב יום הכיפורים.
ר' אברהם ברדוגו.
ר' רפאל ביבס
ר' שלום איזאווי
ריסאני
בחלקים הרריים וכפריים רבים של מרוקו, במיוחד באזורי אטלס,ישנם בתי קברות רבים באזורים מבודדים מאוד המוכרים רק לתושביהם או לצאצאי המשפחות.
תיירים יהודים מכל העולם מגיעים למרוקו כדי לשחזר את חייהם של אבותיהם, שמילאו תפקיד משמעותי בהיסטוריה של מרוקו. בשנת 1931 מנתה האוכלוסייה היהודית בארפוד כ-1,172. רבים מהם היו בעלי מלאכה ובעלים של חנויות תבלינים שונות, והעיירה שימשה ביתם של רבנים ומקובלים רבים וגדולים, ביניהם הרב יצחק אלפאסי (המכונה גם ה"רי"ף") (1013–1088), הרמב"ם (1160–1165). ), ר' יוסף גיקטילה, ואור החיים הקדוש (1698–1742), שאתרי קבורתם מבקרים מדי שנה עולי רגל יהודים. עליות לרגל אלו מביאות חיים חדשים לאתרים אלו וגם שומרים על קשר למנהגים הנטועים בזיכרונות ובמסורות מקומיות.
באזור זה עברו רבי שמואל אבוחצירא ומשפחתו לעיר תפילאלט מישראל, שם הפך משה בנו של רבי שמואל לרב העיר.
בנו של רבי משה, יעקב, המכונה "אביר יעקב", ירש את אביו כרבה של תפילאלט.
בנו הבכור של רבי יעקב, משה, הפך לאב"ד באותה עיר, וכאן נולד בנו, ישראל, האיש שעתיד להיות הבבא סאלי, בראש השנה תשנ"ה (1890).
השם אבוחצירא לא היה השם המקורי של המשפחה.
לסבא, הרב מסעוד, קראו אלבז. הוא הגיע לארץ על דוברה גדולה או על רפסודה, ובערבית קוראים לזה חצאירא שפירושו בעל הרפסודה.
ארבעה רבנים מפורסמים קבורים בבית העלמין ריסאני, ביניהם הרב דוד אבו חצירא.
סביב קברו של רבי דוד אבו חצירא מוקם אהל חדש וכן בית כנסת חדש, חדר אוכל, חדרי אירוח לרבנים, שירותים ומטבח לאירוח אלפי אורחים המגיעים לחגוג את ההילולה השנתית בדצמבר.
בבית הקברות הזה יש כ-6,000 מצבות המתוארכות ל-500 שנה אחורה.
ב ריסאני קבורים
רבי דוד אביחצירה
רבי דוד אביחצירה הגיע לשיאים של התעלות רוחנית וסגפנות במשפחתו הקדושה. הוא הוגדר כיורש הרוחני של סבו רבי יעקב אביחצירה. הוא התקדש עד כדי כך שאנשים פחדו אפילו להזכיר את שמו והסתפקו לקרוא לו "באבא דו"; לאחר מותו, נהוג היה להוסיף לשמו את הביטוי "עטרת ראשנו".
לרבי דוד היה הזכות להתחכך עם סבו עד גיל 14 שנים שבהן זכה לקום בתורה, בקדושה, ביראת שמים ובמידות טובות.
בהשראת דרכי אביו וסבו, הוא עלה בהדרגה בדרגות הקדושה, כדי להגיע לדרגת הקדושים הגדולים ביותר של העם היהודי.
כשגדל, אפילו דמויות רבניות מבוגרים ממנו בהרבה השתחוו לגדולתו.
הוא אימץ את התנהגותו של סבו האביר יעקב והיה בדורו אחד לכל הרבנים והמקובלים של תפילאלת.
בספר "אני לדודי" מדווח הצדיק רבי יחיא דהן, כי רבי דוד הקים ספרייה גדולה לרווחת התלמידים וכי נבנה מבנה שיכיל את עניי העיר הרבים, שם הגיש להם משקאות ולאכול עד שהיו שבעים.
הוא גם הקים מקוואות לנשים ולגברים.
הוא מעולם לא היה גאה בהישגיו ושפט כל יהודי לטובה.
מכיוון שהוא התנער מכבוד, הוא עזב בקביעות את מקום מגוריו כדי לשוטט מעיר לעיר. הוא לקח עמו רק את הנדרש לו לתפילה.
בכל מקום שהגיע אליו התחייב להכשיר מורים לכיתות המוקדמות וכן שוחטים מתמחים.
הנשמה הנוספת שניתנה לנו בשבת נכחה בביתו גם בימי חול.
כל האוכל שלו נאכל בטהרה.
פניו היו קורנים כשמש והוא עשה הכל כדי להישאר בצל...
הוא הביע את הרצון להתיישב בארץ הקודש.
הוא יצא לדרך והגיע עד קולומב-בכר באלג'יריה, שם עקפו אותו חברי קהילתו בטאפילאלת שהפצירו בו שלא לנטוש אותם.
רבי דוד הבין שכזה הוא הרצון האלוקי, והוא ויתר על תוכניתו.
הרב דוד, שכונה גם "עטרת רושנו", עסק רבות בצדקה וחסד.
בתקופות של רעב וכאשר הצורר מולאי מחמוד שלט על תפילאלת, שהטיל אימה על תושבי האזור, הוא תרם כספים משלו ואסף כספים מראשי העיר לחלוקה מחדש לעניים. כאשר חלק מהאנשים נרתעו מלנצל את הצדקה, היה רבי דוד מציע להלוות להם את הכסף, תוך שהוא מחליט בפנים לתרום את הכסף.
הוא עשה זאת כדי להקל על תחושת הבושה שאחזה בנזקקים.
שירה ונגינה עמדו במרכזו של רבי דוד, שהשתמש בהם כדי לטפס בסולם הקדושה, כפי שעשו חז"ל בכל הדורות ואבותיו. הספר יגל יעקב מדווח על מספר מרשים של שירים ושירים נשגבים שחיבר רבי דוד.
גם היום די בעצם הזכרת שמו של רבי דוד אביחצירא כדי לעורר תחושה עמוקה של יראה. רבי דוד אהב כל אחד מישראל בכל לבו ונפשו, עד כדי כך שהתחנן תדיר להשם כי מותו יהיה כפרה על פגמי העם היהודי ויבוא להחליף את הגזירות האפשריות שהכבידו על זה האחרון.
זמן קצר לאחר פטירת אביו רבי מסעוד בי"ב באייר תשס"ח (תרס"ח), החל רבי דוד, אשר מצא עצמו עתה משוחרר ממחויבויותיו היומיומיות הקשורות למצוות כבוד אב ואם, להתעלות עוד בקדושה.
ולשם כך פרש לעליית הגג של ביתו במשך שש שנים כדי להתמסר ללימוד הקבלה ולערוך תיקונים בהתאם להוראות האר"י ז"ל.
רבי דוד הסתגר עם חמיו הרב אליהו ועם הרב משה תורג'מן בעליית הגג של ביתו, שם עשו תעניות וסיגופים ולמדו את תורת הנגלה ותורת הקבלה.
הם עזבו את חדרם רק כדי ללכת למקווה. רק מי שהיה אחראי להגשת להם את ארוחותיהם הורשה להיכנס.
אף אחד אחר לא ראה אותם, אפילו לא האנשים בביתם.
בעליית הגג שאליו פרשו היה צוהר קטן המשקיף על בית הכנסת הסמוך, ואיפשר להם להצטרף למניין ולהאזין לקדיש ולקדושה מבלי שיאלצו לשבור את בידודם. כשסיימו שלושת האנשים את תפילת העמידה, הם דפקו על החלון כדי לסמן בפני האסיפה שאפשר להתחיל את החזרה על התפילה.
מסורת משפחתית מספרת ששלושת הגברים נהנו מהופעתו של אליהו הנביא, שבא לעזור להם בהבנת קטעים קשים מסוימים בטקסטים הקדושים.
כאשר, לאחר שש שנים של התעלות רוחנית עמוקה, הם יצאו מבידודם, פניהם הקרינו אור כה עז עד שאנשים פחדו להתקרב אליהם.
מותו של הרב דוד אבוחצירה
בשנת ה'תרע"ז (1917) כבשו הצרפתים את מרוקו. מולם נלחמו המרוקאים בהנהגתו של מולאי מוחמד בן קאסם, עד שגרמו לצרפתים לסגת.
מולאי מוחמד בן קאסם נלחם גם מול משפחת המלוכה המרוקנית, ואז תפס את השלטון.
שנתיים לאחר מכן בשנת ה'תר"פ (1919) בעקבות הטענה שהיהודים קושרים קשר עם הצרפתים הוציא צו להרוג את כל היהודים שגרים באזור תאפיללת.
ביום שבת י"ד כסלו ה'תר"פ (דצמבר 1919) התחילו לרכז את כל היהודים מהאזור, כדי להוציא אותם להורג.
ואז רבי דוד עודד את בני קהילתו, כשהוא אומר להם כי התפלל לקדוש ברוך הוא שימות רק הוא במקום כל הקהילה.
יועציו של מולאי מוחמד בן קאסם שכנעו אותו שכדאי להרוג רק את הרב של היהודים, כי אם כולם ימותו, לא יוכלו לגבות מיסים.
מולאי מוחמד בן קאסם הורה לקחת את רבי דוד ושניים מעשירי העיר את רבי יצחק בן שמחון ואת בנו רבי דוד.
וללהעמידם מול לוע של תותח ולירות עליהם. ישנה גרסה אחרת שאומרת כי הוא הוכנס לתוך התותח ונורה ממנו.
לאחר מותו של הרב הורה מולאי מוחמד בן קאסם כי אסור להתאבל על מותו של רבי דוד, ומי שייתאבל יוצא להורג.
כמה ימים אחרי שנרצח הרב דוד אבוחצירא הועברה גופתו אל ראשי הקהילה, והוא נקבר בלוויה צנועה.
ר' אברהם אביחצירא.
ר' אהרון אביחצירא - בנו של המלובן בניסים ר' יעקב אביחצירא.
ר' דוד אביחצירא .
ר' מסעוד אביחצירא .
ר' משה תורג'מן.
ר' שלמה אוחיון.
מספר הטלפון של השומר :066-26277811
מפת הגעה
ר' יצחק אביחצירא בן ר' יעקב אביחצירא
בריסאני, דרומית לעיר אַ-רַּשִׁידִיַּה Errachidia , נולד הרב יצחק אביחצירה, שהיה רב ומקובל, בן הזקונים של רבי יעקב אבוחצירא. (ה'תר"ך, 1860 - י"ד בשבט ה'תרע"ב, 2 בפברואר 1912)
ר' יצחק אביחצירא הוא בנו של רבי יעקב אביחצירא ובפרט דודו של הבבא סאלי.
הוא מחבר השיר "אעופה אשכונה" אותו הלחין בגיל 12.
בזמן שלמד תורה על בסיס קבוע עם אביו, יום אחד הוא איחר כשכתב את השיר הזה.
כשהגיע למקום הלימוד ביקש ממנו אביו לדעת מדוע אחר.
אך כאשר קרא את דברי השיר ענה לו האביר יעקב: "על שיר כזה אני מקבל את עיכובך".
כמובן שהשיר הזה מכיל סודות קבלה שלא יסולא בפז, שצאצאיו פנו אליהם לכתוב עמודים ודפי פרשנות.
בנו הרביעי של אביר יעקב היה הגאון, הקדוש, הטהור, המקובל האלוהי, שפניו הקורנות היו כמו של מלאך.
כבר כקטן מאוד, הפסוק "הקטן יהפוך לעם אדיר" חל עליו.
אנשים קראו לו רבי יצחק "הגדול" ("הגדול").
שנה לפני הולדתו של רבי יצחק, אביו האביר יעקב חלם חלום בו נגלה אליו האר"י ז"ל ואמר לו שהוא הולך להוליד בן שנשמתו תבוא ממצב קיצוני
גבוה ויהיה נביעה של נשמתו שלו.
שאל האר"י ז"ל שהילד נקרא "איצחאק", כמוהו.
כשהיה צעיר מאוד, העיד עליו אביו שכן מיועד לעתיד גדול.
הוא נהג להזהיר אנשים במשפחתו כדי שיתייחסו לילד הזה בצורה הטובה ביותר לאור העובדה שנשמתו באה מזו של האר"י הקדוש.
הוא גילה עניין מוקדם בלימוד הקבלה וסודות התוֹרָה.
הוא הצטיין בזה במהירות עד כדי כך שהידע שלו שלהבנת הנושאים הללו לא היה אח ורע בכל תפילאלת.
מאז נעוריו, נהג לדקלם את תפילותיו אשר חצו את השמים.
בשל זה הוא ננעל רוב היום בעליית הגג של הבית של אביו.
הוא הטיל על עצמו סבל רב כדי לרומם את הקדושה.
באחת מנסיעותיו נסע לכפר ליד מרקש.
בבואו הגיעו כל נכבדי הכפר לקבל את פניו, אך רבי יצחק לא ראה את מי שנהג לארח אותו.
הוא חקר את הקהל לגביו, ומאחר שלא קיבל תשובה מספקת, החליט לבקרו בחברת כל המאמינים שבאו לפגוש אותו. כשנכנסו לדירה, הם מצאו את האדם הזה המום ומצטופף בפינה.
לשאלת הרב, המופתע מהתנהגותו, השיב כי מושל הכפר (ערבי) הטיל עליו לתת לו, באותו ערב, סכום כסף גדול, שאם לא כן, גזר עליו עונש מוות.
זו הסיבה שהוא פחד לעזוב את ביתו.
רבי יצחק הרגיע אותו ועודד אותו לא לשנות דבר באורח חייו, ולסמוך עליו.
הגיעה שעת מנחה, והרב הזמין את כולם להתפלל, לפני תחילת התפילה ביקש להביא את התוקע בשופר לראש השנה. כשהגיע, ביקש ממנו הרב להיות מוכן לתקוע.
כשסיימו את תפילת מנחה, אמר לו הרב: "תקע",
הוא החל לתקוע בשופר, אך לשווא לא נשמע קול.
אז אחז רבי יצחק בשופר באומרו (עבור הנגיד הערבי):
"לכופר הזה יש חיים ארוכים", ואז הוא התחיל לתקוע בשןפר והכריז:
"זה נגמר, הכל מסודר, עכשיו אנחנו יכולים לשבת".
במהלך הארוחה נשמעה דפיקה בדלת והמארח נבהל כשחשב על אויבו.
פתחו את הדלת, ובעל המקום הוקל הוקל לראות שמדובר בחבר נאמן שבא לבשר לו בשורה יוצאת דופן.
המושל ישב עם משפחתו בשעה כזו כשהוא התמוטט לפתע, נפגע מכדור שמקורו לא ידוע.
הנוכחים נדהמו לגלות כי שעת הפטירה חופפת למועד תקיעת השופר, בעקבות אירוע מופלא ויוצא דופן זה, הכפילו הנוכחים את התרומות שתכננו להעניק למען קהילת הרב יצחק, לזכרו לברכה.
רבי יצחק נפטר בי"ד שבט תשע"ב-1912, ונקבר ב"תולאל".
ההילולה שלו נחגגת למרות הקור המקפיא ששורר בזמן הזה והריחוק של המקום, אלפי מאמינים באים להתאסף בקברו שממנו בוקעת רוחניות.
תאגללאלת
ר' איגרם אידוויד, המכונה מול (בעל) לעווד אלביד (המקל הלבן).
תאזנאקת
ר' אהרון הכהן , המכונה (הגדול) .
ר' סלימאן אבאייו .
בית הקברות היהודי של טאזנקט Taznakht, הממוקמת מדרום לווארזאזאת, הידרדר לשכחה כמו רבים מבתי הקברות הנידחים בדרום מרוקו. ואכן, לאחר עזיבתה של הקהילה היהודית של טאזנקט Taznakht בשנות ה-50, חומות בית הקברות החלו להתפורר, וקברים החלו להתפורר מחשיפה לפגעי מזג האוויר והוונדליזם.
אלא שאז, בשנת 2005, החליט צ'רלי בוסקילה, איש עסקים מקזבלנקה עם שורשים מטאזנקט Taznakht שעליו לפעול להצלת אתר הקבורה של אבותיו, ולשמור אותו לדורות הבאים.
שלוש שנים לאחר מכן הוא חנך מתחם בית קברות חדש ונוצץ, עם קירות חדשים ואיתן, עשרות קברים משוחזרים, בית כנסת ואפילו בית הארחה.
כתוצאה מכך, טאזנקט Taznakht, המרוחקת כיום מארח את אחד מבתי הקברות היהודיים המתוחזקים ביותר בכל צפון אפריקה.
העיירה מחולקת לחלקים מזרחי ומערבי, המל"ח (הרובע היהודי) ובית הקברות היהודי נמצאים בחלקם לכיוון החצי המזרחי. הממוקם לאורך גבעה משופעת במתינות, בית הקברות שוכן כמה מאות מטרים מזרחית למלאח.
יש אומרים שהוא בן יותר מ-600 שנה.
תאננאת
סידי חיים אלמזרחי.
תלווין
בבא יהודה וראובן.
| | לכל נושא באתר צרו קשר
מייל tmasoret@gmail.com
ווטסאפ: 0546303031
